כשההלכה חילצה את המדינה

אם הסבירות שהשבויים אינם בחיים גבוהה, מדוע מקבלי ההחלטות החילונים בישראל אינם יכולים להגיע להכרעה? על-פי שרגא בר-און, האחריות גדולה על המנהיגים החלשים – שבורחים לעולם ההלכה הסמכותי
שרגא בר-און
פורסם: 25.06.08

 

דילמת השבויים והנעדרים מטלטלת את החברה הישראלית. משעה שמונחת עסקה קונקרטית על השולחן ונתבע מחיר ציבורי – מתחדדות השאלות: האם המחיר אינו יקר מדי? מה ההשלכות של עסקה עם החיזבאללה על גורלו של גלעד שליט, השבוי בעזה? מהן המסרים המועברים לארגוני הטרור? כיצד צריכה מדינה לאזן בין האחריות שלה כלפי חיילים שנפלו בשבי לבין האחריות שלה כלפי כלל הציבור? כיצד על מקבלי ההחלטות, התקשורת והציבור להתנהל מול המשפחות הדואגות ליקיריהן? השאלות הן שאלות של חיים ומוות. הדילמות – דילמות טרגיות; וההחלטות – הרות גורל.

חולשת הדמוקרטיה
אחת החולשות הבולטות של המערכת הדמוקרטית היא לקבל החלטה שקולה ורציונלית במצבים טרגיים שכאלה. במשטר הדמוקרטי, מרותו של החוק מכתיבה בדרך כלל התנהגות במצבי דילמה. החיים רוויים בהחלטות קשות – את חלקן הגדול 'פותרים' חוקים כלליים, שאינם מתמודדים עם מצוקתו של פרט זה או אחר.

ההחלטות העומדות על הפרק אינן יכולות להיגזר מחוק כללי – הן מעמידות לדיון שאלות פרטניות בעלות השלכות לאומיות. החלטות מדיניות הרות גורל התקבלו בישראל כתוצאה מלחץ של קבוצות מיעוט – בחלקו לחץ רגשני, שכלל לא פעם מניפולציות וקמפיינים תקשורתיים שתרמו ליצירת אווירה ציבורית, שגררה את מקבלי ההחלטות למדיניות שהתבררה כבלתי אחראית.

בשעה שטוענים שממשלת ישראל אינה עושה די לשחרור החטופים – יש לזכור, כפי שחזר וטען אב שכול ממלחמת לבנון השניה, שאחת העילות המרכזיות למלחמה היתה חילוץ השבויים. אותה התופעה עצמה יכולה להיתפש כחיובית במקרים בהם אינה עומדת למבחן ההיסטוריה. יכולת ההשפעה של היחיד או של המיעוט על קבלת ההחלטות היא יתרון דמוקרטי; כמוה גם הרגישות למצוקות היחיד ומשפחתו והסולידריות הציבורית, הניזונה מהזדהות עם המצוקות האישיות. אולם, בשעה שתג המחיר בולט ומובהק כל כך יתרונות אלו מתגמדים מול חסרונותיהם.

ממרחק השנים ברור שעסקת ג'יבריל היתה משגה; היציאה החפוזה למלחמת לבנון השניה היתה טעות; כל בר דעת מבין ששחרור מחבלים עבור גופות חיילנו, בשעה שחייו של גלעד שליט עומדים מנגד, יהיה טעות גורלית נוספת. כולם מבינים, אך השיח הציבורי מבליט את מצוקות הפרט, את מצבן הטרגי של המשפחות ומשקלן בקבלת ההחלטות נראה מכריע.

הבריחה אל ההלכה
מה עושה הממשלה במצב טרגי מעין זה – מגלגלת את הכדור אל הרב הצבאי הראשי. להחלטתו של הרבצ"ר, להכריז על השבוים כחללים שלא נודע מקום קבורתם, יש משמעות אחת – נשותיהם תותרנה מעגינותן ואם תרצנה להינשא שוב על פי ההלכה – הן תוכלנה לעשות זאת. אם המידע המודיעיני מצביע על כך שהשבויים אינם בחיים – אין כל סיבה לחכות להחלטת הרב. אם הסבירות שאינם בחיים גבוהה, מדוע מקבלי ההחלטות החילונים בישראל אינם לוקחים אחריות ומגיעים בעצמם לדחיית העסקה?

הסיבה היא, ככל הנראה, שהאחריות על קבלת ההחלטה גדולה עליהם. בפרפרזה על ניתוחו של אריך פרום את "הבריחה מהחופש" אל הסמכותי – הם בורחים מהאחריות אל ההלכה. ההלכה היא מעין עוגן יציב של סמכות וקבלת החלטה, שאינה נתונה, לכאורה, לעוצמות השיח הציבורי. הרב הצבאי הראשי נדמה כמי שיכול לשבת ולפסוק מתוך המקורות הסמכותיים ומתוך שיקול דעת.

תכונתה זו של ההלכה אכן עשויה לשרת את השיח הציבורי גם בנוגע לקבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית יותר. איש ההלכה, בדומה לאיש החוק (פקיד, שוטר או שופט) זוכה למעמד סמכותי. הוא נתפס כמי שפועל מתוקף המסורת היהודית.

במקום שבו החוק אינו נותן מענה לדילמה ציבורית – נותנת ההלכה. בשאלת שחרור שבויים (בעיקר בהתייחס לעסקת ג'בריל) נחלקו פוסקי ההלכה; הרב גורן ז"ל פסק שאין לשחרר וכמוהו הרב אבינר בסוגיה האקטואלית; הרב ח"ד הלוי לעומתם העלה הסתייגויות מן הפסק והצביע על חוסר התואמות של ההלכה לטיפול בנושאים פוליטיים-מדיניים חדשים. אולם, אלו ואלו הוציאו פסק הלכה תחת ידיהם – "ההלכה קובעת", לא הפוסק.

ייתכן שניתן לנצל את מקורות היהדות וסמכותם כדי לקבל החלטות קשות במצבי דילמה. ייתכן גם ללמוד מיתרונותיה היחסיים של הבריחה אל הסמכותיות ובהעדר אמון בממשלה, ליצור סביבות עבודה לאומיות מעין אלו – סביבות עבודה של מומחים בעלי סמכות בתחומם, שילכו ויגבשו לאורך זמן מסורת או הלכה ישראלית, שתהיה מוגנת יותר מהלחץ הציבורי.

שרגא בר-און הוא יו"ר "נאמני תורה ועבודה" לשעבר