בשנותיו הראשונות של "בצלאל", היווה בית המקדש מקור להשראה ויצירה בקרב מורי ומייסדי בית הספר. ביצירתם הם ביטאו את הזיקה למקדש וביקשו לשנות את משמעותו הדתית-המסורתית, ולהעניק לו פירוש תרבותי-לאומי.

"האמנות היתה לי למקדש והאמנים לכהניו. ואני חלמתי להיות כהן גדול ולשרת בקדש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. מלאכת מחשבת היתה לי שפת הנשמה, לשון המובנת לכל בעל נפש יהיה מאיזו אומה שהיא. ואני חפצתי שאמנותי תהא לאנושיות כלה, שתביא שמחה בלב הכל חפצתי".[1]

את הדברים האלה כתב בוריס (שלמה זלמן דב-ברוך) שץ, מייסדו ומנהלו של בית המדרש לאמנות בצלאל, בראש השנה תרפ"ח (1928) בעלון שיצא לציון עשרים שנה למוסד. שץ עצמו נפטר ארבע שנים בלבד לאחר מכן, אך חזונו בדבר הקשר הרוחני של האמנות לקדושה המשיך להדהד בקרב אנשי בצלאל, גם לאחר לכתו. תפיסתו את האמן ככהן ואת בצלאל כבית מקדש היתה משמעותית לא רק עבורו: היא באה לידי ביטוי ברבים מכתביו, כמו גם בעבודות של אמני בצלאל בני תקופתו.

לאורך ההיסטוריה, בית המקדש היהודי יוצג באינספור יצירות אמנות: שחזורים של מקדש שלמה, ציורים רומנטיים של ממלכת יהודה, ויצירות על החורבן המציגות את בית המקדש עולה בלהבות, נבזז או חרב. בין האסון של העבר לתקווה של העתיד, בית המקדש הפך לסמל, וככזה הוא גם הונכח על ידי גדולי האמנים. אולם, בתחילת המאה ה-20 ההשפעה של בית המקדש חרגה מתחום האמנות המוכר. האמנים של ראשית הציונות, מייסדי בית המדרש לאמנות בצלאל, ראו במקדש את הקול הקורא להם ליצור. מאמר זה יסקור את המקום המיוחד שניתן למקדש בהגותם ויצירותיהם של אנשי בצלאל, ובכלל זה שץ, אפרים משה ליליין, זאב רבן ואחרים. ההשפעה של המקדש נכחה בכל שעל ושעל של פעילותם: מהבחירה בשם "בצלאל", על שם חכם החרשים העברי הראשון (שמות ל"ה, ל'), דרך יצירות על עבודת הכהן וכלה בשרטוטי תכניות למקדש ולכליו – מה שנתפס כסמל דתי לאורך השנים הפך אצל הדור המייסד של האקדמיה לאמנות גם לסמל לתחיית רוחו של העם היהודי.

לאורך ההיסטוריה, בית המקדש היהודי יוצג באינספור יצירות אמנות: שחזורים של מקדש שלמה, ציורים רומנטיים של ממלכת יהודה, ויצירות על החורבן המציגות את בית המקדש עולה בלהבות, נבזז או חרב. בין האסון של העבר לתקווה של העתיד, בית המקדש הפך לסמל, וככזה הוא גם הונכח על ידי גדולי האמנים.

מול מקום המקדש

שץ, הדמות המזוהה יותר מכל עם ראשית האמנות הציונית והישראלית, לא היה אדם דתי. הוא נולד בבלארוס (לטביה) ב-1866 ובגיל צעיר עזב את בית הוריו, לאחר שנשלח ללמוד בישיבה בווילנה, וניתק את הקשר עם משפחתו.[2]

בשנת 1903 פגש שץ את הרצל במטרה לקבל את ברכתו להקמת מוסד אמנות בארץ ישראל. את המפגש ביניהם תיאר כך:

"וכשהרגשתי עצמי מוכן לכך ומזומן לוותר על שאר ענייני ולמסור את עצמי כולי לשם זה באתי לפני הד"ר הרצל. הלכתי אל האיש שחלם על תחיית עמנו וכוח היה בנפשו להגיד את חלומו זה גלוי לכל העולם ומצא בקרבו גם און לקבל על עצמו להוציא אל הפועל – אליו הלכתי להגיד את חלומי. הוא ביקש לדעת הכל בפרוטרוט, דיברתי והוד פניו העבריים-אידיאליים הלהיב אותי. על מצחו הצח קראתי מחשבות עמוקות ובתוך עיניו העצובות החולמות חזיתי את הנשמה העברית העדינה, אותה הנשמה שהיא רואה עולמות פנטסטיים ומרגישה גם את המציאות המרה הנוכחית. כשסיימתי דברי המתנתי בלב פועם: 'מה יאמר הוא לזה?' – 'טוב נעשה הדבר,' – אמר בלחש אבל בהחלטה'. – ואחרי הפסקה קצרה שאל: 'ואיזה שם תקרא לבית-ספרך?' – 'בצלאל' – עניתי לו – בשם חכם החרשים העברי הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר'".[3]

הרצל הרהר בדבריו, וככל הנראה בעוד סוגיות הרות גורל שהיו מונחות על כתפיו, ואז חזר מבלי משים על דבריו של שץ עם אותו צמד מילים – "מקדש במדבר". וכך, על פי האגדה, קיבל שץ את תמיכתו של חוזה המדינה.

בחודש אדר תרס"ו (1906) פתח בית המדרש לאמנות בצלאל את שעריו.[4] תחילה פעל המוסד במבנה שכור בשכונת החבשים בירושלים, כשבמקביל שץ ניסה לקנות שטח לבניין קבע. שאיפתו היתה לרכוש אדמה "מול מקום המקדש",[5] שכן הוא ראה בבצלאל מוסד המניח את היסודות להקמת המקדש השלישי והעדכני. בסופו של דבר נכשל המשא ומתן. בשטח ששץ רצה נבנה לימים מוזיאון רוקפלר, ומשכנו של בצלאל, בית המדרש ובית הנכות, עבר לצמד בניינים טורקיים באזור מרוחק יותר.[6] אולם, הריחוק הפיזי ממקום המקדש לא הקהה את הזיקה החזקה ששץ משך בין בית המקדש לבין בצלאל.

ירושלים הבנויה

בשנת 1918 כתב שץ אוטופיה בה תיאר את החיים בירושלים כעבור מאה שנה.[7] סיפורו מתחיל עם תיאור שלו-עצמו נח בחצר בצלאל ביום שישי בשעת בין-הערביים. בדמיונו הוא מפליג אל עיירת הולדתו ואל בית משפחתו, שם מדליקה אמו נרות שבת. הוא מביט בנרות שהדליק עם כניסת השבת, וחש בודד וגלמוד, כאשר משהו מתרחש, בתיאור כמעט נבואי:

"פתאם חזו עיני תמונה כהה נשענת על כן המנורה… זאת היתה תמונת איש בחצי ימיו, רם הקומה ותמיר, עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא חבוש פאר קטן לבן ומתחתיו גלשו קוצות, שחורות, ארוכות, הוא עמד מפנה מנגדי לא יכלתי לראות את פניו.

"-מי הוא זה? – אמרתי בלבי – איך עלה הנה ועיני לא ראו?

"התמונה כאילו הרגישה בעיני הנעוצות בה, פנתה מיד אלי ותשלח בי מבט עמק. נשימתי נעצרה, לבי פג… ראיתי לפני את בצלאל קדמוננו… הכרתיו: זה הוא, אשר עמד בצל-אל. ידיו, ידי אמן, בנו את המשכן. חזהו הרחב מלא חוכמה ודעת. עיניו המזהירות, עיני אמן הביטו ישר לתוך עמק נשמתי."

שץ המשתומם טס יחד עם בצלאל, האמן שיצר את כלי המשכן, בשמי ירושלים באמצעות אווירון קטן. הם מביטים מעל על העיר וחגים מעל אזור הר הבית, מקום המקדש.

"-מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?

"-במקדש מקננת נשמת עם ישראל! שמה ילך כל יהודי לפתח את רוחו, ללמד לדעת את נשמת העם. שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו שם תשכון רוח א-דני, אשר נתן בנו האלהים."[8]

שץ האמין כי בירושלים העתידית, במקומו ההיסטורי של בית המקדש, ישכון בית נכות, מוסד תרבות בו רוח הקודש תפעם ואליו "ילך כל יהודי לפתח את רוחו", ובכך תתקיים המשכיות של המרכז הרוחני של העם היהודי לאורך הדורות.

