בשנים האחרונות תופעת השיימינג ברשתות הדיגיטליות תופסת תאוצה ורבים המקרים בהם נכתב פוסט זועם ומתוייגים בו הפוגעים. מצד אחד, אנו מחוייבים לסייע לאדם המצוי בצרה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", ומן הצד השני חל איסור לשון הרע. מה מקומו של הביוש בדילמה מוסרית זו ומתי ראוי להשתמש בכוחה של המקלדת?
השיימינג, בִּיוּש, הוא הפצה פומבית של מעשה שלילי או אמירה בעייתית של אדם תוך בִיוּשוֹ והלבנת פניו. המונח משמש בעיקר למקרים של שימוש במדיה הדיגיטלית להפצה זו.
דילמה מוסרית היא מצב בו יש טיעונים משמעותיים לבצע צעד ובצידם טיעונים כבדי משקל להימנע ממנו. בדילמה מוסרית חמורה, כל צעד בו ננקוט יגרום עוול ועלינו להכריע בין רע לרע.[i] אמנם פעמים רבות ביוש אדם הוא צעד מכוער וחסר כל הנמקה מוסרית חיובית, אך ישנם מקרים בהם השאלה האם לבייש מהווה דילמה מוסרית רצינית. לאור זאת, אבקש במאמר שלפנינו לדון בשאלה: מתי ראוי לבצע שיימינג או להשתתף בהפצתו?[ii]
המתח הבסיסי שנושאת עימה דילמת השיימינג מצוי בתמצות כבר בפסוק: "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). מחד נמצא את איסור הרכילות הכולל את איסור לשון הרע, ומאידך את החובה לסייע לאדם אחר המצוי בצרה. ומה אם ישנה התנגשות בין שני חלקי הפסוק כאשר הסיוע כרוך בלשון הרע?
המתח הבסיסי שנושאת עימה דילמת השיימינג מצוי בתמצות כבר בפסוק: "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). מחד נמצא את איסור הרכילות הכולל את איסור לשון הרע, ומאידך את החובה לסייע לאדם אחר המצוי בצרה. ומה אם ישנה התנגשות בין שני חלקי הפסוק כאשר הסיוע כרוך בלשון הרע?
אכן, הרבה לפני שמישהו חלם על דיגיטציה, כבר עסקו בסוגיות כגון לשון הרע והלבנת פנים, הנמצאות בלב דילמת השיימינג. במאמר זה אבקש להיעזר במקורות מתוך היהדות שעוסקים בסוגיות אלו, ובכך אנסה גם לתרום חלקי בפיתוח שפה יהודית לעיסוק בתופעה זו.[iii]
חומרת הבעיה
האדם, כדברי אונקלוס, הוא "רוח ממללא".[iv] מילים יכולות לשמש לריפוי ולפגיעה. מילים בוראות, מילים מלטפות, מילים הורסות, מילים הורגות. לעיתים אותן מילים ירפאו אחד ויפגעו ברעהו. חכמי ישראל כתבו רבות על משמעותן של מילים, ובלב כתיבה זו נמצא את סוגיות לשון הרע והלבנת הפנים, שהן לטעמי סוגיות היסוד של השיימינג.
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר. שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת. האומרו. והמקבלו. וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו.[v]
לשון הרע, קרי לדבר בגנות אדם כלשהו דברי אמת או שקר,[vi] נתפסה כדבר חמור ביותר הן מבחינה ערכית והן מבחינת התוצאות שעלולות לנבוע ממנה. היא עלולה ממש להרוג. הלבנת פנים זכתה לתיאורים לא פחות דרמטיים –
המלבין פני חברו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא (משנה, אבות ג, יד); נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סז ע"ב); המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נח ע"ב).
מדוע לשון הרע והלבנת פנים הם כה חמורים?
