תפקידם של רבני ורבניות הקהילה הפך לקשה ומורכב יותר בזמן הקורונה. הם נאלצו לתמוך מרחוק, למצוא דרכים יצירתיות לחיבור רוחני ומעל לכך – הוכיחו באופן עמוק כי קהילת חיים אינה מותרות אלא הכרח לשרידות ולחוסן האדם.
במאמר זה אני מבקשת לפתוח חלון קטן אל אחד המראות היפים ומעוררי ההשראה של תקופת הקורונה – דמותה של המנהיגות הרוחנית הקהילתית בשדה היהדות הישראלית. מילותיי אלה נכתבות ביראת כבוד, הודיה ופליאה גדולה, על התמונה שנגלתה אלי מבעד למשקפיים של צופה נוכחת. בשבועות האחרונים מתחילת פרוץ המגפה, ליוויתי מקרוב בקבוצת וואטסאפ פעילה ותוססת ובעשרות שעות שיחות ומפגשים וירטואליים עם מעל 150 מנהיגים ומנהיגות המובילות ומובילים קהילות חיים יהודיות: רבנים, רבות, רבניות, מנהיגות ומנהיגים רוחניים קהילתיים, ממגוון זרמים והשתייכויות, המשפיעות ומשפיעים יום-יום על חייהם של מאות ואלפי ישראליות וישראלים מכל רחבי הארץ.
אני כותבת מתוך התבוננות מסכמת, רפלקציה, על תקופה שאין לדעת אם הסתיימה או תסמל עולם חדש ולא מוכר שהפציע ופצע את כולנו. כך או כך, זו ללא ספק הייתה תקופה משברית ממושכת שהיה שזור בה סבל גדול, בדידות ואבדן, אך נגלה בה גם אור בוהק. תקופה שבה נוכחנו לדעת באופן עמוק כי קהילת חיים אינה מותרות אלא הכרח לשרידות ולחוסן האדם. תקופה בה נגלתה בפני עבודת החיים היומיומית, הסיזיפית והחשובה, שליחות חייהם של רבני/ות הקהילה.
מ'ענני' ל'הנני'
יום אחד, כמה ימים אחרי השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה. עפרונים חגו בשמים ושמעתי אותם פוצחים ברינה. סביבי לכל מלוא העין לא היה איש. לא היה דבר זולת הארץ והשמים הרחבים ושירת הציפורים והמרחב הגדול. עמדתי על עמדי והסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמים, ואחר כרעתי על ברכי. באותו הרגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם, רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה".[1]
פרופ' ויקטור פראנקל כתב את ספרו 'האדם מחפש משמעות' לא רק כאסיר ששרד את מחנות ההשמדה, אלא כרופא פסיכיאטר אשר חווה על בשרו והיה עד למצוקות ומצבי הדחק הנוראיים ביותר שידע האדם. בין האסירים גילה פראנקל את ההבדל בין מי שנכנע לסבלו ומי שסבלו נכנע מולו. מתוך חוויות אלו נולדה תורת הלוגותרפיה (לוגוס – Meaning) טיפול במשמעות. פראנקל לא היה אדם דתי והספר אינו עוסק בנוכחות האלוהים ולא בהיעדרו, ואף על פי כן, כשיצא מתוך התופת, במקום בו היה לבד בעולם ואין מסביבו אדם וחיה, עמד ויקטור היהודי אל מול בוראו וקרא אליו בעברית: "ענני במרחב יה". הקריאה 'ענני' היא תמצית החיבור המזוקק בין האדם לבוראו. היא מגלמת בתוכה את כל אותם מצבים בהם הנפש מבקשת להתחבר לאחדות ההוויה ולהיזכר כי החיים האנושיים הם בעלי משמעות וכי יש לו ליחיד תפקיד, שליחות, משימה הייחודית לו בעולם, שאינה מניחה לו ומבקשת כי יאחז בחיים: "כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. אין תשובה לחיים אלא בקבלת עול אחריות".[2]
פראנקל לא היה אדם דתי והספר אינו עוסק בנוכחות האלוהים ולא בהיעדרו, ואף על פי כן, כשיצא מתוך התופת, במקום בו היה לבד בעולם ואין מסביבו אדם וחיה, עמד ויקטור היהודי אל מול בוראו וקרא אליו בעברית: "ענני במרחב יה". הקריאה 'ענני' היא תמצית החיבור המזוקק בין האדם לבוראו. היא מגלמת בתוכה את כל אותם מצבים בהם הנפש מבקשת להתחבר לאחדות ההוויה ולהיזכר כי החיים האנושיים הם בעלי משמעות.