שץ האמין כי בירושלים העתידית, במקומו ההיסטורי של בית המקדש, ישכון בית נכות, מוסד תרבות בו רוח הקודש תפעם ואליו "ילך כל יהודי לפתח את רוחו", ובכך תתקיים המשכיות של המרכז הרוחני של העם היהודי לאורך הדורות.

האוטופיה של שץ התפרסמה רק כעבור שש שנים מכתיבתה, תחת הכותרת: "ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ". על הכריכה מובא ציטוט מהפסיקתא[9] – "אמר ר' הושיעא: עתידה ירושלים לעשות פנס לאמות העולם והם מהלכים לאורה". את האיור לכריכת הספר יצר אחד ממורי בצלאל, בין האמנים הראשונים שחברו לשץ וחלמו יחד איתו – זאב רבן.

לצד השם והציטוט, רבן החליט כי הכריכה תכלול את דמותו של שץ על גגו של בצלאל, בצורה המשקפת את סצנת התגלותו של בצלאל בן אורי. מאחורי בצלאל בולטת מנורה: מדובר על יצירה בהשראת המנורה שבצלאל יצר למשכן, אך היא הוכנה על ידי רבן עצמו. מנורה זו הוצבה על גג האקדמיה לאמנות על ידי שץ כסמל להתחדשות הרוחנית של העם בארצו ב-1913, והעתק שלה נמצא במקום עד היום.[10] ברקע נראית ירושלים העתיקה על צריחיה וכיפותיה, מודגשת בזווית שאינה נגלית למראה במציאות, מאותה נקודה בה נמצאות הדמויות. העיר הנשקפת מציגה רק פן אחד מתוך האוטופיה: עיר מזרחית עתיקה, עטורה כיפות וצריחים. לפן הנוסף בכתיבה של שץ, של עיר מתקדמת ובעלת אמצעים חדישים, אין זכר ברישום שנשאר שבוי בקסמי הרומנטיקה הבצלאלית. רבן יצר לאוטופיה כריכה פנימית וחיצונית, והחליט להשמיט את העיר החדשה מהכריכה החיצונית, בה הוא הציג רק את שץ ובצלאל לצד המנורה.[11] הטשטוש בין היצירה של בצלאל האיש, לבין היצירה של רבן על גג המוסד בצלאל, מאלפת. שני האמנים, בפער של אלפי שנים, מאוחדים סביב יצירת מנורה אחת.

המקדש וכליו

כאמור, כלי המשכן ובית המקדש הראשון היו אחד הנושאים החביבים על אמני "בצלאל". המנורה, המופיעה במקרים רבים לצד האמן שיצר אותה, הפכה לסמל המזוהה עם עבודותיהם. הכלי המקודש, שכבר במקורות מתואר כמעשה נסים של האמן, אולי פאר יצירתו, מתגלה שוב ושוב ביצירותיהם של אמנים שצמחו במוסד. אחת הדוגמאות המופלאות לכך היא גלוית נוף מ-1929, פרי שיתוף פעולה של שניים מאמני בצלאל – יעקב בן-דוב, שהיה מראשוני הצלמים העבריים בארץ, ושמואל בן-דוד, אמן בולגרי שהגיע לארץ בעקבות בוריס שץ והצטרף לצוות ההוראה.[12] הגלויה הורכבה מתמונה (שצולמה על ידי בן-דוב), ומסביבה מסגרת מאוירת, שעוצבה על-ידי בן-דוד.

כלי המשכן ובית המקדש הראשון היו אחד הנושאים החביבים על אמני "בצלאל". המנורה, המופיעה במקרים רבים לצד האמן שיצר אותה, הפכה לסמל המזוהה עם עבודותיהם. הכלי המקודש, שכבר במקורות מתואר כמעשה נסים של האמן, אולי פאר יצירתו, מתגלה שוב ושוב ביצירותיהם של אמנים שצמחו במוסד

התצלום כולל את בנייני בית המדרש לאמנות בצלאל, כשעל אחד מהם בולטת מנורת המקדש בעלת שבעה הקנים שהוצבה במקום על ידי שץ. על גבי התצלום ישנו איור, שבמרכזו נראית מנורה בעלת שבעה קנים, ולימינה גבר העוסק בהרכבתה. הגבר, בעל הזקן הארוך, לבוש כותונת מפוספסת, ומזכירה ייצוגים נוספים של דמויות מקראיות המבוססות על בני ירושלים. בחלקה הימני והתחתון של הגלויה מופיע הטקסט "ראה קראתי בשם בצלאל ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"א, ב') – ציטוט חלקי של אלוהים הממנה את בצלאל בן-אורי להיות לאמן הכלים במשכן.

