חינוך למחויבות לתורה ולמצוות, תשפ"א / יוסי סופר

משהו בחינוך לחיי תורה ומצוות במוסדות הדתיים-לאומיים לא מתאים להיום.

המנהלים והמורים, מינהל החמ"ד ורשתות החינוך הרלוונטיות, עושים מאמצים גדולים כדי לקדם חינוך לתורה ולמצוות, ומוציאים תחת ידם לא מעט נקודות אור. רמת המוטיבציה שלהם גבוהה מאוד, ורמת המסירות למטרה גבוהה גם היא.

אבל התוצאה היא בינונית.

לא נתווכח על אחוז הדתל"שים, כי זה לא המדד העיקרי, לדעתי. המדד הוא עד כמה רוב מניין ורוב בניין הבוגרים והבוגרות של החמ"ד, מסיימים את שתים-עשרה שנות לימוד החובה כשהם מוכנים לחיים של תורה ומצוות. כוונתי ב"מוכנים" היא – הם מבוססים בהחלטתם לשמור תורה ומצוות; הם יודעים מספיק כדי להוות בסיס איתן לחיים של תורה ומצוות; הם מוכנים לאתגרים המרכזיים שחיי תורה ומצוות יזמנו להם בעתיד.

אני משער שרוב אנשי החינוך הדתי יסכימו איתי שהתשובה היא: "כמובן שלא. הם לא מוכנים". אם הם היו מוכנים, אי אפשר להבין את המאמץ האדיר המושקע בהכוונת הבוגרים והבוגרות להמשך לימודים בישיבות, מכינות ומדרשות. התחושה הרווחת, שללא כמה שנים של לימודי המשך כאלו, סיכויי הבוגר והבוגרת להמשיך בחיי תורה ומצוות קלושים.

יש מחנכים שיטענו שאין אפשרות מעשית להביא את רוב הבוגרים להיות מוכנים לחיי תורה ומצוות כבר בסוף כיתה י"ב, בגלל השפעת גיל ההתבגרות, או בגלל המסגרת המחייבת של בחינות הבגרות. אני חולק על כך, ורוצה להציע דרך מעשית כזו.

איפה הכשל?

החמ"ד מחנך את תלמידיו לתורה ומצוות, בדרך כלל, על בסיס הנחות יסוד דתיות וחינוכיות שנהגו בעבר הרחוק. הפער בין מה שהתלמיד חווה בחייו, לבין המסרים שהוא מקבל במוסד הלימודים הוא גדול מאוד.

ההחלטה לשמור תורה ומצוות

שאלה שאני נוהג לשאול מחנכים דתיים: נניח שהומצאה גלולה שאם רק נשים אותה בכוס התה של התלמיד, בלי ידיעתו, הוא יהיה מוכרח לבחור להיות שומר תורה ומצוות. האם הייתם משתמשים בה? האם הייתם שמים אותה בתה של תלמידיכם? וכהורים, האם הייתם שמים אותה בכוס התה של בנכם או בתכם? כמעט תמיד התשובה היא "לא".

למעשה, החינוך הדתי מחפש את הגלולה הזו כל הזמן. הוא עסוק בלהסתיר מידע מהתלמידים, בלמנוע מהם לבחור, בלהציב בפניהם אפשרות אחת של חיי תורה ומצוות (בדרך כלל). יש את "הקו שלנו", "הדרך שלנו", "החינוך הנכון". "מי שזה לא מתאים לו מתכבד לעזוב". "כך זה אצלנו". מעט, אם בכלל, יוצגו אלטרנטיבות לחינוך שלנו בתוך המוסדות. התלמיד הוא "נטע רך", ויש למנוע ממנו חשיפה לשאלות קשות או להתלבטויות קיומיות.

הנחת היסוד היא שחינוך לתורה ולמצוות מבוסס בעיקר על קבלת עול מלכות שמים. ה' ציווה אותנו ואנחנו עושים. מחנכים סבורים שאם הם יעלו לדיון את השאלה "מדוע לשמור שבת?", יהיו לא מעט תלמידים שלא ישתכנעו, ואם השאלה תהיה כנה ואמיתית – הם יבחרו שלא לשמור שבת. לכן התשובה היא אחת – כך כתוב בתורה ובהלכה.