לדברי פראנקל, גילוי המשמעות מביא לטרנספורמציה, התמרה, בהתייחסות האדם לסבל, אך עול האחריות העמוקה הנולדת מתוכה, היא זו שממנה נשאבים כוחות הנפש להתגבר על מצבי דחק ומצוקה.
מהי אותה אחריות ייחודית לרבני/ות הקהילות? בהיותה מחוברת לרוח, האחריות שנשאה על כתפיה המנהיגות הרוחנית הקהילתית נבדלת מכל מנהיגות אחרת חינוכית, טיפולית, רפואית או חברתית. היא מנהיגות שאינה עוסקת רק בשלומו או רווחתו הפיזית, הרגשית או הנפשית של האדם אלא היא מחברת את נשמתו למשמעות ולאחריות. היא זו שמזכירה לו את היותו חלקיק אלוהות בעולם, והיא זו שמעירה את רוחו, מדגימה ומלווה אותו במעבר מ'ענני' ל-'הנני'.
הרב הלל צייטלין, אחד מההוגים הנאו-חסידיים הבולטים במאה ה-20, מתאר את המהות העדינה של ההבדל בין חיים ללא כלים או יכולת להכיר באלוהות, באור המפציע מתוך החשכה, לבין חיים שיש בהן ידיעה של האחריות אותה קיבלנו מהאחד:
וּמָה יַעֲשֶׂה הָאָדָם? מָה יִפְעַל זֶה בְּתוֹךְ הֵיכַל הָעוֹלָם? בָּרָא הקב"ה טוֹב וְרַע, יֹפִי וְכִעוּר, כָּל מִינֵי שִׁנּוּיִים וּתְמוּרוֹת, הֲפָכִים וְנִגּוּדִים. וְיֹאמַר לָאָדָם: הוֹצֵא אֶת הַבַּר מִן הַתֶּבֶן, אֶת הַמַּרְגָּלִית מִן הַחוֹל, אֶת הַטּוֹב וְהַיֹּפִי מִן הָרַע וְהַכִּעוּר, אֶת נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה מִתּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת, וּתְהִי זֹאת עֲבוֹדָתְךָ![3]
המנהיגות הרוחנית הקהילתית, אם במודע או שלא במודע, קיבלה על עצמה את תפקיד סוכנת השינוי בתהליך העלאת ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות. הכלים שבידה מגוונים: לימוד, תפילה, טקסים, עשייה חברתית, הנחייה, ליווי, יזמות; כולם מכוונים לבניית קהילות חיים חסונות שהפרטים בתוכה בוחרים יום יום בטוב מתוך תחושת משמעות ואחריות.
המנהיגות הרוחנית הקהילתית, אם במודע או שלא במודע, קיבלה על עצמה את תפקיד סוכנת השינוי בתהליך העלאת ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות. הכלים שבידה מגוונים: לימוד, תפילה, טקסים, עשייה חברתית, הנחייה, ליווי, יזמות; כולם מכוונים לבניית קהילות חיים חסונות שהפרטים בתוכה בוחרים יום יום בטוב מתוך תחושת משמעות ואחריות.
