העולם ההלכתי חווה התעוררות מסוימת בזמן משבר הקורונה – יחידים, משפחות וקהילות דרשו מצד פוסקי ההלכה לפתח פתרונות יצירתיים לבעיות השעה. בפני הציבור נחשפו שיטות בהלכה שתמיד היו כאן אך הודחקו מסיבות שונות, ואולי בעקבות הקורונה הן ימשיכו לעצב את עולם ההלכה בשנים הבאות.
התקופה שבין פורים לפסח היא אולי העמוסה ביותר בשנה עבור רבני קהילות. עשרות ומאות שאלות מופנות אליהם בתקופה הזו בנושאי הפסח. אבל כל רב יודע היטב שאחרי כמה שנים בתפקיד, השאלות כבר די חוזרות על עצמן – כיצד מכשירים מדיח כלים, מה דינם של תבלינים, האם קינואה היא קטניות וכד'. קשה מאד להתקיל רב קהילה מנוסה בשאלה 'חדשה' בענייני פסח. גבולות המטבח הם בסופו של דבר מצומצמים, וכך גם השאלות שיכולות למלא אותו.
אבל השנה הכל היה אחרת. כרב קהילה, לראשונה מזה שנים, נתקלתי, ואולי נכון לומר הותקלתי, בתקופה שבין פורים לפסח, בשאלות חדשות שמעולם לא נשאלתי. זה התחיל עם השימוש במקוואות עבור נשים, שהתחיל להיות בעייתי ומסוכן – האם יש דרך אחרת להיטהר מלבד הטבילה במקווה? משם זה עבר לשימוש בזום בליל הסדר עבור אנשים בודדים – האם ניתן להתיר את השימוש בתוכנה ביום טוב עבור אותם בודדים? השאלות המשיכו לזרום: פעם ביחס למניינים וירטואליים ומנייני מרפסות, פעם לפתרון לאומרי קדיש ופעם סביב השאלה מתי לסגור את בתי הכנסת. השאלות הללו היו קשות מכל הבחינות: גם מפני שאין להן תשובות מוכנות אד-הוק בספרי ההלכה, אך בעיקר מפני שבניגוד לשאלות של לפני פסח, מה שמוכרע בהן הוא לא גורלם של סיר או מאכל, אלא גורלם של זוגות, משפחות ויחידים, שנאלצו להתמודד עם מציאות לא מוכרת – סגר ובידוד.
המשבר שאליו נקלעו יחידים, משפחות וקהילות, דרש מצד פוסקי ההלכה לפתח פתרונות יצירתיים לבעיות השעה, ומצב זה הוא שאפשר לקולות שונים, שלא הושמעו עד כה, להיחשף ולצוף מעל לפני השטח. לא היו אלה רק קולות של יחידים, שפוסקים יודעים להשתמש בהם בשעת הדחק. לא היה מדובר רק בשיקולי פיקוח נפש הדוחים את מצוות התורה. בפני הציבור נחשפו לפתע שיטות בהלכה שתמיד היו כאן.
מדובר במציאות קיצונית, ויש אומרים חסרת תקדים. כל מרכזי העשייה הדתית הרגילים – בית הכנסת, בתי המדרש, ואפילו המשפחה, נסגרו. בני אדם נאלצו להסתגר בבתיהם ולתקשר עם העולם שבחוץ בעיקר דרך אמצעי התקשורת והטכנולוגיה. הקושי וחוסר הנוחות ניכרו היטב.
עם זאת, למרות הקושי שנכפה עלינו, נראה שהעולם ההלכתי חווה התעוררות מסוימת מכיוון אחר. המשבר שאליו נקלעו יחידים, משפחות וקהילות, דרש מצד פוסקי ההלכה לפתח פתרונות יצירתיים לבעיות השעה, ומצב זה הוא שאפשר לקולות שונים, שלא הושמעו עד כה, להיחשף ולצוף מעל לפני השטח. לא היו אלה רק קולות של יחידים, שפוסקים יודעים להשתמש בהם בשעת הדחק. לא היה מדובר רק בשיקולי פיקוח נפש הדוחים את מצוות התורה. בפני הציבור נחשפו לפתע שיטות בהלכה שתמיד היו כאן, אך הודחקו מפאת משחקי כוח ופוליטיקה הלכתית פנימית, וכעת זכו להכרה פומבית.
