הגיליון הזה יורד לדפוס בדיוק בזמן ההתפרצות המחודשת של הקורונה.
וזה העניין עם הקורונה – אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה. אנחנו לא יודעים אם ההתפרצות הזו נחשבת לגל שני, אם זה רק ההמשך של הראשון, אם עד ספטמבר הלימודים ישובו לנורמליות, אם המשק יתאושש, אם ההופעה ההיא שקנינו אליה כרטיסים לפני חצי שנה תתקיים אי פעם וכמה אנשים יגיעו לחתונה שתכננתם כבר לפני ארבעה חודשים.
יש הרבה דברים שאנחנו יכולים ללמוד על עצמנו מהקורונה – כיחידים וככלל. אבל אני מרגישה שאחד הדברים המהותיים הוא יציבות בזמן של תלישות. חוסר וודאות שבתוכו אנחנו צריכים למצוא איים של אמונה, של בטחון, של מסוגלות. כל אחד ומה שמתאים לו. לייצר שגרה בתוך הכאוס.
בגיליון הזה רוב המאמרים עוסקים בעולם של פוסט קורונה, אבל גם בדילמות רפואיות יומיומיות שאינן קשורות בהכרח לקורונה. לקראת סופו של הגיליון תוכלו למצוא את יומן המחלה-מלחמה של מיכל, שגילתה שהיא חולה בסרטן השד, תוך כדי הקורונה. אני מודה שבזכות הסיפור שלה, התור הראשון שקבעתי כשקופות החולים שבו לעבוד, היה לבדיקה התקופתית שלי.
יש נגיפים לא צפויים, יש מחלות שאין לנו דרך למנוע, אבל יש את הדברים הבסיסיים שחובה עלינו לעשות בבחינת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – בדיקות שגרתיות, ללכת לטפל בכאבים חשודים, להיות אסרטיביות אם משהו בגוף מרגיש שונה ומציק.
הבריאות שלנו לא מתחילה ונגמרת בקורונה. יש עוד כל כך הרבה שאנחנו מחוייבים ומחוייבות לעשות.
אל תדחו – לכו להבדק.
בברכת רפואה שלמה למיכל ולכל חולי עם ישראל.
הלוואי ונשוב במהרה לשגרה מבורכת.
רעות.