אך המנורה שהוצבה על גג משכנה של בצלאל לא היתה הייצוג היחיד לתובנה של מקימי המוסד לפיה הם ממשיכים את אמנות המקדש. הסמל הרשמי של בית המדרש לאמנות שואב אף הוא השראה מכלי המשכן והמקדש.

בין המעצבים הבולטים בבצלאל בראשיתו היה אפרים משה ליליין (המכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון"[13]), שסגנונו התבטא בשילוב בין סגנונות אירופאיים שונים לבין נושאים עבריים וציוניים.[14] ליליין עיצב את סמל בצלאל, ומיקם במרכזו את ארון הברית, שבו לפי המסורת היהודית הונחו לוחות הברית. הוא תיחם את הארון במסגרת עגולה. את הלוחות אפשר לזהות על דופן הארון לפי ייצוגם האופייני: שני לוחות מלבניים שראשיהם מעוגלים. על ראש הארון יושבים שני כרובים דמויי מלאכים הפונים זה אל זה, כמתואר בתורה. מסביב לחלק המרכזי יש טבעת לבנה ובתוכה ארבע מילים: "בצלאל" ו"ירושלם", בעברית ובכתב לטיני.

המסורת היהודית לא היתה זרה לליליין שגדל על ברכי הדת. משפחתו היתה משפחה של כהנים[15] וכמיהה לעבודתם במקדש אפשר למצוא בעבודותיו. בהדפסים שיצר לאורך השנים אפשר למצוא דמות של כהן גדול, את אהרון הכהן, לבוש בבגדי הכהנה לצד המנורה וגם ידי כהנים נשואות לאוויר בברכת הכהנים המסורתית.

אמן אחר ששזר בעבודתו את החיבור למקדש היה שמואל חרובי, תלמיד ופועל בבית המדרש לאמנות בצלאל בין השנים 1914-1917. חרובי, שהיה תלמידו המובהק של רבן, יצר בתקופת לימודיו שעון רקוע שהפך ליצירה אהודה מאוד והושמה במרכז קטלוגים שהופקו על ידי המוסד.[16] שעון השולחן הייחודי, העשוי נחושת עם שנהב, מציג בפנינו את בצלאל האמן המקראי ליד מנורתו. מבנה השעון כולו בנוי כמבנה המורכב משני מגדלים בצדיו ומחלק מרכזי בעל כיפה. המבנה מתייחס לגימנסיה הרצליה שנחנכה בתל-אביב לא מכבר, שהיתה לגאוות היישוב היהודי בארץ ולסמל על התפתחות רוחנית של העם בארצו. אפשר לראות את השפעתו של שץ על התלמיד הצעיר בהתייחסותו למקדש. מבנה הגימנסיה מזכיר במידה רבה את חזית המקדש על-פי המסורת, ואכן האדריכל יוסף ברסקי, שעיצב את בית-הספר, הושפע משץ בעיצובו את הגימנסיה.[17] במבנה השעון שני המגדלים המייצגים את עמודי המקדש, יכין ובועז, שחוזרים ומופיעים שוב בחלק הפנימי לצידו של בצלאל. חרובי שילב בשעון שני מדליונים של צבי ואריה בתחתית המגדלים, מלשון – ”רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים” (מסכת אבות, פרק ה' משנה כ'). הפניה זו מקבלת משנה תוקף דווקא משום שמדובר בשעון. יש פה זירוז בקיום המצוות ובתוכן את יצירת מוקד העלייה לרגל של העם. וכדי להדגיש את עניין המהירות בעת מילוי המצוות, ציטט חרובי את פרקי-אבות: "הזמן[18] קצר והמלאכה מרובה" (אבות, פרק ב' משנה ט"ו).