ידועים דבריו של בעל 'ערוך השולחן' שבהקדמה לחלק 'חושן משפט' של חיבורו המשיל את ההלכה לשירה, בה קולות שונים פועלים בהרמוניה.[2] במשך זמן רב מדי, בחיי שגרה, נטינו להשתיק או למצער להתעלם מחלקים מהקולות המרכיבים את המקהלה ההלכתית. ההלכה הפכה בעולמנו לדואט במקרה הטוב. היא צומצמה להלכה אשכנזית והלכה ספרדית, כאילו יש רק אחת מכל סוג. החשיבה ההלכתית הפכה לבינארית של מותר או אסור, והדחיקה את מושג האפשר. היא נדחקה למבנים חברתיים מאד מסוימים, שחסמו אחרים מלהשתתף בה ולקחת בה חלק פעיל.
תקופת הקורונה אפשרה לקולות אחרים להישמע. נוצרו הזדמנויות חדשות לקיום מורכב ועשיר יותר של ההלכה. המוזיקה חזרה להישמע. בדברים הבאים אבקש לחשוף מקצת הקולות והתהליכים שעלו אל פני השטח, ושלדעתי ראוי שימשיכו להתקיים גם ביום שאחרי המגיפה.
חשמל ביום טוב
פסק ההלכה שאולי עורר הכי הרבה רעש ועניין בתקופת הקורונה היה פסק ההלכה של רבני המגרב, שהורו היתר לאנשים בודדים להשתמש בתוכנת זום בליל הסדר. רבים הזדעזעו בעת פרסום הדברים. לא עלה על דעתם ששימוש במחשב או בטלפון בליל הסדר יכול בכלל להיות אפשרי מבחינה הלכתית.
אבל יודעי דבר מבינים שאין בפסק זה כל חידוש. להפך; מבחינות שונות פסק זה קל יותר מכל הלכה אחרת שנאמרה על ידי רבנים בנוגע לשימוש בחשמל ביום טוב. הרב יהודה שלוש, בנו של הרב דוד שלוש שכיהן כרבה הראשי של נתניה במשך שנים רבות והיה אחד מחותמי המכתב, הודה בראיון שנערך עמו שהוא בכלל מדליק קומקום חשמלי ביום טוב. והרי בתוכנת הזום, ההוראה היתה להדליק אותו מערב יום טוב.
יודעי דבר מבינים שאין בפסק הזום בליל הסדר כל חידוש. להפך; מבחינות שונות פסק זה קל יותר מכל הלכה אחרת שנאמרה על ידי רבנים בנוגע לשימוש בחשמל ביום טוב. הרב יהודה שלוש, בנו של הרב דוד שלוש שכיהן כרבה הראשי של נתניה במשך שנים רבות והיה אחד מחותמי המכתב, הודה בראיון שנערך עמו שהוא בכלל מדליק קומקום חשמלי ביום טוב. והרי בתוכנת הזום, ההוראה היתה להדליק אותו מערב יום טוב.
מה אם כן השתנה? דבר לא השתנה מלבד החשיפה. רבים מאד שמעו לראשונה בחייהם שיש פוסקים שהתירו שימוש בחשמל ביום טוב. מה שבעולם הדתי נתפס כטאבו, התברר פתאום כנתון במחלוקת.
הנה תזכורת קלה: גילוי האנרגיה החשמלית הכניס את עולם ההלכה למבוכה. עד היום לא באמת יודעים כיצד להגדיר את פעולת החשמל מבחינה הלכתית. הרי אין בשימוש בו מלאכה מובהקת. להגדיר את סגירת המעגל כמלאכת בונה זהו דבר שנראה רחוק. אחרים טענו שיש כאן מלאכת מבעיר (היו שחשבו כך בין היתר בגלל הניצוצות שיצר החשמל). אבל חשמל איננו אש, וודאי שהוא לא דבר שקיומו ניכר לעין. יש כאן שימוש באנרגיה שלא היתה מוכרת בעולמם של חז"ל, וקשה להצביע על מקור ברור שאוסר אותו.
