ליל הסדר משמש כקורס מבוא, ואם תרצו – קורס חובה – בסולידריות יהודית. הוא מלמד אותנו שאיננו יכולים ליהנות מהאוכל עד שנחלוק אותו עם אחרים. איננו בני חורין אמתיים אם אחרים עדיין משועבדים.
יציאת מצרים השפיעה גם על הוגים כמו ג'ון לוק ותומס ג'פרסון בגיבוש משנת החירות. מעשה יציאת מצרים מלמדנו שעַם יכול לשחרר את עצמו מעול השעבוד. ליצור חברה שבה הכל שווים. זהו הנארטיב החשוב ביותר של העולם המערבי.
שעת סיפור
אם תרצו, הרי זו ההגדה של פסח שהייתה לאחד הטקסטים המכוננים של יהודי בן ימינו. כך, בוודאי במקומות שבהם ליל הסדר הוא חוויה מרגשת ובלתי נשכחת, יציאה מתלאות היום יום ותחושה של מלכות-לשעה, "שעת סיפור" מגילת האש הגדולה של העם היהודי, סיפור יציאתו משעבוד לגאולה. כך גם באותם מקומות, שבהם הופך לא אחת ליל הסדר לסיר לחץ משפחתי גדול, שבו נפתחים מחדש מתחים ישנים, פירוק והרכבה של כעסים, תסכולים וקנאות. אלו ואלו, משוררים על פה את "מה נשתנה" ואת "עבדים היינו", פותחים בגנות וחותמים בשבח, וגם אחד מי יודע וחד גדיא זכורים לטוב.
אחד המסרים המרכזיים של ההגדה ושל ליל הסדר כולו הוא השילוב בין חובת הרגישות לחובת התגובה. יהודי חייב להיות ער ורגיש לנעשה סביבו. אסור לו להישאר אדיש. אין לו רשות לאטום אוזניו לקול שוועת עניים המכתתים רגליהם בערבו של יום ומחטטים בפחי האשפה כדי למצוא מעט שאריות מזון להחיות את נפשם, אין לו רשות לעצום עיניו למראה ילדים מוכים וחבולים המצויים בסיכון יומיומי, או לנוכח קשישים המבלים את שארית ימיהם עזובים, ונשכחים, חסרי כל.
חלק ניכר ממנהגי הלילה (דוגמת נטילת הידיים הראשונה, הגבהת הקערה, האפיקומן וכיוצא באלה) נועדו לשמש "מסע התעוררות" מזורז עבור כולנו, המסובים לשולחן הסדר, והכל כדי לעורר את רגישותנו, "כדי שישאלו". שלא נקבל את הכל כמובן מאליו. שלא ניוותר אדישים.
אולם, היציאה מאדישות, וחובת הרגישות לסובב ולאחר אינן מספיקות. מהלכו של ליל הסדר מורה אותנו שליהודי אסור לשמור על "זכות השתיקה". אין הוא יכול לעמוד מנגד, לנוכח הנעשה סביבו. בין אם שאלותיו מציקות וטורדניות, כשאלות הבן הרשע, ובין אם שאלותיו מחייבות את המשיב למאמץ אינטלקטואלי גדול, כשאלות הבן החכם, הוא חייב לשאול. הפלורליזם של שולחן הסדר, שבו מסבים בצוותא הרשע והחכם, התם וה"שאינו יודע", הוא מסממני ההיכר המובהקים ביותר של המורשת היהודית. ושמא אין זה מפליא שקריאת "מה נשתנה" (שאפשר ובראשיתה לא הייתה כלל סדרת שאלות אלא קריאת חיווי שנועדה לבאר את טיבו של הסדר), הפכה והייתה אב טיפוס למקשנים יהודים לדורותיהם. קריאת-שאלת "מה נשתנה", מבטאת את הדינמיות של העולם, ואת חובתנו להיענות לאתגרים המשתנים בכל דור ודור.