"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א). אנחנו מתהלכים בעולם הזה עטופים, ביודעין או שלא ביודעין, בשמנו הטוב. אנו בונים מערכות יחסים לאורך שנים, מייצרים מעמד מקצועי, ולמעשה נסמכים כל העת על השם שיצא לנו. האהבה שאנו זוכים לה מסביבתנו הקרובה, ולעיתים גם ממעגלים רחבים יותר, מושתתת על כך שלאנשים יש תדמית חיובית עלינו. שמנו הטוב הוא חלק מרכזי מחיינו, ועבור רובנו הפגיעה בו עשויה להיות מכאיבה מאוד, אפילו הרסנית.
כל אחת ואחת מאתנו מהלכים בעולם עטופים, ביודעין או שלא ביודעין, בשמנו הטוב. האהבה שאנו זוכים לה מסביבתנו הקרובה, ולעיתים גם ממעגלים רחבים יותר, מושתתת על כך שלאנשים יש תדמית חיובית עלינו. שמנו הטוב הוא חלק מרכזי מחיינו, ועבור רובנו הפגיעה בו עשויה להיות מכאיבה מאוד, אפילו הרסנית
בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, הרשתות החברתיות ואפליקציות מסרים מגוונות מאפשרות להפיץ את הביוש תוך זמן קצר ובצורה יעילה מאוד, וזאת בזמן שהמבייש אפילו לא צריך להסתכל בפניו המולבנות של המבויש ולהתעמת עימו. מאידך, מצבו של המבויש קשה מתמיד. גוגל תמיד זוכר ולא ניתן לחמוק ממנו על ידי מעבר לקהילה אחרת, וכך הביוש מלווה את המבויש כל חייו ובכל מקום. לפיכך, למרות שתמיד היו מביישים ומתביישים, המשמעויות המוסריות של שיימינג קשות בימינו אף יותר מבעבר.
הביטוי "הלבנת פנים" מדויק. הדם ניטל מפנינו, הסומק המסמל חיים נעלם, ואנו נותרים כמתים-מהלכים בעולם. הרגו את השם שלנו, הרגו משהו בתוכנו. ברוח זו שיתף הזמר-שחקן שולי רנד:
אני סובל משיימינג כבר חמש או שש שנים ובתור אופציה לבן אדם לחטוף שיימינג יש לי כמה נקודות חולשה – אחת אני גבר, השניה אני מפורסם והשלישית אני דתי. מי שחווה שיימינג יכול באמת להזדהות עם התחושה הזאת שזה דבר שהכי קרוב למוות. מה זה הלבנת פנים? זה שהדם צונח מהפנים. שיימינג זה דבר שצריך מאוד מאוד להיזהר בו. למעשה כל הרשתות, כל הדברים האלה, שהיום יש אפשרות לכל טרטרן מקלדת לכתוב. אנחנו למעשה מתעסקים בתוך עולם של דם… זה מאוד מאוד כואב לי הדבר הזה… זה מאוד מאוד פוגע בי, כי מה יש לי להציע לעולם? רק את השם הטוב שלי, אתה יודע אני לא עשיר גדול, יש לי רק את השם הטוב שלי, את האמינות שלי, וסדקים בדבר הזה… זה כואב לי, זה כואב לי מאוד.[vii]
הכאב הזה עלול להגיע למצבי קצה. המקרה, המוכר יחסית, של אריאל רוניס ממחיש זאת. לאחר קריירה ארוכה בשב"כ, שימש רוניס בתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. אשה שהגיעה ללשכתו, ביקשה לקבל שירות ללא תור ונדחתה, האשימה אותו ביחס מפלה על רקע גזעני כלפיה ובצאתה מהלשכה פרסמה פוסט בפייסבוק בו היא מתארת את המקרה מנקודת מבטה. הפוסט, כצפוי, זכה במהירות לאלפי שיתופים והוביל לאייטמים בשורה של תוכניות בתקשורת.
בשיא ההתרחשות פרסם רוניס פוסט תגובה בפייסבוק. לאחר שתיאר את המקרה מנקודת מבטו, שעל פיה קיבלה האשה יחס שוויוני והוגן ללא שמץ גזענות, ולאחר שתיאר את פעילותו במשך השנים למען שילוב אזרחי ישראל הערבים באופן שוויוני במדינה, כתב רוניס את הדברים הבאים:
[…] לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען? כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה.
המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?). איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות.
[…] שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי – גזענות. אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה לי שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה "מכה קשה" שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!![viii]
כתב, והתאבד.
אנשים רבים שנפגעו משיימינג מתארים סבל וכאב, חלקם אומרים כי השיימינג הרס להם את החיים או לכל הפחות הרס להם תקופה בחיים, אך הגעה לכדי התאבדות כתוצאה מכך כמובן אינה דבר תדיר. יחד עם זאת, נמצאנו למדים שדברי לשון הרע מהסוג המבייש ומלבין הפנים, גם כאשר מדובר בדברי אמת מבחינת חווית המבייש, פוגעים בחלק מהותי ביותר בהווייתו של אדם, לפעמים עד כדי כך שהוא חש כי ניטל ממנו הטעם לחייו.
מתי בכל זאת ראוי לעשות שיימינג
ראינו עד כמה שיימינג הוא מעשה חמור ובעייתי, ודומני שאיש לא יחלוק על כך שביצועו במטרה להתנכל לאדם על ידי עלילות ושקרים הוא מעשה נבלה. אבל מה לגבי מקרים בהם אדם באמת פגע בזולתו והשיימינג משמש ככלי לגילוי האמת והצדק, למאבק ולאזהרת הזולת?
נשאל את השאלה "ביהודית": מתי מותר, ואולי חובה, לדבר לשון הרע תוך הלבנת פנים? רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', עסק רבות בנושאי "שמירת הלשון" והיה מראשי המאבק הרבני נגד לשון הרע. עם זאת, הוא פסק שכאשר אדם רואה מעשה עוולה שעושה אדם אחר, מותר לו לספר את הדבר "כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות".[ix] צד פרטי וצד כללי יש להיתר זה. פרטי – סיוע לקורבן; כללי – מאבק חברתי למען הצדק.[x] ומכלל הן אנו לומדים לאו – אין לבצע שיימינג כדי לפרוק, להתנקם ולהכאיב. רגשות מובנים וטבעיים אלה אינם מהווים סיבה מספקת לביצוע אקט כה חמור. האדם נדרש להתגבר על רגשותיו ולשאול את עצמו האם אכן המטרה הכנה של מעשה הביוש היא סיוע לפרט ולכלל. אבל גם בזאת לא די לפי 'החפץ חיים'. את ההיתר לבצע ביוש מסייג המחבר בקיומם של שבעה פרטים:
מאיר הכהן מראדין, הידוע בכינויו 'החפץ חיים', עסק רבות בנושאי "שמירת הלשון" והיה מראשי המאבק הרבני נגד לשון הרע. עם זאת, הוא פסק שכאשר אדם רואה מעשה עוולה שעושה אדם אחר, מותר לו לספר את הדבר "כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות".[ix] צד פרטי וצד כללי יש להיתר זה. פרטי – סיוע לקורבן; כללי – מאבק חברתי למען הצדק
א. שיראה את הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אלא אם כן התברר לו שזה אמת. ב. שייזהר מאוד שלא יחליט מיד בדעתו לגזל ועושק. ויתבונן היטב אם זה בכלל גזל או עושק. ג. שיוכיח מתחילה את החוטא בלשון רכה. ד. שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה. שיכווין לתועלת, ולא כדי להנות מהפגם שנותן בחבירו, ולא מפני שנאה שיש לו עליו מפעם. ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת בלי לספר עליו לשון הרע, אסור לספר. ז. שלא יסובב על המזיק יותר היזק ממה שהיה נגרם אילו הועד על המעשה שעשה בבית דין.[xi]
ננסה לתמצת את שבעת הסייגים בשלושה אשכולות. האשכול הראשון (סעיפים א-ד) הוא הקפדה יתרה על כך שמה שנאמר בביוש הוא אמת. זה מסובך. כמעט בכל מעשה יש גרסאות שונות ל"אמת". כך לדוגמא, ככל הנראה המתלוננת נגד אריאל רוניס האמינה בכל ליבה שיחסו אליה נבע מגזענות. זו הייתה האמת שלה. הוא ראה את הדברים אחרת. כמו כן, בעידן הרשתות החברתיות קשה מאוד לדעת אם פוסט שנחשפים אליו הוא אמיתי,[xii] ולפיכך השאלה האם להפיץ אותו באמצעות שיתוף או לייק קשה לפתרון.