בספרו "בקשו פני, קראו בשמי" מצליח הרב הפרופ' אברהם יצחק גרין, הוגה וחוקר נאו-חסידי המכשיר עשרות רבנים ורבות בארצות הברית, לדייק את מהות השליחות הייחודית הזו בעולם:
שֶׁפַע הַחַיִּים הַנּוֹבֵעַ, כְּפִי שֶׁאָנוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ, הוּא עִוֵּר מִבְּחִינָה מוּסָרִית. אָנוּ, הַיְּהוּדִים יְכוֹלִים לְהָעִיד עַל עֻבְדָּה זוֹ מִנִּסָּיוֹן דּוֹרֵנוּ. אַךְ כִּבְנֵי אָדָם תַּפְקִידֵנוּ כָּאן לְכַוֵּן אוֹתוֹ שֶׁפַע חַיִּים וּלְהַנְחוֹת אֶת הָאֵנֶרְגִּיָּה הָאֱלֹהִית בָּעוֹלָם אֶל הָרַחֲמִים. אָנוּ מַכִּירִים שֶׁהָרַחֲמִים הַלָּלוּ אֱלֹהִיִּים הֵם, שֶׁשְּׁכִינַת ה' שֶׁבָּנוּ הִיא שֶׁדּוֹחֶקֶת בָּנוּ לְהַעֲנִיק, לְגַלּוֹת אַהֲבָה, נְדִיבוֹת וּדְאָגָה לְזוּלָתֵנוּ. בְּאֹפֶן זֶה אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת נַעֲשִׂים מִשְׁנֶה לְמַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. בְּדוֹרֵנוּ, יוֹתֵר מֵאֵי פַּעַם בַּהִיסְטוֹרְיָה, אָנוּ בְּנֵי הַתְּמוּתָה נוֹטְלִים חֶבֶל פָּעִיל בְּהַנְחָיַת שֶׁפַע הַחַיִּים… אָנוּ נַעֲשִׂים שֻׁתָּפִים לה' בַּבְּרִיאָה כְּנוֹשְׂאֵי הַחֶמְלָה.[4]
בשבועות האחרונים הייתי עדה למנהיגות רוחנית קהילתית שזוהי השפה הרוחנית שלה. שהאחריות שהיא נושאת על גבה כל השנה לפתע נדרשה לאותה תחושת שליחות מזוקקת. לא דומה שיעור שבועי לשיעור בזום בימי קורונה. לא דומה קבלת שבת, הבדלה, לאורך מעגל השנה לאלה שנערכו בימי קורונה. לא דומה עריכת לוויה עם חיבוק בבית הקברות לעריכת לוויה ושבעה בזום למשפחה בודדת. חתונה, בת מצווה, לידה, מחלה, אבל, שאלות הלכתיות על מיניות וזוגיות, דאגות לבני משפחה מבוגרים, התגייסות עבור אלו הזקוקים לסיוע; כל אלה דרשו היערכות מיוחדת, רגישות מיוחדת, עדינות, חמלה, הכלה, ונוכחות מיוחדת.
ראיתי מנהיגי קהילה עם חיוניות ואור מיוחד, עם שאר רוח, נדיבות, מעיין נובע של נתינה. מנהיגות ומנהיגים שגם אחרי ימים ארוכים ומפרכים של עבודה, בשעות הקטנות של הלילה לאחר שבני הבית נרדמו, הקליטו סרטון או קטע קול יומי עבור הקהילה ושלחו בפלטפורמות הדיגיטליות הקהילתיות. קריאה לערבות, תפילה לרפואה, חיזוק הרוח. ראיתי מנהיגי קהילה ממגוון השתייכות יהודיות, אף אלה ששייכים לזרם היהדות החילונית ההומניסטית וסידורי התפילה שלהם נעדרים את שם ה', גם הם, היו נושאי החמלה של השכינה. התפילות והטקסים, המילים, הפיוטים, הניגונים והנחמות התמלאו באותה ידיעה עמוקה של חיבור רוחני בין חברי הקהילה, בין בני האדם כולם. הם ידעו להבליט את קולם של אלו שראו קסם בפשטות ובהאטה, תיארו את הפריחה שנמצאה במרחק מאה מטר מהבית לגן נפלא, והצליחו להעביר תחושות חום ושייכות דרך מסך המחשב ולרומם את נפשם של מי שנשרכו מאחור. עבודת חיים זו היא מלאכת מחשבת, עבודת אומנות. זוהי שליחות החיים של המנהיגות הרוחנית הקהילתית. היא הממונה על הרוח, שבלעדיה נחלשות כל המערכות. בזכותה, החלל שהותירו הבדידות והריחוק שכפתה המגפה התמלא בתחושה עדינה של קדושה מיוחדת. השכינה הנוכחת תמיד אך רב הזמן נסתרת בשל תלאות היומיום, גילתה את פניה.