זו הסיבה העיקרית לכך שהחינוך לשמור תורה ומצוות מבוסס בעיקר על הרגל. אם הנער או הנערה יִתְרַגְּלוּ ויְתַרְגְּלוּ חיי תורה ומצוות הם ירצו להמשיך לקיים אותם בבגרותם. לכן אין צורך להשקיע חלק ניכר מהחינוך בהסבר ובשכנוע, ובוודאי שאין לאפשר לתלמיד לבחור, שמא יבחר באפשרות שאינה מקובלת בהלכה.

הכשל הוא שחינוך זה סותר את ערך החירות, שהוא ערך מרכזי בתרבות שבה אנחנו חיים. החירות היא גם ערך מרכזי בעולם היהודי לפי דעת הרמב"ם, והרמח"ל ועוד רבים אחרים. החינוך הדתי מתנגש חזיתית עם העולם שבו חי התלמיד. זו הסיבה העיקרית שהוא לא מצליח בכך שרוב תלמידיו יבחרו לשמור תורה ומצוות.

ידע שהוא בסיס איתן לחיים של תורה ומצוות

עם אילו גופי ידע בתחום היהדות יוצאים התלמיד והתלמידה בכיתה י"ב? אילו ספרי יסוד ביהדות הם מסוגלים ללמוד בכוחות עצמם? ולא פחות חשוב מכך – איזה יחס נוצר בינם לבין הידע הזה שלמדו? האם הידע הזה מספיק כדי להוות בסיס איתן לחיים של תורה ומצוות?

כל אדם שנחשף לחינוך הדתי יודע היטב שהישגי החינוך הדתי בתחום זה רחוקים מהמצופה. הידע שהבוגר והבוגרת יוצאים איתו הוא לרוב דל. הם אינם מספיקים ללמוד באופן שיטתי את התנ"ך, או אפילו את כל פירוש רש"י על פרשת השבוע. הבנים נחשפים בלימודי גמרא לכ-20 דפי גמרא, במסכתות לבגרות. רובם הגדול אינו מסוגל ללמוד לבד דף גמרא, אפילו לא במסכת שנחשבת קלה ללימוד. בודדים, אם בכלל, מסוגלים ללמוד גמרא עם תוספות. הבנות לומדות בדרך כלל משנה, ומקיפות כ-20 פרקי משנה בכל שנות הלימוד. בתחום המחשבה היהודית, הם לומדים ליקוטים (שעליהם יש ביקורת מסוג אחר), שמנסים לתת מענה לשאלות אקטואליות של תלמידים. במקרים רבים הלימוד הזה לא נותן מענה לשאלות אמת של התלמידים. הם לא נחשפים לדעות לא פופולריות בעולם המחשבה היהודי, ויתקשו להסביר מושגים מרכזיים ואת משמעותם. הלכה הם כמעט לא לומדים באופן שיטתי. ברכה רבה היא לימוד "פניני הלכה" שמהווה לפחות ספר לימוד שמציג פסיקות של עדות שונות, ומסביר את ההלכות ואת הרציונאל העומד מאחוריהן. רובם מעולם לא פתחו "שולחן ערוך", ולא קראו שו"ת אפילו של חכמי זמננו. כך התלמידים יוצאים עם ידע דל בתחום היהדות.

דרכי הלמידה לא משמעותיות וכמעט ללא יוצא מן הכלל הן לא שונות באופן ניכר מתחומי דעת כלליים – שיעור היסטוריה אינו שונה מהותית משיעור גמרא או משיעור תנ"ך. כך דרכי הלמידה פוגעות בייחודיות ובמעמד הקדושה שאנו רוצים להעניק ללימודי היהדות.