האשכול השני (סעיפים ה, ו) הוא הקפדה על כך שמטרת השיימינג האמיתית היא תועלת. לזה מתכוונים וזה גם מה שצפוי לקרות. תנאי זה מצריך בדיקה משמעותית של נפשנו פנימה, של יכולת השיימינג להשפיע, ושל קשת התגובות החלופיות.
האשכול השלישי (סעיפים ג, ז) הוא לקיחה בחשבון של רגשותיו וחייו של מושא השיימינג. אם הוא לא הוזהר קודם ע"י תוכחה הנעשית בלשון רכה, ואם ההשפעה על חייו עלולה להיות חמורה יותר ממה שהיה קורה לו הוא היה עומד לדין – אין לביישו. היכולת לראות לא רק את הקורבן אלא גם את הפוגע הינה נדירה, ויש שיגידו שלא נכון להציבה כדרישה כלפי הקורבן אלא רק כלפי אדם חיצוני לאירוע.
מרתק לגלות שראיית המבויש היא למעשה הסיפור מאחורי השיימינג הראשון בהיסטוריה. על פי המיתולוגיה היהודית, מבצע הביוש הראשון היה אלוהים. קין, עובד האדמה הקנאי, רוצח את הבל אחיו. אלוהים מוכיח אותו ומעניש אותו בכך שהאדמה לא תוסף תת כוחה לו, ושהוא יהפוך לנווד. ואז זה מגיע – "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת". הביטוי 'אות קין' הפך להיות שם נרדף לאות קלון. אדם מסתובב בעולם עם סימן שמוטבע בו. כל מי שרואה אותו יודע שהוא עשה מעשה נורא. כמו במקרה של הרשת האינטרנטית הזוכרת לנצח, גם כאן אי אפשר להסיר את האות. מעתה זה מי שאתה. עבור רבים זה יהיה כל מי שאתה.
אלא שאלוהים לא התכוון רק לבייש את קין ואולי כלל לא התכוון לביישו. מטרת האות הייתה להגן עליו – "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" (בראשית ד', יג-טו). מטרת אות הקלון הייתה להזהיר את כולם שלא יעזו לפגוע בקין. שימו לב – אות אזהרה המגן על קין שהוא בה בעת גם אות קלון חמור. שיימינג שמגן על המבויש. סיפור קצר זה ממחיש עד כמה מציאות הביוש יכולה להיות סבוכה ודורשת עדינות ותשומת לב.
סוגיה מוסרית מרתקת בפני עצמה, שנוכל כאן רק לרמוז עליה, היא היחס שלנו למי שכבר בויש, בייחוד כאשר איננו יודעים האם ובאיזו מידה הדברים שנטענו כלפיו נכונים. דילמה זו חוזרת פעמים רבות בהקשרים של טענות על הטרדות מיניות, בייחוד כלפי אנשים מפורסמים וכאלה שנתפסים כאנשי רוח. הגמרא דנה בסיפור על חכם שיצאו עליו שמועות בהקשר זה, ורב יהודה החליט לנדות אותו.[xiii] הרמב"ם פסק ש"חכם ששמועתו רעה" הוא בר נידוי,[xiv] אבל כאשר נשאל האם נכון להסיר ממשרתו "איש מפורסם במשרת החזנות והוא תלמיד חכם ג"כ, ויצא עליו רינון שאין ראוי להזכירו", השיב "שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד".[xv] נושא זה דורש מאמר משל עצמו.
