הפספוס של בני עקיבא

30/11/2008

תנועת הנוער שלנו היתה יכולה להיראות שונה לחלוטין אם לא היינו מאפשרים לגורמים קיצוניים להשתלט עליה. מחשבות לרגל שבת ארגון

זיכרונות נוסטלגיים הם דבר נחמד וטוב, אך ברוב המקרים אינם מביאים אלא לידי ייאוש. אז חשבתי על העתיד שיכול היה להיות – איך היתה תנועת בני עקיבא נראית היום, אלמלא היינו מאפשרים לאי אלו גורמים לקחת לנו אותה מהידיים בערך לפני עשור וחצי.
התנועה היתה נוטלת חלק פעיל בכנס שדרות לחברה ומשתפת פעולה עם גופים כמו 'מעגלי צדק' – כי התנדבות למעשי חסד, חשובים ככל שיהיו, אינם תחליף אמיתי לתיקון החברה.
התנועה היתה יוזמת ומקיימת שיתופי פעולה חינוכיים וערכיים עם מגזרים שונים – כי בעינינו, רוב עם ישראל אינו רק אובייקט להחזרה בתשובה, אלא השותף הטוב ביותר בעולם לקיום מדינה יהודית.
בשבתוני התנועה (הקרויים בלעז סמינריונים) היה מגוון קצת יותר רחב של מרצים – כי לדידנו, האמת היא – שאין רק אמת אחת.
מליאת ההנהלה הארצית היתה גוף משמעותי ובעל סמכות – כי מליאה זה לא 'בית מדרש', וכי ע"פ דפוסי העבודה שאנו מכירים, בגופים חינוכיים בדר"כ אין רק אחד שיודע הכל, אלא יש צוות שמנחה את המחנכים וגם לוקח אחריות ומקבל החלטות כשצריך.
בתנועה היו משולבות אוכלוסיות 'לא חזקות' מבחינה סוציו-אקונומית, ולא רק כ"פרויקטים" אלא ממש בסניף – כי למרות אורך השרוול וגודל הכיפה, אנו מחשיבים יותר את מה שבלב.
במחנות ובמסעות הזמן היה מנוצל כראוי ללימוד ערכי טבע, נוף, התמודדות האדם בטבע, התבגרות וכיבוש הארץ דרך הרגליים – כי כבר שנים ברור שדרוש שינוי מהותי בתחום זה. ולא – הקמת בית מדרש במחנה היא פתרון של מי שלא מבין את הבעיה.
החניכים היו לומדים, חווים ומכירים חבלי ארץ אהובים ומגוונים – כי אמנם יהודה ושומרון הם אזורים חשובים, אך ישנם עוד כמה כאלו בארץ ישראל.
בתנועה היו עוסקים בנושאי תוכן וערך ובסוגיות מהותיות לגיבוש זהות עצמית של הנער הדתי, כמו תקשורת, מודרנה, היחס לנכרי, צדק חברתי, מעמד האישה, דמוקרטיה ועוד – כי מעבר לבית המקדש ולגאולה, צריך גם לעבור איכשהו בשלום את העולם הזה.
בחבריא ב' היה מתנהל דיון ערכי ופתוח על בעיות פוליטיות ופתרונות אפשריים – כי הן קיימות, והתעלמות מהן ומכל דבר שמריח 'שמאל' לא יביא את חניכי התנועה בבגרותם לחיות חיים אזרחיים ויהודיים טובים יותר.
בתנועה היתה שלטת שפה מודרנית תקנית – כי למרות שהיינו רוצים, לרובנו לא קוראים הראי"ה קוק, ואימוץ סגנון השפה שלו ביום-יום, במקרה הטוב הוא אנאכרוניזם ובמקרה הפחות טוב מוביל לפער בלתי נתפס בין המציאות בישראל לבין השיח המנותק במסדרונות ההנהלה ובמחלקת הדרכה.
לחודש ארגון היה נבחר נושא ערכי, חינוכי, ארצי (ולא שמימי), וכזה שניתן גם להמחיש אותו לחניכים – כי אנו חושבים שתנועת נוער אינה שיעור במחשבת ישראל לבוגרי שיעור ו' בישיבת גבוהה.
גם הפעולות ומערכי ההדרכה היו מן הסתם ברמה גבוהה יותר – כי זה ממש לא מספיק לקרוא לחניכי ניצנים קטעים מליקוטי מוהר"ן.
התנועה היתה מעורבת מלכתחילה, רבנים לא היו מחליפים בה את אלוהים, לצד תלמוד תורה היו עוד כמה ערכים מרכזיים, גם אסתטיקה היתה ערך, מדינת ישראל ואזרחיה היו שלנו ללא תנאים כאלו ואחרים – כי למרות שיש הרבה מה ללמוד מהחרדים, איננו מתבטלים בפניהם ואנו ממש לא שואפים להיות כמוהם.
אבל, לצערנו התנועה ניטלה מידינו. ומה נותר לעשות? יש ויש.
ראשית, להתחיל לדאוג! דאגות יוצרות רצון וצורך לפעול. שנית, להפעיל לחץ כבד על ההנהלה הארצית ועל ראשיה, על חברי המליאה, אך יותר מכל על הקומונריות. אני לא מכיר הרבה קומונריות שיעמדו בפני לחץ כבד של ההורים.
כך, שאם החינוך של ילדיכם מעניין אתכם, תתחילו להתעניין מה קורה אצלם בסניף ותוודאו שיש ועד הורים רציני שיכול לפקח על הנעשה.
הכדור בידיים שלכם.

הכותב חבר קיבוץ כפר עציון