אם הבוגר או הבוגרת אינם יודעים את ההלכות באופן מקיף ושיטתי, אינם מכירים את ההתמודדות של גדולי ישראל בדורות האחרונים עם אתגרי המודרנה והפוסט-מודרנה, אינם מסוגלים לחפש באופן מושכל פסיקת הלכה מוסמכת ומתאימה לשאלתם (ולכן נעזרים ברב גוגל), אינם "בני בית" בדיוני עומק ביהדות ומשמיעים בדרך כלל סיסמאות כלליות – מה שהם למדו לא הכין אותם כראוי להתמודדות עם חיי תורה ומצוות במציאות ימינו.

הכנה לאתגרים המרכזיים שחיי תורה ומצוות יזמנו להם

בהכללה גסה ניתן לומר, שהחינוך הדתי שואף ככל האפשר לחנך את תלמידיו ב"חממה", בניתוק ככל האפשר מהעולם הסובב אותם.

בדרך כלל רוב בוגרי החינוך הדתי נחשפים לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות – ברחוב, בחוגים, בשכונה, בתנועות נוער מעורבות או בתי ספר מעורבים. האם מוסדות החינוך מכינים אותם למפגש הזה? כמה זמן מוקדש להכנה למפגשים הללו, המתקיימים ממילא, לאורך כל שנות הלימודים? האם הם לומדים אידיאולוגיות חילוניות? האם הם מבינים את הבחור והבחורה החילוניים? הפיתוי שמציגה החילוניות והעולם המגרה והבוטה שסביבנו הם יום יומיים. כמה מתקיים, אם בכלל, דיון על כך? עד כמה מבין הבוגר שהחילוני אינו רק מומר לתיאבון, ויש לו מה להגיד על המסורת ועל היהדות? עד כמה ברור לו מה יש באמתחתו כדי להתמודד עם העולם החילוני?

עם חרדים, בדרך כלל בוגרי החינוך הדתי לא נפגשים, למעט פה ושם. זה אינטרס של שני הצדדים. הם כמעט ולא יודעים מה האידיאולוגיות החרדיות; איך מורכב העולם החרדי; מה חושב נער חרדי על נער דתי לאומי, ומה חושבת נערה חרדית על נערה דתית לאומית; מה המעלות של החברה החרדית, ומה האתגרים שהיא מתמודדת איתן. מה יש באמתחת הבוגר והבוגרת כדי להתמודד עם העולם החרדי? כיצד יוכלו הבוגרים להתמודד עם האלטרנטיבה שמציע העולם החרדי?

רפורמים זה אסור ומוקצה ואוי ואבוי, אבל רוב הדתיים הלאומיים, גם המבוגרים שבהם, ובכלל זה ראשי המוסדות והמחנכים, לא שוחחו מעולם עם רפורמי ("זה עלול לתת לו לגיטימציה"). לכן הרפורמה היא סוג של דמון, שאי ההיכרות איתו רק מגדילה את כוחו. כאשר הבוגר ייפגש בטיול לארה"ב עם בית כנסת רפורמי, ויתחיל לשאול שאלות, המחנך שלו לא יהיה לידו.

ומה עם לא יהודים? זה בכלל אסור. מוסדות החמ"ד, בדרך כלל, נמנעים ממפגש עם לא יהודים החיים בארץ הזו. כך נוצרות ומתחזקות סטיגמות שליליות ולא מציאותיות על לא-יהודים. כשהבוגרת פוגשת את ג'ו בטיול להודו, היא לא יודעת איך להתמודד. המחנכת שלה נמצאת אי שם מרחוק.

החינוך הדתי לא מכין את בוגריו להתמודד עם תופעות חברתיות ועם עתידים אפשריים, שאינם לפי המתווה הרצוי. לא על רווקות מאוחרת, לא על גירושין, (כמעט) לא על אלימות במשפחה, לא על  הומוסקסואליות ולסביות, לא על פציעה ואבל, לא על מחלות נפשיות, לא על מחלות סופניות או מסכנות חיים. כל אלו נמצאים "שם", בחוץ, אבל המוסד החינוכי עוסק ב"נורמאלי", במסלול הרצוי.

החינוך הדתי לא מכין את בוגריו להתמודד עם רוחות הזמן. הם אינם מכירים תפיסות רווחות (ניאו-מרקסיזם, ניאו-ליברליות, פוסט-מודרניות וכדומה) ואין להם שום כלים להתמודד איתן.