קהילות של אחריות
רַק עַל יְדֵי עֲשִׂיָּתֵנוּ אָנוּ מְתַקְּנִים אֶת הָעוֹלָם (וְאֶת הַשֵּׁם הָאֱלֹהִי) וּמְבִיאִים אוֹתוֹ לִידֵי שְׁלֵמוֹת. עַל פִּי הָאֱמֶת, כָּל הַמַּאֲמָץ הַקּוֹנְטֶמְפְּלָטִיבִי שֶׁלָּנוּ מְכֻוָּן לְמִמּוּשׁ בָּעוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה… מְחֻיָּבוּתֵנוּ לְמַעֲשֶׂה הַגּוֹאֵל מִתְיַחֶסֶת, בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה, לְחַיִּים בְּתוֹךְ הַקְּהִלָּה הָאֱנוֹשִׁית. אָנוּ רוֹאִים תַּפְקִיד לְעַצְמֵנוּ לְהַגְבִּיר אֶת הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁל כָּל אָדָם לְמַמֵּשׁ אֶת צֶלֶם אֱלֹהִים שֶׁבּוֹ, בְּזַכְרָנוֹ שֶׁכָּל אֶחָד מִמֶּנּוּ מֵבִיא פּוֹרְטְרֵט יִחוּדִי וְחִיּוּנִי לִשְׁלֵמוּת הַדְּמוּת שֶׁל ה'. אֲבָל עַד כַּמָּה יָכוֹל הַפּוֹרְטְרֵט לִהְיוֹת בָּרוּר, אִם נוֹשְׂאוֹ סוֹבֵל חֶרְפַּת רָעָב? אוֹ אִם סוֹבֵל הוּא מִדִּכּוּי פּוֹלִיטִי? אוֹ מִשִּׁעְבּוּד בַּבַּיִת? אָנוּ מְכוֹנְנִים קְהִלָּה שֶׁל אֲנָשִׁים הַחַיִּים עִם שֶׁכִּנָּה הַשְּׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, מִתּוֹךְ דַּעַת ה' כְּפִי שֶׁנִּגְלָה לָנוּ בְּהַר סִינַי. תַּפְקִידֵנוּ הוּא לְשַׁתֵּף בַּעֲרָכִים תְּאוֹמִים אֵלֶּה גַּם אֲחֵרִים, לַעֲזֹר לַחֲלָקִים אֲחֵרִים שֶׁל מִשְׁפַּחַת הָאָדָם, לְכָל אֶחָד כְּפִי דֶּרֶךְ מָסוֹרוֹתָיו, לְהַשִּׂיג חֵרוּת וּלְכוֹנֵן קְהִלָּה שֶׁל אַחְרָיוּת וְהַכָּרַת הָאֵל.[5]
בקבוצת הוואטסאפ של המנהיגות הרוחנית הקהילתית היו רגעים רבים מרוממים ומרחיבי נפש של מילים טובות, של רוח ותפילות, אך בעיקר, הייתה שם עשייה. עשייה גשמית שבתקופת הקורונה הייתה גם היא עשייה רוחנית. היזמות החברתית-רוחנית התבטאה באיסוף וחלוקת משלוחי מזון ותרופות, הקמת מנגנוני שיבוץ מתנדבים, שיחות לחולים ולקשישים, מגביות לחסרי מעמד ומשפחות ויחידים חלשים, דאגה לעובדי הרפואה (אפילו שיפוץ ואבזור חדרי לינה בבית החולים!), משלוחי 'תזכורת' לחברי הקהילה שאנחנו עדיין כאן יחד, קבוצות וואטסאפ וסרטונים יומיים מרחיבי לב ועוד יוזמות קורונה יצירתיות. באופן אישי, למרות שלא נפגעתי פיזית מהמגפה דמעתי ארוכות כששליח חמוד, נער מהקהילה לה אני שייכת, הביא אל ביתנו לקראת שבת קיגל ירושלמי ומלפפונים חמוצים תוצרת בית. מזכרת מה-'יחד' של הקידושים שהצית געגוע אבל גם הביא כל כך הרבה נחמה ותחושת שייכות.