מבין כלל האמנים שראו באמנות יצרת מקדש חדש, רבן בלט כמוביל את העיסוק בתחיית המרכז הרוחני של העם. מעבר לעבודותיו הרבות הכוללות את כלי המקדש ומוטיבים שקשורים בגאולה ובתקומת העם, יצר רבן במהלך שנות ה-40 מתווה ממשי למבנה המקדש. רבן היה פעיל באותן שנים בתנועת "הבונים החופשיים" והושפע מהעיסוק שלהם ביוצרי המקדש ותשמישיו ובשלמה – בונה המקדש. הוא החליט לאייר את האגדה על שלמה ואשמדאי העוסקת בהקמת המקדש ולאחר מכן יצר רישום אדריכלי של תוכנית לבית המקדש ולכליו. הרישום כולל את המנורה, את בגדי הכהן ואת ההיכלות.[19]

מקדש לאומי חדש

במובן מסוים, מורי בצלאל ביטאו באופן מוחשי את התחושות של רבים ממנהיגי התקופה. בשנים הללו התעצמה התפיסה של מוסדות התרבות והמדע כגורם מחליף של המקדש הדתי. מחד, החזרה לארץ דרשה תקומה של מוסדות מסורתיים אליהם התפללו היהודים החיים בגולה בכל הדורות, ומאידך היה צורך להתאים את המקדש החדש כמוקד עליה לרגל איתו יוכלו להזדהות הציונים שעלו לישראל, שברובם גדלו בבתים מסורתיים, אך לא חיו חיים דתיים.

במובן מסוים, מורי בצלאל ביטאו באופן מוחשי את התחושות של רבים ממנהיגי התקופה. בשנים הללו התעצמה התפיסה של מוסדות התרבות והמדע כגורם מחליף של המקדש הדתי. מחד, החזרה לארץ דרשה תקומה של מוסדות מסורתיים אליהם התפללו היהודים החיים בגולה בכל הדורות, ומאידך היה צורך להתאים את המקדש החדש כמוקד עליה לרגל איתו יוכלו להזדהות הציונים שעלו לישראל, שברובם גדלו בבתים מסורתיים, אך לא חיו חיים דתיים.

שץ גם הוביל קו שראה במשכן ובמקדש השראה לתכנון הפיזי של ירושלים החדשה. עקרון זה בא לידי ביטוי גם בקרב אדריכלים שתכננו מבני חינוך ותרבות ברחבי הארץ. כך למשל הדימוי של מוסד השכלה גבוהה כמקדש היה נחלתה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שורה של אנשי תרבות, מדע ורוח, אנשי מפתח בהנהגה הציונית ועיתונאים, התייחסו אל האוניברסיטה העברית הראשונה בכינויים ובדימויים מעולם המקדש עוד לפני הקמתה.[20] השפעה של הזיקה בין המקומות אפשר למצוא גם באפשרויות שהוצעו לאזורים בהם תיתכן בנייתה של האוניברסיטה. שלוש ההצעות הבולטות שהועלו – הר ציון, ג'בל מוכבר והר הצופים – הדגישו את קרבת המוסד למקום המקדש ולהר המוריה.[21]

שץ עצמו ביטא את השקפותיו ביצירות המתייחסות תדיר למקדש ולכליו שנוצרו בבצלאל תחת פיקוחו. הוא הנחיל בקרב צוות ההוראה והתלמידים את תפיסתו כי המקדש התרבותי החליף את המקדש הדתי. במובן מסוים, אנשי מוסדות התרבות והמדע, ובראשם בצלאל, הפכו לכהנים. לפיכך, ראשי בצלאל בתקופתו, ואף לאחר פטירתו, ביטאו את הזיקה שלהם למקדש וביקשו לשנות את משמעותו הדתית-המסורתית, ולהעניק לו פירוש תרבותי-לאומי, כמקום ליצירה ולרוח עברית חדשה.[22]

כפי שראינו, המנורה וארון הברית – אולי הכלים המזוהים ביותר עם המשכן והמקדש היהודי, שנעלמו עם חורבן בית ראשון – הוכנסו למשכנם החדש לקראת מה שנתפס כבניין בית שלישי: האחד על גג בצלאל, והשני בסמל המוסד. בנוסף, שץ ושותפיו לדרך לא רק שאבו השראה מהמקורות, אלא ראו בעצמם את מי שבונים מקדש חדש, המבוסס על יצירה ואמנות, ולא על קרבנות ותפילה. הלהט הזה השפיע לא רק בתוך קירות בצלאל, אלא תרם גם לדרך בה נבנו מוסדות תרבות, השכלה וחינוך בתקופה. היטיב לנסח זאת שץ: "בצלאל איננו בית ספר במובנם של בתי ספר אחרים לאמנות ולמלאכת אמנות, זהו מוסד שתפקידו לא רק להפיץ אמנות בארץ-ישראל, אלא גם ליצור אמנות עברית, יותר נכון: לאסוף את גצי-האמנות היהודית כן בארץ וכן בכל העולם שבו נפוצו במשך אלפיים שנה. תפקיד זה אומר: לשלהב את הגצים, לאחדם ולהפיח בהם מהרוח העברית הקמה לתחיה".[23]