ועם זאת, היה ברור לכל הפוסקים ששימוש בחשמל צריך להיות אסור בשבת, כי אם יוּתר השימוש בחשמל לא תהיה שבת. השבת תאבד את אופייה כיום ותהפוך לעוד יום של חול. מכאן טענו פוסקים חשובים שיש לאסור את השימוש בחשמל מדין 'עובדין דחול'. מדובר באיסור מעט אמורפי ואולי גם קלוש, ועם זאת, הוא משמר אולי יותר מכל את אופייה של השבת כיום מנוחה מקודש.[3]
דומה הדבר למלאכת ההוצאה בעולמם של חז"ל. בעלי התוספות מגדירים את מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, המלאכה האחרונה בל"ט מלאכות, כ'מלאכה גרועה'. אין זו מלאכה שניכרת בה העשייה. ועדיין, דווקא המלאכה הזו היא הפותחת את מסכת שבת. המלאכה הזו אף נדונה בפרק החמישי והשישי במסכת, לפני רשימת כלל המלאכות שבפרק השביעי. ראשונים התחבטו בטעם להקדמת העיסוק במלאכת ההוצאה,[4] אולם ייתכן שההסבר לכך פשוט: חרף היותה 'מלאכה גרועה', ייתכן שדווקא מלאכת ההוצאה היתה הביטוי המרכזי לשבת בעולמם של חז"ל. בעוד שבימי המקרא, השבת באה לידי ביטוי בהימנעות מעבודה חקלאית, בעולמם של חז"ל היא התגלמה דווקא בהפסקת המסחר. והלא המסחר מבוסס בהוצאה מרשות לרשות. דווקא ההימנעות ממלאכה זו כוננה את אופייה של השבת כיום שביתה ומנוחה.[5]
בימינו, המאפיין המרכזי של השבת הוא אי-השימוש בחשמל. אף אחד כבר לא זורע ולא קוצר, לא צד ולא טווה, וגם כמעט לא מוציא מרשות לרשות. בעולם הטכנולוגי של ימינו, ההבדל בין שבת ליום חול טמון בעיקר באי-הפעלת המכשור המספק לנו תוכן (טלפון נייד, מחשב, טלוויזיה), וכן זה שבאמצעותו אנו עושים את מלאכות הבית (בישול, כביסה, נקיון וכד'). משום כך חשמל לא יכול להיות מותר, לפחות לא באופן מלא, בשבת. כבני נביאים, ידעו הפוסקים לאסור אותו. המחלוקת היא על המסגרת ההלכתית של האיסור, לא על עצם האיסור.
אך האם מה שאמור לגבי שבת נכון גם לגבי יום טוב? אנו יודעים שביום טוב הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש, ונפסק להלכה שמתוך שהותרה הבערה לצורך (בישול) הותרה גם שלא לצורך (לצרכים אחרים). ועם זאת, חכמים אסרו להבעיר אש חדשה ביום טוב משום מוליד.[6] הרמב"ם הסביר את טעם האיסור בכך "שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".[7] היו פוסקים שהבינו מכאן שהאיסור להדליק אש ביום טוב נובע מכך שמדובר בטרחה מיותרת, שהרי ניתן היה להבעירה מערב יום טוב. ואם כן, אם ניתן להבעיר אש בדרך שאין בה טרחה כלל ביום טוב, הדבר חוזר להיות מותר. זהו הבסיס להיתר השימוש בחשמל לצורך יום טוב לדעת אותם פוסקים – גם אם נאמר שיש כאן מלאכת מבעיר, היות שאין בלחיצה על מתג חשמלי כלל טרחה, ניתן להשתמש בו לצורך יום טוב.