לחובת הרגישות לנעשה סביבנו יש ביטויים רבים בלילה הזה. כך, למשל, הכרזת "כל דיכפין ייתי ויכול". ידועה השאלה בדבר טיבה של הכרזה זו, שנאמרת, למרבה הפלא, לאחר שאנו נמצאים כבר בבית, מסובים ליד שולחן הסדר. ותשובתה בצדה: אפשר שאין כאן הזמנה כלל, אלא הכרזה. בדומה להכרזה שנאמרת בקול גדול בפרשת עגלה ערופה, "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שעליה אמרו חז"ל: וכי תעלה על דעתך שזקני בי"ד שופכים דם? אלא שלא בא לכאן עני ופטרנוהו בלא לינה"), גם בליל הסדר אנו מכריזים: אנו ערים למציאות. לא נותרנו אדישים. עשינו ונעשה כל שביכולתנו כדי שלא ייוותר אדם אחד, רעב, שאין לו מקום לאכול.
רגישות זו מתחייבת גם כלפי הצעירים שבחבורה, דור העתיד. הגמרא בפסחים (קט, ע"ב) קובעת הלכה ולפיה "חוטפין מצות בלילי פסחים". לצד הפירוש העממי, שראה במנהג זה מקור לגניבת האפיקומן, פירשוהו חכמים הראשונים כהלכה שמחייבת כל יהודי להיפנות מעיסוקיו החשובים, ולמהר לסעודת הערב בביתו. עד כדי כך, שאמרו עליו על רבי עקיבא, השקדן הגדול מגדולי התנאים (שכזכור, ניתק מביתו למשך עשרים וארבע שנה כדי ללמוד תורה) ש"מימיו לא אמר 'הגיעה עת לעמוד מבית המדרש' [=ולהפסיק את לימוד התורה] פרט לערבי פסחים ולילי יום הכיפורים". ויש כאן מסר גדול: למרות חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, השקולה כנגד הכל והיא מן הדברים שאין להם שיעור, לפעמים צריך לסגור את הגמרא. כאשר רואים תינוקות "ישנים", תינוקות שנשבו נטולי כל קשר למורשתם היהודית, מצווה לעמוד מבית המדרש, לעזוב הכל ולהשיבם אלינו.
הגדה יהודית אינה סיפור דברים היסטורי בעלמא, הפלגה למחוזות הדמיון של העבר. הגדה יהודית היא "קולה של אמא", האם היהודיה הדואגת, קול עבר, הנשמע בהווה ופניו צופות פני עתיד. הגדה אינה מעשה של התנתקות אלא התחברות. התחברות למורשת העבר, רגישות למצוקות ההווה, התחברות ליעד ולייעוד.
סימני הסדר
קדש ורחץ- תנאי לגאולה. המטרה צריכה להיות הגשמת יעדים חברתיים ולא שחרור לשמו, פריקת כל יצר. לא חופש אלא חירות.
"ורחץ" הוא תנאי מקדמי לגאולה. אסור לקנות את הגאולה במחיר דיכויים של אחרים. צריכה צריך לרחוץ ולהיטהר מן העוולות השונות. "מי יעלה בהר ה'?" – רק "נקי כפים ובר לבב".
קדש
יהודי נדרש ל"קדש" את הזמנים.
הפעולה הראשונה שבן חורין צריך לעשות אינה התפרקות מכל ערך אלא להפך: קידוש חיי החירות. זהו הקידוש שנאמר בכל הרגלים אך בפסח יש לו משמעות מיוחדת: המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כבני חורין היא "החודש הזה לכם ראש חודשים". זהו ה"פרליוד" שלפני היציאה לחירות. מעין הקדמה ומצפן.
המסר: למדו כיצד לנצל את זמנכם ולשלוט עליו.
ר' אברהם פאם הסביר שההבדל בין עבד לבן חורין אינו מתבטא בשעות העבודה. לא אחת דווקא בני החורין (אנשי ההיי טק או שאר וורקוהוליקים למיניהם) עובדים יותר קשה ויותר שעות מהעבד.
ההבדל הוא בשליטה על הזמן: העבד עובד עד שאומרים לו להפסיק או לשוב לעבוד. זמנו אינו בשליטתו. לעומת זאת בן חורין קובע לעצמו מתי יפתח את העסק (זהו ההבדל בין עצמאי לבין שכיר…
פתיחת הסדר דווקא ב"מקדש הזמנים" נועדה להזכיר למעבידים בינינו שגם לעובדיהם מגיעה חירות. שאין הם צריכים להיות כעבדים העובדים במשך כל שעות היממה. גם להם מגיעה מנוחה…
"אשר בחר בנו מכל העמים"
גאולה אינה זכות בלבד אלא בעיקר אחריות. יהודים אינם שונים בגלל מה שהם אלא בגלל מה המטרה שאותה הם נדרשים למלא. יהודי אינו מוגדר רק על פי החוֹמרה, על פי הייחוס שלו, אלא על פי התוֹכנה. התוכן של חייו. הקב"ה לא בחר בנו כדי להיות עם נצלני, משעבד, אלא כדי להפיץ את רעיון החירות והדאגה לאחר בקרב כל העמים.