למרות שלא נפגעתי פיזית מהמגפה דמעתי ארוכות כששליח חמוד, נער מהקהילה לה אני שייכת, הביא אל ביתנו לקראת שבת קיגל ירושלמי ומלפפונים חמוצים תוצרת בית. מזכרת מה-'יחד' של הקידושים שהצית געגוע אבל גם הביא כל כך הרבה נחמה ותחושת שייכות. ביצירתיות מופלאה נשאו על כתפיהם הרחבות המנהיגים והמנהיגות הקהילתיים את העשייה הקהילתית לאורך שבועות ארוכים.
ביצירתיות מופלאה נשאו על כתפיהם הרחבות המנהיגים והמנהיגות הקהילתיים את העשייה הקהילתית לאורך שבועות ארוכים כשבאותה העת גם הם וילדיהם חיים באותו עולם כאוטי. יתכן שבקהילות חזקות בהן ישנן ועדות ומנגנוני התנדבות חזקים היה צורך רק במילת עידוד המזכירה כי כל ישראל ערבים זה בזה, אך רבים מתוכם היו המובילים, היזמיות, ההוגים והמפיקות. ובתוך פרץ העשייה הזה, לא עלה בידי למצוא ולא מנהיג או מנהיגה, על אף השוני והמגוון ביניהם, שאינם פועלים מתוך השליחות העמוקה והגבוהה הזו שלה שמות מגוונים אך מהות אחת: עשייה לשם העלאת ניצוצות, לשם תיקון העולם, לשם תיקון השם האלוהי, עשייה שמכוננת עשרות ומאות קהילות של אחריות ושל הכרת האל.
מי יתמוך בתומכים
הִנֵּה הִנֵּהוּ הַדְּוַי! הִנֵּהוּ חָשׂוּף עַל יָדְךָ,
קָרוֹב עַד כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ, נוֹרָא עַד כְּדֵי לְהַרְעִישׁ.
וְלָמָּה קַר הַמַּבָּט, לָמָּה הַלֵּב אָדִישׁ?
לָמָּה בְּצַעַר הָאָח לֹא יֵחַד צַעֲרֵךְ?
לֹא אַח דָּוֶה לַדָּוֶה! רָפֶה סֵבֶל נָכְרִי
מְעַנּוֹת הַסֵּבֶל עַד-מָה, מַהֲנִיעֵהוּ לָנוּד
כָּכָה בְּאֹרַח חַיָּיו עוֹבֵר הָאָדָם גַּלְמוּד,
כָּכָה בְּבוֹא יוֹמוֹ הוּא מֻטָּל עֲרִירִי, עֲרִירִי (רחל בלובשטיין)
המילים הכואבות האלה נקראו בבכי על ידי זלמן שזר בעת נסעו החברים לדגניה באוטובוס חורק שנשא את ארונה של רחל המשוררת מחצר הוועד הפועל של ההסתדרות צפונה. מילים שביטאו אשמה על כך שרחל האהובה נפרדה מן העולם הזה גלמודה וערירית.
שנים לאחר שלמדתי על גורלה של רחל בסוף חייה, ליווה אותי קול פנימי החוזר וקורא לתיקון. היום ידועה לי בבירור התשובה. לא ימצא אדם בתוך קהילה המובלת על ידי מנהיגות קהילתית מחויבת וקשובה, שייפרד מן העולם אלמוני ובודד. עבודת חייה של המנהיגות הקהילתית אינה טמונה בין הספרים אלא בין הנשים והאנשים, המשפחות והיחידים, ברואי האחד כולם. האהבה לחברי הקהילה והאחריות העמוקה היא זו שגורמת דווקא להם לשאת על כתפיהם את הבודד שאינו מוקף חברים או משפחה בעת צרה. נדמה שאין שליחות קדושה מזו.