הפער בין ה"קודש" ל"חול" הוא ברור. המחנכים נמצאים ב"קודש", והתלמידים נמצאים ב"חול". המחנך לא יילך עם תלמידיו לבית הקולנוע לראות סרט (גם אם הוא בדק והסרט "נקי" ממראות אסורים), המחנכת לא תלך עם תלמידותיה ל"הבימה" לראות הצגה מן השורה הראשונה ("אספקלריה זה מספיק לנו"), בוודאי שהמחנך לא ילמד את תלמידיו איך גולשים ברשת האינטרנט. הוא יאסור עליהם (לפני הקורונה) להחזיק בזמן הלימודים סמארטפון, ויעודד אותם להתקין תוכנת סינון, אבל לא יסביר איך גולשים באופן מעשי ברשת, ואיך מתמודדים עם מה שרואים ומה שקוראים ומה ששומעים. המחנכת, בדרך כלל, לא תשמע עם תלמידותיה מוזיקה ישראלית עכשווית, ורק שירי קודש יהיו ברפרטואר שלה. איך ילמדו הבוגרים לתפקד בתוך העולם המורכב שבו הם נמצאים?

חינוך מתוך חירות לתורה ולמצוות

השינוי שאני מציע הוא לחנך לתורה ולמצוות מתוך הדגשת ערך החירות והבחירה החופשית.

חינוך לבחירה חופשית

חינוך כזה מטפח את הבחירה האישית. המחנכים צריכים ללמד את התלמידים כיצד לבחור ולתת להם הזדמנויות בחירה. ללמד כיצד לבחור פירושו להבחין בין סוגים שונים של בחירות, להבין את מורכבות שיקולי הדעת בבחירה, ללמוד דרכים לקבלת החלטות במקרים של חוסר ודאות, להעריך השלכות של בחירות שאדם עושה, ועוד. הצוות החינוכי צריך לאפשר לתלמידים כמה שיותר הזדמנויות לבחירה – בחירה של דרכי ההיבחנות, של דרכי הלמידה, של תוצר הלמידה, של המורה המלמד, של הסביבה הלימודית, ועוד. לשם כך צריך לשנות את מבנה חדר הכיתה. אם התלמידים יושבים בטורים, ופניהם אל הלוח ואל המורה – זו הכתבה ברורה של מרכז העניינים. אבל אם חלק מהתלמידים יושבים בפינה אחת ולומדים בחבורה, כמה זוגות יושבים בפינה אחרת ולומדים בחברותא, כמה יושבים ליד המחשבים ולומדים דרך המחשב, וקבוצה אחת שומעת הרצאה מהמורה – כך יש לתלמיד בחירה, והוא יוכל לפתח את "שריר הבחירה".

חינוך למצוות מתוך חירות פירושו להדגיש הרבה פחות את "עול מלכות שמים", והרבה יותר את אהבת התורה והמצוות. בכל מצווה, בכל הלכה, צריך לדון לעומק בשאלת המשמעות הרלוונטית לימינו. הנושא הזה צריך להיות מרכז הלימוד, וסביבו צריכה להיבנות תוכנית הלימודים. המחנך צריך לאפשר לתלמיד להביע את דעתו באופן כנה ובלי מורא, גם אם דעתו של התלמיד היא מנוגדת להלכה או לדרך החינוכית שהמחנך מאמין בה. המוסד החינוכי צריך להוות מצע לדיון ולשיח פתוח, עם גבולות רחבים מאוד, שבתוכו כל תלמיד בוחר את דרכו.

מחנכים, אל תפחדו, בין כך ובין כך התלמידים שלכם יעברו בדרך הזו. אם תיצרו את האווירה המתאימה הם יעשו זאת אתכם ובפניכם. אם תמנעו מהם את החירות לבחור הם יעשו זאת מאחורי גבכם – ברשתות החברתיות ובינם לבין עצמם.