כרפס
לפי חלק מהפרשנים, טיבול הכרפס במי מלח נועד להזכיר לנו בין השאר את אחד המעשים הראשונים של סחר בבני אדם: מכירת יוסף ע"י אחיו, שעליו נאמר "ויטבלו את הכתונת בדם".
ולא לחינם: מכירת יוסף מסמלת את ראשית ההידרדרות המוסרית במדרון החלקלק לעבר הירידה למצרים והשעבוד בה. ואכן, סוף השעבוד גם הוא מתבטא בטיבול: "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף" (שמות יב, כב). שני הטיבולים מייצגים שני הפכים: הכרפס שהוא מתוך מטובל במי מלח חמוצים. המרור המר נטבל בחרוסת מתוקה. ללמדנו שחירות שהיא מתוקה כשלעצמה עשויה להיות מרירה ביותר כאשר היא מנוצלת לשעבד אחרים. עבדות, שהיא מרה מכל, עשויה להתמתק מעט כאשר היא חושפת את הפן היפה של בני האדם, את הערבות ההדדית, הסולידריות
כרפס יחץ
גם אם אינך עשיר ואין לך אלא "כרפס", מעט ירקות, קיים בעצמך "יחץ" וחלוק את רכושך עם הזולת.
"הא לחמא עניא"
"הא לחמא עניא. כל דיכפין ייתי וייכול". זו פתיחה משונה ביותר לאחד המאורעות החגיגיים ביותר בלוח השנה היהודי.
אנו פותחים ומכריזים בפני כל אורחינו: "זה? זה סתם לחם עוני, לא שווה הרבה. כל רעב מוזמן לבוא ולאכול ממנו!".
וכי זו הכנסת אורחים ראויה? לתת לרעב מהאוכל הגרוע ביותר, מלחם העוני?
הסדר מלמדנו שהדבר שהופך מצה ללחם של חירות הוא הנכונות לחלוק אותו עם האחר. לא עושר הטעמים אף לא ההרכב הכימי קובע את טעמו של הלחם אלא מצבו הנפשי של האדם שאוכל אותו.
בספרו "הזהו האדם" מתאר הסופר פרימו לוי את חוויותיו באושוויץ. הזמן הגרוע ביותר היה כשהנאצים עזבו. ינואר 45. כל האסירים הבריאים הובלו על ידי הנאצים למצעד המוות. במחנה נותרו רק החולים. במשך עשרה ימים נותרו במחנה רק עם שאריות לחם. אנשים עבדו קשה להסיק התנורים. מישהו הורה: כל מי שיש לו לחם יחלוק אותו עם שלושה אחרים שעבדו בהסקת התנור.
זה היה בניגוד לחוקי המחנה: "אכול את חתיכת הלחם שלך ואם אתה יכול, גם את זו של חברך", כדי ששתשרוד. פתאם כללי המשחק השתנו.
זוהי תחילת השינוי בין עבד ששומר הכל לעצמו לבין בן חורין שיודע שחירותו מתבטאת ביכולתו לחלוק את מה שיש לו עם חבריו.
מי שאינו יודע אם ימצא משהו ביום מחר לא יחלוק פתו עם חבריו. בן חורין יודע שיש לו תקווה וגם מחר יוכל למצוא פרנסה. לכן הוא ממהר לחלוק רכושו עם אחרים.
כלומר בן חורין במחשבה, גם ללא קשר למצב החומרי, הפיסי. כשהרוח חופשית ובת חורין אדם שולט בחייו ומסוגל לחשוב גם על אחרים.
לפי תיאוריית הצרכים של מסלאו, אצל בני האדם מתקיימת הירארכיה של צרכים, למן הצורך הפיסי הפשוט ביותר – לאכול ולשתות, ועד לצרכים עליונים של אסטטיקה ומימוש עצמי. לפי תיאוריה זחו, הצרכים החברתיים ממוקמים פחות או יותר באמצע. ההגדה של פסח מבקשת לשנות מצב זה, קוראת לכולנו לפקוח את עינינו, להתבונן היטב סביב-סביב, תחילה על זולתנו, ורק לאחר מכן על עצמנו ועל צרכינו הפיזיים. לכן נקבעה הכרזה זו בראשית הסדר: אנו קוראים ומרכיזים באמצעותה, בקול גדול, צלול וברור שאינו משתמע לשתי פנים: אנו לא רק מוכנים אלא שמחים לחלוק את שולחננו עם הרעב והצריך, כל מי שרעב ונצרך.