תובנות והצעה
רובנו לא מבצעים שיימינג אבל כן שותפים לו. אולי לא נכתוב פוסט שמבייש אדם, אבל בהחלט נגיב לפוסט כזה, נעשה לו לייק או נשתף אותו. לרוב נעשה זאת מבלי להקדיש לדברים מחשבה יתרה. הפוסט שקראנו הפעיל אותנו, עורר בנו רגש, ומתוך כוונות טובות ורצון להוסיף צדק בעולם אנו משתפים.
בית המשפט בישראל עמד בפני השאלה האם חיבוב (לייק) או שיתוף (שייר) פוסט המכיל דברי לשון הרע, מהווה בעצמו עבירת פרסום לשון הרע. במקרה שנדון בבית-משפט השלום ב-2016 קבע השופט מאור "שאין לראות במי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב והמהווה לשון הרע, כמי שפרסם לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, בכפוף לחריג הפגיעה המשמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת".[xvi] הנפגע ערער לבית-המשפט המחוזי אשר קבע שחיבוב אכן אינו מהווה עבירת לשון הרע, אך שיתוף כן.[xvii] מעניין לציין שבית-משפט מחוזי בשוויץ קבע במקרה דומה שגם "לייק" מהווה עבירת לשון הרע.[xviii] במקרה אחר, מגיב אנונימי שבית המשפט התיר לחשוף את זהותו לפי כתובת ה-IP שלו, אישר בתגובית (טוקבק) לכתבה ב"גלובס" דברי לשון הרע שנאמרו בה, ואף הוסיף מעין עדות אישית בנדון. בערכאה ראשונה קבע בית המשפט שלא מדובר בעבירה על חוק איסור לשון הרע, אך המחוזי הפך את הפסיקה וקבע כי מאחר שתוכן התגובה מוסיף אמינות לכתבה וחושף לכאורה פרטים נוספים, הרי שמדובר בעבירה.[xix] כך או כך, לצד הדיון המשפטי המרתק, דומני שנכון לקבוע שמבחינה מוסרית כל השתתפות במעשה ביוש, ודאי בשיתוף אקטיבי ברשת, הינה בעייתית ומחייבת התמודדות.
לפיכך, אני מציע את כלי "ארבע הקושיות", השואב השראה רבה מהשיח ההלכתי שהצגנו, לקבלת הכרעה בנדון. לפני כל פעולת ביוש נשאל את עצמנו: א. אמת – האם וידאתי, לכל הפחות במידה סבירה של וודאות, שמדובר בדברי אמת? ב. מניע – מה המניע האמיתי שלי לפעולה? האם מדובר ברצון לסייע לפרט ולכלל או במניעים אחרים אשר לא מצדיקים פעולה כה חמורה? ג. יעילות – האם הפעולה אכן אפקטיבית להשגת הסיוע לפרט ולכלל, ואין לי חלופות אחרות, רכות יותר, להשגת אותה תוצאה? ד. מידתיות – האם התוצאות הצפויות למושא הביוש מידתיות?
בנוסף, אני מציע גם לבחון באיזו מידה מושא הבושה אוחז בכוח חברתי הגדול משמעותית מהכוח שיש בידי מי שנפגע לכאורה ממעשיו. כאשר מעשה הביוש משרת באופן מובהק את שבירת מנגנוני הכוח רבי-השנים בחברה ומסייע למוחלשיה, ניתן להצדיק אותו יותר.
אני תקווה ואמונה שאם נזכור לפני כל השתתפות בביוש לבדוק את ארבע הקושיות – אמת, מניע, יעילות, מידתיות – נוכל להתנהל בצורה נכונה יותר בדילמה מוסרית סבוכה זו.
*כל הנכתב במאמר זה בלשון זכר מכוון כמובן לנשים וגברים כאחד.
*ליאור טל שדה הינו מנהל התוכן של עמותת "קולות", עמד בעבר בראש המכינה הקדם צבאית של בינה, מגיש את הפודקאסט "קולות של רוח" בגלי צה"ל ופרסם עשרות מאמרים בעיתונות, בכתבי עת ובספרים.
