חרד"לים, תצאו מבני עקיבא

23/11/2008

בני עקיבא איננה מקומה של ציונות דתית מתחרדת, החשה עצמה מורמת מעם, של אילו המעונינים בתנועת תורה בלבד. חרד"לים, לנו אין אלא את בני עקיבא, הניחו לנו

עוד מראשית ימיה של הציונות הדתית, נידונה הסוגיה בדבר המורכבות בין שני הערכים "תורה" ו"עבודה". למרבה הצער, בבני עקיבא של השנים האחרונות עסקו רבות בסוגיה התורנית. לימוד תורה, זהות יהודית והחזרה בתשובה, או "הפצת האור", כפי שקרוי בחלק מחוברות ההדרכה. כל זאת על חשבון העיסוק במהות ה"עבודה", ההגשמה ובחיבור הרעיון של עבודה שהיא תורה ותורה שהיא עבודה.
האם אין ייחוד לעובדת היותנו תנועת נוער? האם על תנועת הנוער להיות עוד בית מדרש תורני, או שמא עליה לשאת על כתפה גם ובעיקר את תפקידה הייחודי: לפרוט את הרוח לפרוטות, למעשים, לפעולות – ל"הגשמה"?
בבני עקיבא של השנים האחרונות אין עיסוק בסוגיית ההגשמה. עסוקים בעיקר ב"הפצת האור הגדול" בקרב אוכלוסיות היושבים לדידם בחושך.
בציונות הדתית קמות ועולות סערות שמכות גלים, אך למרבה ההפתעה, בתנועת הנוער האדישות חוגגת. לימוד תורה לנשים? שירות צבאי לבנות? הידברות בין דתיים לחילוניים? מידת המעורבות או הנפרדות בין המינים? צייתנות בצבא? כיצד צריך להיראות דמות הבוגר/ת? איפה כל הנושאים הללו?
עד כה לא הוצג דגם מייצג מוחשי למה אנחנו כן רוצים, וכשאין התמודדות עם השאלות, ודאי שאין הכרעה בהן. היעדר ההכרעה מוליכה לאבדון ולאבדן דרך, והיא אולי הבעיה המרכזית כיום בתנועה.
התנועה בחרה, שלא להגדיר את עצמה. שלא להזדהות ושלא להתמודד עם השאלות המרכזיות של עולם הציונות דתית העכשווית. למה?! מחשש של "מה יגידו?" בתנועת בני עקיבא עסקו בשנה האחרונה בהיותה "תנועה של עם". בעיני פירוש הביטוי הזה הוא מחויבות לאומה, קשב לרחשי ליבה, אחריות מעשית וביצועית להפיכת החברה בישראל לטובה יותר. אין פירושו של דבר, שיש צורך שלכל אחד שכיפה לראשו יהיה זכות הצבעה בה! שנים התהדרנו בעובדה שהתנועה היא התנועה של כולם. עתה הגיע השעה לשינוי!
בעשור האחרון, קיים מתח בתנועה. נכנסו פעילים בעלי אידיאל של "הפיכה" בתנועה הקוראים להפוך את התנועה ולהחזיר אותה בתשובה. בתי מדרש מסוימים שלחו את תלמידיהם לשנות את סדר היום בתנועה ל"תורני" או רוחני יותר ול"מעשי" פחות. חניכים, ובעיקר מדריכים וקומונריות, נחשפו לדעות מסויימות הנוטות למגזרים החרדיים בהיבטים מסוימים, כאשר מרצים ורבנים שונים, מבתי מדרש "רוחניים פחות" (לשיטתם, כמובן) נעדרים מהסמינריונים וימי העיון.
מחיצות בין בנים לבנות נפרסו בחדרי הכיתות בהרצאות בסמינריונים, ללא פוצה פה ומצפצף. במו עיני נכחתי לראות, ביותר משתי הזדמנויות, בסמינריונים למדריכים, את החדר ערוך ומוכן להרצאה שלי, כשמחיצה פרוסה בין המינים!
השינוי חייב לבוא! אם נשכיל להציג את השינוי ומהר ככל שניתן, יהיה בידנו היכולת לזכות באמון הציבור ואולי לחדש במעט את ההיסטוריה המפוארת של התנועה. הגיע הזמן של בני עקיבא להזדהות, למקד ולכוון את דרכה באופן ברור. התנועה כיום פועלת מכוח האינרציה ומכוח העובדה שהיא עדיין זולה ביחס לכל חוג שבועי אחר בשוק. במקומות רבים התנועה איננה רלוונטית למרבית הציבור, כוחה ובעיקר, מעמדה – יורד.
כל עוד לא תשמיע את קולה, בנושאים משמעותיים העומדים על סדר יומה של הציונות הדתית והציונות בכלל, כל עוד לא תגדיר את יעדיה, באופן ברור, גם במחיר נשירה של פלגים מסוימים מהציונות הדתית – היא גם לא תהיה משמעותית.
אדם, בוגר, שלימים יהיה הורה לחניך פוטנציאלי, רוצה להיות חלק ממשהו משמעותי ובני עקיבא של היום היא תנועה לא משמעותית. בני עקיבא תוכל להיות משמעותית רק אם תכריע! הגיע הזמן לומר כי בני עקיבא איננה תנועה של כולם!
היא איננה מקומה של ציונות דתית מתחרדת, של ציונות דתית החשה עצמה מורמת מעם שרואה את חובתה באיסוף נשמות תועות והשבתם אל האור, של אילו המעוניינים בתנועת נוער שהיא בית מדרש בלבד,של אילו המעונינים בתנועת תורה בלבד.
נאמר בקול חזק וברור, אנשי המגזר החרד"לי לכו למסגרות של תנועות נוער אחרות. לנו אין אלא את בני עקיבא! עכשיו הוא הזמן לקבל החלטה ללחוץ על הכפתור, עם כל הכאב והמשמעויות הנלוות, כי התוצאה של הימנעות מאותה הלחיצה עשויה להיות הרסנית.

הכותב היה בעבר רכז מחוז צפון בבני עקיבא