"הא לחמא עניא"
"זה לחם עוני", ודרשו חכמים: זה לחם שעונים עליו דברים הרבה.
כאשר רוצים להסביר מהו קו העוני, כיצד הגענו למצב שבו מיליון וחצי אנשים נמצאים מתחת לקו העוני, יתנו כלכלני האוצר אלף ואחת סיבות.
אכן, ההגדה מלמדת אותנו שהדיבורים האלה אינם שווים דבר.
עליך לאכול את הלחם של העניים, להזדהות אתם.
לא די בנתונים תיאורטיים, "בדברים הרבה" אלא בחוויה בהתנסות האישית. "זה לחם העוני", עליך לראות את לחם העוני לנגד עיניך, לחוות אותו, לאכול אותו ולטעום טעמו. רק אז תבין משמעותו של עוני.
"הא לחמא עניא"
מדוע אנו אומרים זאת בארמית? מכיוון שבדור שבו גובשה הגדה הייתה זו שפה עממית, המובנת לכל.
ללמדך: החירות אינה עניין רק לצפונבונים. לעשירים. חירות היא עניין, אתגר, מטרה ותכלית לכל אדם.
ועוד מסר: רצונך להזדהות עם הזולת, לחוות את מצוקתו ולנסות למצוא פתרון להיחלצותו ממצר, אל תזמין אותו בשפה גבוהה. מליצית. שלא יוכל להבין.
צא ולמד, שדווקא הטקסטים ה"עממיים" שנאמרו בארמית נשתמרו: כל נדרי, יתגדל ויתקדש. יקום פורקן.
אומרים הא לחמא עניא להראות שלא פותחים את הדלת רק בסוף הארוחה ורק לאליהו הנביא אלא בראשיתה. יותר מזה – לא רק לנביאים ומיוחסים אלא גם לסתם דכפין. ויותר מזה – קודם כל לדיכפין, ורק אח"כ ל"מכובדים" – הפוך מהנהוג במקומותינו…
עיקרון זה עובר כחוט השני בסיפור יציאת מצרים, ובאופיו של החג היהודי:
כך, כבר בתורה:
דברים טז, יד: ושמחת אתה וביתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ושבעו.
כך, גם במצוות שמחת הפורים:
אסתר ט, יט: ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
והוסיף הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז-יז):
וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר: "ומתנות לאביונים". שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו).
וכך, כדברי הרמב"ם, בכל חג יהודי (הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה יח):
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אֹכליו יטמָּאו, כי לחמם לנפשם" (הושע ט, ד). ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: "וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג).
ואמרו בתנחומא ראה יח: אם אתה משמח ארבעה שלי(!) – לוי וגר ויתום ואלמנה – אני אשמח את הארבעה שלך.
"כל דיכפין ייתי ויכול"
אנו פותחים בליל זה את הדלת ל"כל דיכפין". להראות לכל שעצמתה של המשפחה היהודית אינה שמורה לעצמה אלא נועדה לסייע לעולם כולו.
כמו אברהם אבינו, שפתח את אוהלו לארבע רוחות השמים, כך צריך כל יהודי לפתוח את ביתו לכל אדם: זר. אורח. "אחר". בודד. גר יתום ואלמנה.
ושמא אין זה מקרי שבשפה העברית המילה "בַּיִת" מתחילה באות "בֵּית", וצורתה פתוחה מצד אחד לקבל כל אורח.
מדוע מכריזים "כל דיכפין" רק לאחר שאנו כבר בבית? כשאין מי שישמע?
בנוסף: אנו מכריזים "כל דצריך ייתי ויפסח". והדבר אינו מובן, שהרי לא ניתן להימנות על הפסח בדיעבד אלא יש לעשות זאת מבעוד יום.