לא נוכל להסתפק כיום בהצגת ה"ראוי", במה שצריך לעשות. חייבים לדבר על הקושי, על הבעייתיות, על הפיתוי, על הנפילה. כל תלמיד נחשף לדימוי המתמטי של הרמב"ם לדין ראש השנה – סך המצוות כנגד סך העבירות, כל אחת במשקל שונה. חשוב לחשוף את התלמידים גם לדימויים אחרים בין חכמי ישראל המדגישים את התהליך, את מדד ההתקדמות ולא רק את מדד התוצאה, ל"רחמנא – ליבא בעי", ל"לפום צערא – אגרא".

המחנך צריך להקדיש זמן לשיחות אישיות עם התלמידים סביב התלבטויותיהם בקיום המצוות. אין די בהזמנה לפנות אליו במקרה הצורך. יש ליזום שיחות כאלו. אפשר לעודד תלמידים לשתף זה את זה בנושא, ולחזק זה את זה. תלמיד שנכשל בצפייה באתרים פורנוגרפיים צריך לדעת שהמחנך שלו מכיל אותו, אוהב אותו, וגם שאלוהים עדיין אוהב אותו.

בשיחות בכיתה או בקבוצות חשוב להעלות שאלות על הקשיים בתחום שמירת התורה והמצוות. התשובות פחות חשובות. הדיון, החשיפה, ההבנה שהקשיים הם נחלת כל שומרי ההלכה – הם העיקר.

חינוך לאמונה מתוך חירות פירושו להדגיש את הבחירה האישית של האדם להאמין – לפרש את העולם כבריאה, את ההיסטוריה כמושגחת, את האדם כבעל ייעוד אלוהי – ואת המשמעות האישית של בחירה זו. הוכחות לא יסייעו לנו וחשוב להסביר את חוסר התוחלת בחיפוש אחריהן. בחירה אישית – כן. חשוב לתרגם מושגים דתיים, כמו "אמונה", "ביטחון" למושגים מבוססי חירות.

חינוך המבוסס על המאור שבתורה

לימוד התורה צריך לעבור שינוי יסודי.

יש לעודד בחירה. חשוב שהתלמיד ייחשף לתחומים שונים של לימוד התורה, לדרכי לימוד שונות, לרבנים שונים – בשיעורים שבהם הוא נוכח או בשיעורים פרונטליים. חשוב לעודד תלמיד להתנסות ולהביע דעתו. לבחור את המסלול שלו בלימוד התורה.

דרך הלימוד צריכה להתבסס על למידה עצמית, בחברותות, בחבורה או ביחיד. היא צריכה להיות פתוחה ככל האפשר, לעודד שאילת שאלות (נושא שחשוב ללמד בצורה מסודרת), לעודד ביקורת, לחשוף לפרשנויות, לנתח את נקודות המבט, למצוא את הנקודה שמחברת אותך אל מה שלמדת, ובמה הלימוד נוגע בחיים שלך.

תוך כדי הלימוד או בסופו תלמיד צריך לעשות משהו עם מה שלמד – להעלות את הלימוד מדרגה. אין להסתפק בלימוד דרישת העם משמואל להמליך עליהם מלך, ובהבנת הביטוי "ככל הגויים" בהקשר זה. חשוב לדון במשמעותו הדתית של שלטון, ובאיום שמציב כל שלטון בפני מלכותו של ה'. התלמיד צריך לבחון את ההיסטוריה של מודלים שלטוניים, ועד כמה הם מנוגדים לשלטון ה'. חשוב לדבר על תפיסת "מלך המשיח" בהקשר זה, ואפשר להביא את הביקורת של אברבנאל על מוסד המלוכה בכלל ואת קריאתו לדמוקרטיה. כך הפרק בתנ"ך הופך להיות שאלה רלוונטית לחיים במאה ה-21.

כפראפרזה על דברי חז"ל, אומר: טוב לימוד מועט משמעותי מהרבות ללא משמעות.