המנהיגות הרוחנית הקהילתית היא מקצוע שאין לו אח ורע בין המקצועות כולם. חרוטה בנפשי שיחה עם רבה של קהילה גדולה וחזקה שלא יצאה לחופשה במשך עשור וכשבישרה לקהילה שהיא יוצאת לשנת שבתון היא קיבלה איחולי הצלחה לצד ביטויי אכזבה וטרוניה. קהילה שלמה רואה בה אמא ללא גבולות. וכמו שהורים אינם חופשיים לעולם מתפקיד ההורות, כך מצופה גם מאבא או מאמא של הקהילה. את הדפיקות על הדלת החליפו בשבועות האחרונים צלצולי טלפון והודעות לאורך כל שעות היממה על חולה שנפטר, שאלה בוערת, מצוקה רגשית, בשורה או בקשה. רבים מן המנהיגים מצאו עצמם עובדים בהתנדבות מלאה לאורך תקופה ארוכה וללא גבולות. ומי יתמוך בתומכים?
המנהיגות הרוחנית הקהילתית היא מקצוע שאין לו אח ורע בין המקצועות כולם. חרוטה בנפשי שיחה עם רבה של קהילה גדולה וחזקה שלא יצאה לחופשה במשך עשור וכשבישרה לקהילה שהיא יוצאת לשנת שבתון היא קיבלה איחולי הצלחה לצד ביטויי אכזבה וטרוניה. קהילה שלמה רואה בה אמא ללא גבולות. וכמו שהורים אינם חופשיים לעולם מתפקיד ההורות, כך מצופה גם מאבא או מאמא של הקהילה.
רבנות קהילתית היא מקצוע שברובו מתאפיין בחוסר שמירה על גבולות, היעדר משאבים, היעדר תגמול הולם או תמיכה המאפשרת הטענה והתפתחות. לצד הסיפוק הגדול, אל לנו לטעות כי מתווכי השכינה האלה אינם פגיעים. בתקופה האחרונה הצלחנו ליצור כמה מעגלי תמיכה וירטואליים ולעטוף חלק מהמנהיגים והמנהיגות בליווי אישי ומימון, אך ללא ספק דרושה יותר מקרן פילנתרופית אחת כדי ליצור מערכת תמיכה ותגמול הולמת, יציבה ומצמיחה עבור המנהיגות הרוחנית הקהילתית. בהיעדר מערכת כזו, בהיעדר משאבים ציבוריים, יהיו מהם שיכרעו תחת עולה של האחריות והעומס הרגשי שמביאה איתה השליחות.
המגפה הזו גילתה לכולנו כי הייתה זו שעת הקהילה ויותר מכך – שעת המנהיגות הרוחנית הקהילתית. כעת מוטלת המשימה עלינו – חברי הקהילות, המתנדבים, הפעילות והגבאים, הרכזים, דיקאני בתי המדרש להכשרת רבנים, ראשי ועובדי התנועות וארגוני התשתית, הפילנתרופיה והמגזר הציבורי. על כולנו לשאת בעול האחריות לשלומם ולשמירה על רוחם של נושאי החמלה המסורים שבחיינו. עלינו לפעול לכך שרבני/ות הקהילות ישתכרו בכבוד, יתוגמלו בשכר הולם על שעות עבודתם ויזכו לתנאים סוציאליים ולזכויות. עלינו לראות בהם/ן בהם א/נשי מקצוע הזקוקים לתמיכה והתפתחות מקצועית, לאיגודים מקצועיים, להשתלמויות והכשרות, לאפשר להם להשתייך לקבוצות עמיתים לומדות בארץ ובעולם היהודי. להיות חלק מרשת יהודית עולמית גדולה של א/נשי מקצוע כמותם. לדאוג שיקבלו את הסיוע הראוי בהנהגת הקהילה, לראות אותם באור אחר, אורם המאיר. לראות ולהחזיר להם אותו כאור חוזר.
[1] ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, עמוד 112.
[2] שם, 132.
[3] הלל צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה, הוצאת יבנה, עמוד 27.
[4] אברהם יצחק גרין, בקשו פני קראו בשמי, הוצאת עם עובד, עמוד 77.
[5] שם, עמוד 128.
*לימור רובין היא מנכ"לית קרן האני בישראל, התומכת ומטפחת מנהיגות רוחנית קהילתית בשדה היהדות הישראלית.