 

[1] ב' שץ, "עשרים שנה לבצלאל", ילקוט “בצלאל”, רבעון לאמנות “בצלאל” בהווה, בעבר ובעתיד, ראש השנה תרפ"ח.

[2] נ' שילה-כהן (עורכת), "בצלאל של שץ 1906-1929", מוזיאון ישראל, 1983, עמ' 119.

[3] ב' שץ, "בצלאל – תולדותיו, מהותו, עתידו", ירושלים תר"ע, עמ' ח'.

[4] י' קנטרוביץ, "בצלאל, בית המדרש למלאכות-אמנות בירושלים", לוח ארץ-ישראל (עורך: א"מ לונץ), ירושלים תרס"ז, עמ' 100.

[5] ד' בר, "ירושלים הבנויה של בוריס שץ – בין דמין למציאות", בצלאל כתב עת לתרבות חזותית, נובמבר 2007.

[6] "מבית נכות לבית אמנים – גלגוליו של בניין בצלאל הישן", עת-מול, גיליון 186, מרץ 2006, עמ' 23.

[7] ר' אלבוים-דרור, "גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים", עת-מול, גיליון 186, מרץ 2006, עמ' 7.

[8] ב' שץ, "ירושלים הבנויה", 1923, עמ' 10-9.

[9] פסיקתא דרב כהנא, קומי אורי

[10] "מבית נכות לבית אמנים – גלגוליו של בניין בצלאל הישן", עת-מול, גיליון 186, מרס 2006, עמ' 24.

[11] נ' שלו כליפא, "ירושלים החדשה והבנויה", טרם פורסם.

[12] נ' שילה-כהן (עורכת), "בצלאל של שץ 1929-1906", מוזיאון ישראל, 1983, עמ' 20.

[13] ר' אופק (עורכת ואוצרת), "א. מ. ליליין: האמן הציוני הראשון, מכתבים, איורים, תחריטים וצילומים", המוזיאון הפתוח תפן, 1997.

[14] א' ומ' בר-עם, "לצייר באור: ההיבט הצילומי ביצירותיו של א.מ. ליליין", מוזיאון תל אביב לאמנות, 1990.

[15] אופק (עורכת ואוצרת), "א. מ. ליליין: האמן הציוני הראשון, מכתבים, איורים, תחריטים וצילומים", המוזיאון הפתוח תפן, 1997, עמ׳ 61.

[16] נ' שילה-כהן (עורכת), "בצלאל של שץ 1929-1906", מוזיאון ישראל, 1983, עמ' 164.

[17] י' קליין, "האמריקניזציה של תל-אביב", הוצאת כרמל, 2011, עמ' 54.

[18] על השעון מופיע "הזמן קצר", על אף שבאבות הציטוט הוא "היום קצר".

[19]ב' גולדמן אידה, "זאב רבן – סימבוליסט עברי", מוזיאון תל אביב לאמנות ויד יצחק בן-צבי, 2001, עמ' 62-63.

[20] א' רויטמן וש' לדרמן, "שאלת בית המקדש ביהדות המודרנית", סוד ההיכל בעקבות מגילת המקדש, 2003, מוזיאון ישראל.

[21] י' בן-אריה (עורך), "ירושלים בתקופת המנדט", משכנות שאננים ויד בן-צבי, 2003, עמ' 336.

[22] ת' מנור-פרידמן, "ימינו כקדם – על הזיקה למזרח הקדום", בתוך: י' צלמונה, ת' מנור-פרידמן )אוצרים), קדימה – המזרח באמנות ישראל (קטלוג תערוכה), ירושלים: מוזיאון ישראל, 1998, 119-95.

[23] ראו הערה 1


*שחר פרבר-קלמן היא אוצרת ביד יצחק בן צבי, מתמחה בהתפתחות התרבות החזותית של ירושלים ובאמנות של ראשית הציונות