כשלומדים סוגיה בגמרא, אסור שנסתפק רק ב"מה השיב רבא על קושייתו של אביי". חשוב שנלמד כיצד נפסקה הלכה במקרה זה, ומה היו שיקולי הדעת לפסיקה זו. בעיקר חשוב, לנסות להבין מתוך הסוגיה את המשמעות של ההלכה, ומה מבטאת ההלכה – דרך חלקיה ההלכתיים והאגדתיים. מה הרעיון העומד ביסוד ההלכה, לפי הדעות השונות בגמרא? איך קיום ההלכה מבטא במעשה את הרעיון הזה? מכאן יש להמשיך אל חייו של התלמיד: מה אני למד מהסוגיה באופן אישי על חיי כאדם, על חיי כאדם דתי, על דרכי הלימוד ועל התורה בכלל. לא רק 5 דקות בסוף השיעור האחרון על הסוגיה – כמה וכמה שיעורים צריכים להיות מוקדשים לזה.

לימוד ההלכה צריך לתפוס מקום מרכזי. אסור שיהיה ספר לימוד. כל תלמיד יביא את ספר ההלכה שעל פיו נוהגת משפחתו, או ספר הלכה החביב עליו. הדיון בכיתה צריך לחשוף את כל התלמידים למגוון המנהגים ולכבדם, ולעודד דיון והכרעה אישית. תפקידו של המחנך הוא לעורר את השאלות, לכוון את הדיון, לחשוף לשיקולי דעת, לעזור להבין לעומק.

במסגרת לימוד הלכה תלמיד צריך להתמודד עם בירור שאלה הלכתית בעולם האמיתי: מה אני עושה כשיש לי שאלה? למי אני פונה? מי יוכלו לסייע לי? מפגש עם רבנים שונים, לשאלות הלכתיות של תלמידים יכול להיות חלק מהחינוך הזה. חיפוש תשובות הלכתיות בגוגל צריך להיות חלק מהלימוד. חשוב להיות ביקורתיים ולהבין את נקודות המוצא וההטעיות הרבות שיש ברשת. חשוב שהתלמידים יכירו מאגרי מידע ביהדות, וילמדו כיצד להשתמש בהם. עבודת סיכום יכול להיות שאלה הלכתית של התלמיד, חיפוש מידע ותשובות במקורות שונים, ניתוח שאלות היסוד וההכרעות השונות שניתנו בהן, וניסוח המסקנות השונות של הפוסקים. כמובן, גם כאן חייב התלמיד לבטא את הבחירה האישית שלו, ואת שיקוליה.

מנקודת המבט של סדירויות בית הספר – חשוב שהמחנכים עצמם יעברו את התהליך לפני שהם מפעילים אותו בכיתות. חשוב שיתנסו, ויגבשו לעצמם דרך. חשוב שיהיה זמן קבוע למלמדי התורה להכין את הסוגיות יחד, להתלבט, להעלות רעיונות, להרחיב את הידע, לשמוע דעות שונות.

הכנה אמיצה לחיים האמיתיים של שומר תורה ומצוות

התלמיד והתלמידה צריכים להיפגש לשמוע ולשוחח עם אנשים שונים – בתוך העולם הדתי, בתוך העולם היהודי, בתוך המציאות הישראלית וגם מחוץ לישראל. ראוי שהצוות החינוכי יהיה מגוון ככל שניתן, כדי שהתלמידים יפגשו באופן בלתי אמצעי דרכים שונות וצורות שונות של חשיבה.

בהיותי ראש ישיבה הנהגתי "פאנלים", שבהם ישבו מספר מחנכים מול התלמידים לשאלות ותשובות. הכללים היו: אורך שאלה – לא יותר מחצי דקה. אורך תשובה – לא יותר משתי דקות. התלמיד רשאי להפנות שאלתו למחנך מסוים, וכמה מחנכים יכולים לענות על אותה שאלה. כך מקבלים התלמידים תמונה של הגיוון בין אנשי הצוות, ולומדים שלשאלות רבות יש כמה תשובות לגיטימיות. גם המחנכים עצמם לומדים שיש יותר מתשובה אחת, ונפתחים להרחיב את עולמם הדתי.