בעדות המזרח היו אלה רבנים יוצאי מרוקו – הרב משאש, הרב עוזיאל והרב דוד שלוש, שהקלו בדבר (מטעמים שונים). גם בעדות אשכנז נשמעו קולות שנטו לכך – בעל 'ערוך השולחן', הרב צבי פסח פרנק, ועוד (גם הם מסיבות שונות). ודעות אלו לא נותרו כפטפוטי הלכה בלבד אלא גם הונהגו בפועל. הדור המבוגר בקרב יוצאי עדות המזרח ודאי יוכל להעיד כיצד לפני עשרות בשנים רבים היו נוהגים בכך היתר. גם ביהדות ארה"ב רווח המנהג להקל בשימוש בחשמל ביום טוב, וממקורות שונים למדנו שרבים בקהילות ישראל נהגו היתר בדבר.[8]
אבל דברים השתנו. הקולות הרבניים של עדות המזרח שצידדו בהדלקת חשמל ביום טוב הושתקו על ידי ההגמוניה ההלכתית שבנה הרב עובדיה יוסף, שאסר את הדבר. גם בקרב עדות אשכנז מעטים הם שהמשיכו להחזיק במסורת של ההיתר. קולות המתנגדים רבו על קולות המקלים ודחקו אותם.
כל המבקר בבית עלמין מכיר את התופעה בה קבוצה קטנה של אנשים שמקיימים אזכרה מחפשת גברים שישלימו להם מניין לצורך אמירת קדיש. רבים, שאינם מצליחים לגייס מניין לאזכרות שלהם, מוותרים משום כך על אמירת הקדיש. אך כבר שמעתי כמה שאמרו שאילו היו יודעים מפסק ההלכה שניתן בעניין הקדיש, היו מחברים חברים ומשפחה באמצעות הזום, ואומרים קדיש בבית העלמין, גם בעודם לבד.
אינני יודע מהם הגורמים העמוקים לשינוי זה. בטוחני שמעורבים בכך גורמים שהם מעבר לענייני הלכה טהורים. ייתכן שטשטוש ההבחנה בכלל בין יום טוב לשבת (רבים כיום אינם מבשלים ביום טוב אלא מכינים הכל מראש, כמו שבת), השכיחו מאתנו את 'תורת יום טוב', השונה מדיני השבת, והפכו אותה לתאומתן של הלכות שבת. בכל מקרה, תקופת הקורונה היתה הזדמנות לקולות הללו לשוב ולעלות מעל פני השטח. המצוקה שאליה נקלעו אנשים בודדים בליל הסדר, גרמה לעולם ההלכה להיזכר בפסיקת רבני מרוקו ואחיהם ממזרח ומערב שהתירו שימוש בחשמל ביום טוב. ועל כן, בשעת מצוקה קבעו שניתן להיעזר בטכנולוגיה לצורך עריכת ליל הסדר משותף, ואין בכך לא מבעיר ולא 'עובדין דחול'.
בפועל, לא מעט אנשים, שנהגו איסור בדבר עד היום, השתמשו בזום בליל הסדר. אני מכיר אישית חלק מהם. כך שחרף ההתנגדות העזה לפסק הלכה זה מצד רבנים ידועים, אי אפשר להתעלם ממה שקרה. עולם ההלכה השמיע מחדש את קול המתירים חשמל ביום טוב.
מנייני הזום
בתחום אחר מצאנו תנועה מעניינת בתחום המניינים. בעת הסגר, עלה הצורך בתפילה שאינה רק ביחידות וביתר שאת מצד אבלים ובעלי אזכרות לומר קדיש לזכר יקיריהם. אך האם ניתן לקיים מניין באמצעות זום? הפסיקה הרווחת נטתה לאסור לומר דברים שבקדושה במניין זום. עשרה אנשים מבעד למסכים וירטואליים לא יוצרים מניין בהלכה, נטען. יוזמה של קבוצת קהילות מכל הארץ הנוהגות להתפלל בשיתוף נשים וגברים יזמה את המניין הווירטואלי 'ענן כבודך' בו התקיימו שלוש תפילות יומיות ושיעורים בחדר וירטואלי כשאת התפילה, הקריאה בתורה (מחומש) והלימוד במניין זה הובילו גברים ונשים כאחד. קבוצת המתפללים בקהילת 'ענן כבודך' נעה מהקצה השמאלי של מפת הזרמים ביהדות ועד הימין האורתודוקסי. לראשונה נעשתה תפילה משותפת, בלא שנדרשו לשאלת המגזר או המגדר של המתפללים.