התשובה: אין כאן הזמנה אלא הכרזה. בדומה לעגלה ערופה, שבה מכריזים זקני בית דין כמייצגי הקהילה כולה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ופירש רש"י: וכי תעלה על דעתך שזקני בי"ד שופכים דם? אלא שלא בא לכאן עני ופטרנוהו בלא לינה". גם בסדר אנו מכריזים: עשו כל שביכולתנו כדי שלא יהיה אדם אחד, רעב, שאין לו מקום לאכול.
השתא הכא, לשנה הבאה
"השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין".
הזמן היהודי אינו ממוקד בנקודת זמן אחת. כיהודי עצמו, הוא "יושב על סיכות", נע ונד, מתנועע כל בעת בין "השתא", העכשיו, כאן והיום, לבין ה"לשנה הבאה", העתיד הרחוק.
לא אחת, התייחסותו של אדם להווה, ל"השתא", עשויה לגלות פנים חמוצות. מצב איום ונורא. כלכלה מקרטעת. מיליון וחצי אנשים מתחת לקו העוני. מאות אלפי ילדים, כ-350,000 במספר, נמצאים בסיכון. זקנים וחולים שנוטים למות בהיעדר תרופות. סחר בנשים. העסקה פוגענית. פרה משוגעת ועוף משופע. לא שלום עכשיו, אלא מלחמה. לא סיכוי אלא סיכון. לא תקווה וציפייה אלא חמאס ואחמדינג'אד.
והלא זהו טיבו וטבעו של עבד. הוא אינו רואה את עתידו ממרחק של מטר. צופה הוא פני הווה, כאן ועכשיו, חי את הרגע, מצפה לסיפוק מיידי (אם בצורת תשלום שכרו או מתת אוכל). אין הוא יודע מה ילד יום, אפילו לא האם לעת ערב ימצא את פת לחמו.
לא כן בן החורין. תורת ישראל מלמדתנו שבן חורין אמיתי צופה פני עתיד. בכוח חירותו יכול לתכנן ולכלכל את מעשיו לימים יבואו, להיחלץ מצרות ההווה, במידה והן מוטלות על שכמו, ולקוות להשיג את מטרותיו ושאיפותיו ביום מחר.
לשנה הבאה בני חורין: מה בין חופש לבין חירות?
יש אבחנה בין שני מונחים:
- חופש מ…
- חירות ל…
ההגדה מדגישה כי חופש אינו מספיק. עולם שבו כל אחד חופשי לעשות ככל העולה על רוחו מתחיל באנרכיה וסופו טירניות. דיקטטורה. שעבוד האחר. לעומת זאת החירות – אינה נחלת האדם הבודד בלבד אלא נחלת החברה כולה: חברה שמאפשרת לאדם הבודד לעשות כל שירצה, אבל – רק כל עוד אין הוא פוגע בחברו. לכן אנו מכריזים: לשנה הבאה בני חורין. לא רק חופשיים מעבדות אלא בני חירות.
"בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"
כדי להבין מהו עוני לא די בתיאוריה. רצונך להבין מהו שעבוד, אל תסתפק בקריאת עיתונים. הנתונים היבשים לא אומרים דבר. אפילו לא הצפייה בטלויזיה. רק "אם תלך אל השוק, תראה אותה בוכה. אישה זקנה, בין הפירות". רק אם תראה את הזקנה מלקטת שאריות ירקות בערבו של יום תוכל להבין מהי מצה – לחם עוני, מהו מרור. מהו שעבוד. "טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו, ט).
ואפילו כולנו חכמים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים
מצוות ליל הסדר היא לספר. "לספר" אינו לומר מה היה מבחינה היסטורית.
"מצווה עלינו לספר, כי מעשה ההגדה ומסריה רלוונטיים כאן ועכשיו.
היהדות היא דיאלוג מתמשך בין העבר להווה. מכיוון שהמציאות משתנה כל העת גם הסיפור משתנה בהתאם.
הסיפור של פסח לעולם אינו מתיישן מכיוון שהמאבק לחירות אף פעם לא נגמר.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
בניגוד למקובל, איננו רק בני אברהם יצחק ויעקב, אלא מדגישים ומלמדים אותנו שאנו גם בני ותרח!!! גם תרח הוא אבינו הביולוגי. "הלא אב אחד לכולנו".
המסר: היזהרו שלא תשעבדו אחרים. כולנו בני אב אחד נחנו. הירידה למצרים התחילה עם התנכרות האחים ליוסף: שכחו שיש להם אב משותף, והתנהגו אליו כאילו הוא "זר", "אחר".