[i] ראו דני סטטמן, דילמות מוסריות, פרק המבוא, מגנס 1991.
[ii] יש לזכור שתופעת השיימינג אינה שולית כלל. על פי שני סקרים רחבים שערכה מחלקת המחקר של המשרד לביטחון הפנים בשנת 2016, כל נער שלישי במדינת ישראל וכל מבוגר חמישי נפגע משיימינג או השפלה ברשת וכל מבוגר חמישי נחשף לכך. 16% מבני הנוער מודים שהיו שותפים למעשה בִּיוּש. כ-43% מהנשאלים בסקר אחזו בדעה ששיימינג הוא דבר חיובי. נתונים אלה מדגישים את חשיבות העיסוק בשאלה שהצבנו. הסקר זמין אונליין באתר איגוד האינטרנט הישראלי בכתובת: https://www.isoc.org.il/sts-data/11174
[iii] הדברים מבוססים על לימוד בית מדרשי שהתקיים בהנחייתי בבית המדרש של צוות ומנחי עמותת קולות בחודשים הראשונים של תשע"ז, וכן על תובנות שעלו מעיסוק בנושא זה עם מספר קבוצות לימוד בשנים שחלפו מאז. תודתי לכל אלה. מאחר ומדובר במאמר קצר, הריני משמיט מקורות רבים ומסתפק בהבאת דברים חלקיים על רגל אחת.
[iv] תרגום אונקלוס לביטוי "נפש חיה" המופיע בבראשית פרק ב פס' ז.
[v] רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז.
[vi] ראו הגדרת הרמב"ם שם: "לשון הרע והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת, אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא". הגדרה זו שונה מההגדרה בחוק הישראלי, ואנו נשתמש בה כיוון שהיא מתאימה יותר לדילמה המוסרית בה אנו עוסקים.
[vii] "אינטימי" עם רפי רשף, 13.7.19, קשת 12 ואתר מאקו.
[viii] דף הפייסבוק של אריאל רוניס, 23.5.2015
[ix] רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון, הלכות לשון הרע, כלל י', סעיפים א', ב'.
[x] מסגרת יהודית נוספת לדיון בשאלתנו היא העיסוק בשאלה העקרונית מתי ראוי לקיים מצווה, כגון סיוע לפרט ולכלל, באמצעות עבירה. במקורות ישנה אבחנה בין "מצווה הבאה בעבירה" שהיא פסולה, לבין "עבירה לשמה" שהיא מותרת. בעניין זה ראו מאמרי שיראה אור בשנה הבאה "סיכול הבא בעבירה" בתוך "ספר מנחם" לכבוד השופט מנחם פינקלשטיין.
[xi] שם. אציין שיש לי ביקורת על חלק מהסעיפים שלא אוכל לפרט במאמר קצר זה.
[xii] העיתונאית רחלי רוטנר ערכה ניסוי קצר ושלחה סיפורים שקריים למספר דפי פייסבוק ידועים. הסיפורים, ברובם הגדול, פורסמו בלי בדיקה, הופצו באלפים וקודמו באתרים פופולריים (מסך עשן, 5.2016, מאקו). בשנים האחרונות התופעה כל כך התרחבה עד שהיא קיבלה את הכינוי "פייק ניוז".
[xiii] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז ע"א.
[xiv] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ו הלכה יד.
[xv] שו"ת הרמב"ם סימן קיא.
[xvi]השופט עודד מאור, תא (ת"א) 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 4.8.2016
[xvii] השופטים שנלר, ורדי ורביד, ע"א (מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח', 16.1.2019 ; פסק זה נמצא בעת כתיבת המאמר בשלבי ערעור לבית-המשפט העליון.
[xviii] אתר דה מארקר, 31.5.19
[xix] השופטים שבח, שוחט ואטדגי, ע"א 36032-10-16 סורין שוחט נ' קושניר, 28.11.2017