גם אמירת הקדיש קיבלה פנים אחרות. הרב בני לאו שהוזמן להצטרף לתפילה כבר ביומה הראשון פנה אל הרב אליעזר מלמד, וזה התיר לומר קדיש וכן את אמירת 'ברכו' של שליח הציבור במניין הזום, שכן אין בו ממד של ברכה לבטלה או אמירת דבר שבקדושה. רבים מאד אמצו את הפסק שלו הלכה למעשה וקיימו תפילות מבעד למסך. ייתכן שיהיו לכך השלכות מעניינות בעתיד, כשאומרי קדיש למיניהם יוכלו לקיים כך מניינים מבתיהם.
והנה שינוי נוסף בהלכה, שמן הסתם יהיו רבים שיאמצו גם בהמשך. כל המבקר בבית עלמין מכיר את התופעה בה קבוצה קטנה של אנשים שמקיימים אזכרה מחפשת גברים שישלימו להם מניין לצורך אמירת קדיש. רבים, שאינם מצליחים לגייס מניין לאזכרות שלהם, מוותרים משום כך על אמירת הקדיש, דבר שנחשב בעיני הציבור הרחב לעיקר טקס האזכרה. אך כבר שמעתי כמה שאמרו שאילו היו יודעים מפסק ההלכה שניתן בעניין הקדיש, היו מחברים חברים ומשפחה באמצעות הזום, ואומרים קדיש בבית העלמין, גם בעודם לבד. אין צורך מבחינתם עוד להזמין אנשים לבית העלמין או לחפש עשרה גברים בין הקברים. את הקדיש הם יכולים לומר לבדם, כשתשעה מחוברים אליהם בתוכנת הזום.
אפשרות קיומם של מניינים בזום חוללה שינוי תודעתי ממקום נוסף, בכל הנוגע למעורבותן של נשים בתפילה. בעוד מקומן של נשים בבית הכנסת הוא מאחורי מחיצה, במנייני הזום נשים קבלו מעמד שוויוני. אף מחיצה לא הבדילה בין תמונותיהן של הנשים לתמונות הגברים בקוביות הזום. על המסך הופיעו גברים לצד נשים בערבוביה, בעודם מתפללים יחד ואומרים קדיש יתום. קיומן של תפילות אלו וההיתר לומר קדיש היווה שלב נוסף בהכשר דה-פקטו של המניינים השיתופיים, שעד תקופת הקורונה נחשבו למוקצים בעיני רבים.
אבל השינוי התודעתי ביחס לתפילה לא התחולל רק בעקבות הזום. גם התפילות ביחיד, במסגרת הבית הפרטי, הזכירו כמה עקרונות חשובים בתפילה. בימים שבשגרה ניתן דגש רב על תפילה שבמניין. אחד המדדים המרכזיים לרמת אדיקותו הדתית של אדם הוא השאלה האם הוא מתפלל שלוש פעמים ביום במניין. אבל תקופת הקורונה הזכירה לרבים שאפשר להתפלל גם שלא במניין, ושתפילת יחיד אף יכולה להיות מרוממת ומשמעותית לא פחות.
התפילה הביתית גם נעשתה בצורה משפחתית. באופן אישי אני יכול להעיד על חוויה ייחודית שהיתה לי כשהתפללתי את תפילות השבת יחד עם אשתי וילדיי. היינו יחד בסלון הבית או במרפסת, מחיצה לא חצצה בינינו ולראשונה שמעתי אותה שרה איתי את שירי התפילה. מצידה, ייתכן שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא חוותה תפילה ממקום שוויוני. כבר לא היה מובן מאליו שאני הוא זה שנוטל בעול התפילה בעוד היא נדרשת להשגיח על הילדים. כשהתינוקת דרשה תשומת לב, אני הוא זה שהפסקתי מתפילתי כדי לטפל בה. אשתי המשיכה להתפלל.
ככל שהלכו החיים וחזרו למסלולם, כך חזרו המניינים להתמסד. בתחילה מניין מרפסות, אחר כך חצרות. הגברים שוב יצאו מן הבית לצורך תפילה, ומי שנשאר מאחור היו הנשים. שוב הצורך באמירת דברים שבקדושה נתן עדיפות לגברים על פני הנשים. חוויית התפילה המשותפת כבר הפכה לזיכרון מן העבר.