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה
עלינו לזכור שכל חברה, וחברה יהודית ומשפחה היהודית בפרט, אינם מונוליטיים.
יש בה ילדים מכל הסוגים, ולמרות זאת עלינו לדאוג לכך שכולם יישארו "בנים". "כולם היו בניי". חלק מהמשפחה.
למרות שאינם מסכימים כל ארבעת הבנים יושבים מסביב לשולחן אחד. מספרים אותו סיפור. חולקים אותה מורשת. למרות המחלוקות והריבים, בזמנים קשים נוכל לסמוך אחד על השני. אנו חשים אחד בצערו של השני.
בליל הסדר עלינו לדאוג שכל הבנים יישבו מסביב לאותו שולחן, יחושו אותה סולידריות. גם הילדים בסיכון שנמצאים מעבר לגדר הם חלק מאתנו ועלינו לדאוג להם.
"ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר"
לכאורה היה צריך להיות להפך: "ולפי שכפר בעיקר – הוציא עצמו מן הכלל?"
אלא לומר לך שלעתים אדם יכול לקיים את המצוות כולן, אך להיחשב "כופר בעיקר": אם הוא מתנער מחובת הסולידריות שלו, ודואג הוא רק לצרכיו שלו, לביתו שלו, לחוג אנשי שלומו ולא לכלל הציבור – הריהו כופר בעיקר.
לבן ביקש לעקור את הכל
מדוע לבן ולא עשיו הוא האויב הגדול של יעקב? הרי לפי פשוטו של מקרא לא התכוון להרוג את יעקב?
לפי הסבר אחד, חומרת מעשיו של לבן מתבטאת ברצונו להשמיד את יעקב מבחינה רוחנית. "הבנות בנותי" – לבן ביקש להשאיר את בנותיו וצאצאיהן בארצו כדי שייטמעו. בסופו של דבר מוכן לוותר על ילדיו ורכושו, אך לא על אליליו: "למה גנבת את אלהי"? (לא, א)
ואולי, מפני שלבן לא ניהל מאבק להשמדת יעקב ה"פיזי", אלא דיכא את רוחו וביקש להשפיל את כבודו. לבן מהתל ביעקב, מרמה אותו, מנצל אותו, ומחליף את משכורתו עשרת מונים. לבן מעביד את יעקב בעבודת פרך, "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיניי".
העסקה פוגענית, שמדכאת את נפש האדם, משפילה ורומסת את כבודו עד עפר, מסוכנת לעתים ועלולה להזיק הרבה יותר ממאבק פיזי.
בדמייך חיי
"דמייך", לשון רבים. לא רק דם המחיה את הנפש, אלא גם "דמים", לשון כסף. אדם צריך לשמור לא רק על "דמו" הפיזי, בריאותו, אלא גם על "כספו", שלא ישמש אותו לעשיית מעשי עוול, ולנצל אחרים כדי שיוכל הוא לחיות.
רק אם ישמור על "דמייך" – גם על בריאותם הפיזית שלו ושל אחרים, גם על "דמו"-כספו שיושג בדרכים כשרות, יוכל באמת לחיות.
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו
איזה מין "דיינו" הוא זה?
וכי יש משמעות לקרבה להר סיני, ללא קבלת התורה?
תשובת בעל הגדה: אכן כן. "דיינו". די בעצם הקרבה להר סיני, שעליה נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "ויחן", לשון יחיד, ולא "ויחנו" – לשון רבים, "כאיש אחד בלב אחד".
ללמדנו ש"אילו קרבנו" – כשהתקרבנו זה לזה והיינו ל"איש אחד" – דיינו. סולידריות חברתית, די בה כדי לחלץ אדם ממצר, ולהוציאו משעבוד לגאולה.
בצאת ישראל ממצרים
כדי שעם ישראל יצא באמת ממצרים, "בית יעקב מעם לועז" – צריך בית יעקב לשמור על ייחודו מפני הלעזים, התרבות הזרה, ולא להיסחף בזרם הגלובליזציה השוטף את העולם, בסערת החומרנות והאטימות החברתית של העולם המודרני. רק אם "הייתה יהודה לקדשו" – ישמור העם היהודי על קדושתו, על ערכי המוסר שלו, על דאגתו ל"גר, ליתום ולאלמנה" – "ישראל ממשלותיו"-יוכל ישראל למשול.