אולם, לא ניתן להתכחש לעובדה שמשהו בכל זאת השתנה. תקופת הקורונה סדקה את האקסיומה שרק גברים יכולים להיות שותפים בתפילה או לנהל אותה. נוכחנו לראות כי נשים יכולות להיות מחויבות ומעורבות בתפילה גם כן. מצאנו ערך בתפילות משותפות. ייתכן שבעקבות כך גברים יבינו כיום יותר לליבן של נשים שיבקשו להיות שותפות יותר בתפילה. אולי בעקבות כך נשים יקבלו יותר מקום בבית הכנסת, ואולי גברים צעירים יתנו מדי פעם לנשותיהם גם את ההזדמנות לפקוד את בית הכנסת בעוד שהם שומרים על הילדים. אפשרות נוספות היא שמפעם לפעם זוגות ומשפחות יאמצו לעצמם מנהג להתפלל תפילה משפחתית בבית, באופן משותף, ולא בבית הכנסת. זו חוויה מיוחדת שאין לה תחליף במוסדות הקהילתיים הקיימים, וצריך לחשוב על האופנים שבהם ניתן לשמר אותה.
אפשרויות טבילה
תחום נוסף שבו התערערו הנחות היסוד היה נושא הטבילה. אנו חיים בעידן מבורך בו אישה יכולה למצוא מקווה זמין לטבילה במרחק סביר כמעט בכל מקום מגורים. תפקידה של הבלנית כאשת מקצוע האחראית על הטבילה וייחוד מבנה מיוחד לצורך הטבילה, הפכו בתודעה הציבורית לתנאי מובנה בקיום מצוות הטבילה ותהליך ההיטהרות.
גם את הקונספציה הזו ערערה הקורונה. ספרות השו"ת מלאה בפתרונות יצירתיים לשמירה על טהרת המשפחה גם במקומות בהם אין מקווה. בדור האחרון כמעט שלא היה צורך בכל הדיונים הללו, אך כעת הן קמו לתחייה. פתאום נדרשנו להיזכר שלדעת הרמב"ם פסול מים שאובים במקווה הוא רק מדרבנן,[9] וזהו סעיף שניתן לעשות בו שימוש במקרה הצורך. הרב חיים אמסלם ביקש להסתמך בין היתר על כך ועל עוד תשובות של חכמים כדי להתיר את הטבילה במי האמבטיה שיש בה ארבעים סאה. רבנים אחרים, ביניהם הרב יואל בן נון, ביקשו לרענן את זיכרוננו שהמקום הראשון בהיסטוריה שנקרא מקווה היה הים, ועל כן קרא לנשים לטבול בים.[10]
לאפשרויות אלו שעלו היתה השלכה על מעגלי הלכה רחבים יותר. פתאום הסתבר שאין חובה להיעזר בבלנית כדי לטבול, ואפשר להיעזר לצורך כך בחברה ואפילו בבעל. גם הטקס בו בודקת הבלנית את האישה אם אין בגופה חציצה התברר כלא מחויב המציאות. נשים זכו בהוראות והנחיות כיצד להתגבר על נושא החציצה באופן עצמאי, וקבלו היתר לטבול בבגד רפוי שצף במים.
גם זמני הטבילה התגמשו. עקב הסכנה בכניסה לים בלילה, נשים הונחו לטבול בבוקר היום השמיני לנקיים. התברר להן, שאין חובה לעקם את הלו"ז ולסדר את המשפחה והילדים כך שהן תוכלנה לצאת לטבילה בשעות הערב. בשעות היום היציאה הרבה יותר נוחה ולא חפוזה, ואפילו יכולה להיות משולבת בבילוי משפחתי בים.
נכון, לא מדובר בדינים שמלכתחילה אלא בהוראות לשעת הדחק. ואולם מי קובע מהי שעת הדחק? האם אירוע משפחתי שנופל על ליל טבילה אינו מהווה שעת הדחק עבור אישה שצריכה לטבול? ומה לגבי תחושת אי נעימות שנשים חוות במפגש עם הבלנית או אישה אסטניסית שמתקשה להיכנס למתחם מים צר שבו טבלו לפניה נשים רבות? אולי גם עבורן ניתן יהיה להציע את הפתרונות החלופיים? הנה מה שלמדנו מתקופת הקורונה: האישה המבקשת להיטהר לא תלויה במבנים המוקצים לה מטעם העירייה ולא בנשות מקצוע האחראיות עליהם. אפשרויות נוספות מסורות בידיה, והיא יכולה לבחור במסלול שמתאים לה.
נכון, לא מדובר בדינים שמלכתחילה אלא בהוראות לשעת הדחק. ואולם מי קובע מהי שעת הדחק? האם אירוע משפחתי שנופל על ליל טבילה אינו מהווה שעת הדחק עבור אישה שצריכה לטבול? ומה לגבי תחושת אי נעימות שנשים חוות במפגש עם הבלנית? הנה מה שלמדנו מתקופת הקורונה: האישה המבקשת להיטהר לא תלויה במבנים המוקצים לה מטעם העירייה ולא בנשות מקצוע האחראיות עליהם.
לכל התחומים שהזכרנו עד עכשיו אני רוצה לצרף תהליך נוסף, משמעותי מאד בעיני. המרחב ההלכתי שנפתח בתקופת הקורונה אפשר גם לרבים שאינם שומרי תורה ומצוות להצטרף אליו. נושא המקוואות והשימוש בזום בליל הסדר גרר סיקור נרחב בערוצי התקשורת הכללית. חילונים מובהקים הביעו את עמדתם בנושא. רבים אחרים הצטרפו לשיעורי תורה שנערכו בזום. כניסתם של אלה, שאינם מזדהים בימי שגרה כאנשי תורה ומצוות, לעולמה של ההלכה הוא תהליך מבורך. יש כאן הזדמנות להלכה להתרחב ולהפוך לעניין כלל-ישראלי ולא מגזרי-כתתי.
*
בסיכומם של דברים: משבר הקורונה הזכיר לנו את הידוע זה מכבר – שההלכה היא לא מדע מדויק ולא דברי נביאוּת, אלא מערכת מורכבת של הנהגות, היונקת מן המקורות אך גם מוזנת מהרבה גורמים פוליטיים וגם סוציולוגיים. משום כך הצליחה הקורונה להשפיע כה רבות על עולם ההלכה. היא לא שינתה דבר בהגדרות ההלכתיות עצמן; אך היא כן שינתה את פני המרחב הציבורי והחברתי, שבתוכו ההלכה מתקיימת.
קולות שבימי שגרה הושתקו ונדחקו, שבו ונשמעו. תהליכים תת-קרקעיים בנושא מעמד האישה קבלו פתאום דחיפה ועלו אל פני השטח. כולי תקווה שהתסיסה ההלכתית שנוצרה בעקבות משבר הקורונה לא תיעלם אלא תמשיך לעצב את עולם ההלכה עוד רבות בהמשך.
[1] המאמר נכתב בסיועה של נורית יעקבס ינון.
[2] ר' יחיאל מיכל עפשטיין, ערוך השולחן, חושן משפט, הקדמה.
[3] ראו רמב"ן על התורה ויקרא כג, כד. דבריו אלו של הרמב"ן מהווים יסוד לגישות עכשוויות הרואות במעשים הפוגעים באופייה של השבת כיום מנוחה איסור דאורייתא.
[4] תוספות שבת ב ע"א, ד"ה 'יציאות'.
[5] כך עולה מספר נחמיה, פרק יג, מראשית ימי הבית השני. ראו גם ספר היובלים פרק ב. בתקופת החשמונאים היה עניין רב בשאלת היתר הלחימה בשבת, ואכן המלאכה המרכזית בלחימה היא היציאה מרשות היחיד עם כלי לחימה. ראו על כך משנה שבת ו, ד.
[6] משנה ביצה ד, ז.
[7] הלכות יום טוב ד, א.
[8] בספר 'אומר ודעת' מאת הרב יהודה יודל רוזנברג, שהתפרסם לאחרונה, מובאת עדות המחבר על כך שבשנות השלושים של המאה העשרים רבים מאד נהגו בכך היתר.
[9] משנה תורה, הלכות מקוואות ד, ב.
[10] בראשית א', י: "ולמקווה המים קרא ימים".
עידו פכטר[1] הרב ד"ר עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר, רמת פולג, נתניה; מייסד תנועת 'תכלת – יהדות עם השראה'