כל מה שהתלמיד עשוי לפגוש בעולם שבו הוא חי – ברשתות החברתיות, בשכונה, בתקשורת – הוא נושא ראוי לעלות בין המחנכים לתלמידים. צריך לדבר על הפיתוי, על הקושי, על הכישלונות. חובה קדושה להפגיש את התלמיד והתלמידה עם בוגרים אחרים, שדרכם התפתלה למחוזות אחרים, כדי להכין אותם, ולאפשר להם לבחור בחירה אמיתית. תלמידה שתיפגש אם רווקה מבוגרת לשיחת היכרות מעמיקה, תוכל להבין את המורכבות הגדולה שבמציאת בן זוג. תלמיד שייפגש עם אדם דתי גרוש, יבין את המורכבות של חיי נישואין, ואת הקשיים שהם מעלים. תלמידה שתיפגש עם אישה לסבית דתיה תוכל לשאול את עצמה שאלות אמת על נטייתה המינית, ולא לדחוק אותן לגיל מאוחר, ל"אחרי החתונה" כשהמחיר של התשובות יהיה בלתי נסבל. ולא, אין בכך לגיטימציה לעבור על קוצו של יוד מן התורה וההלכה. יש בכך הכרה עם העולם האמיתי, המציאותי.

במסגרת זו חשוב להפגיש את התלמידים עם זרמים מחשבתיים שונים – שמאל וימין, פוסט-מודרניות ופוליטיקת הזהויות, פוליטקלי קורקט ופוסט ציונות (מימין ומשמאל). חשוב לראות את המורכבות של כל אחת מקבוצות האוכלוסייה שבישראל – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, ובני דתות אחרות, יהודי חו"ל ועולים, וכן הלאה. המפגש עם הרעיונות והאנשים נועד להרחיב את דעתו של התלמיד והתלמידה, ולאפשר להם לגבש עמדה מבוססת ומנומקת.

חשוב לטפח את יכולות השיח באמצעות תוכניות דיבייט שונות הפועלות בבתי הספר. יכולת הפרזנטציה העצמית, יכולת הבעת העמדות שלי, היא מיומנות חשובה של המאה ה-21, אך גם תתרום להעמקת השיח על רעיונות וערכים.

החשיפה לתרבות צריכה להיות יזומה ע"י המחנכים. יש ללמד את התלמידים לצרוך תרבות, תקשורת ומדיה באופן ביקורתי. התלמידים יביאו את מה שהם נפגשים איתו, ועל כך יתנהל דיון עומק. נקודת הסיום שיש לשאוף אליה אינה הזדהות של התלמיד או התלמידה עם הלך הרוח של המחנך או המוסד החינוכי. בני נוער בגיל ההתבגרות לא נוטים ל"כניעה" כזו. הם יתווכחו ולא יסכימו. אבל מה שהמחנך יגיד יונח על פתח לבם, וכשיגיע היום – הוא יחדור אל הלב וישפיע את השפעתו. המחנכים חייבים לעשות עבודה פנימית כדי להימנע מלפחד ממה שהם שומעים מן התלמידים. אם המחנכים לא יפחדו – גם התלמידים לא יפחדו לבחון את עמדותיהם באומץ וביושר. וגם למחנכים לא יזיק מדי פעם להשתכנע וללמוד מתלמידיהם.

ההתמודדות עם תת-התרבות שאליה נחשפים התלמידים ברשתות החברתיות ובאינטרנט, אינה יכולה להתמצות בתוכנת סינון. חשוב לדבר עם התלמידים על האופציות הללו, על ההתמודדות ברגע האמת עם תת התרבות.

להיות מחנך שמאמין בחירות

לחנך לתורה ולמצוות מתוך ערך החירות, דורש לוותר על המוחלטות, על הוודאות, על השליטה בעתיד. הוויתור הוא לא מחיר גדול כל כך, שהרי המוחלטות היא תדמית (אין נושא שאין עליו מחלוקת ביהדות, ולכן "אמת מוחלטת" היא מחוץ לתודעה שלנו, והוויתור הוא רק על התדמית), הוודאות היא אשליה (אין באמת יכולות להוכיח בכלים רציונאליים את התורה והאמונה), והשליטה בעתיד התלמידים היא בלתי אפשרית.

זה העולם שלנו, העולם האמיתי, שבו מסתובבים להם פיתויים עם ספקות, אתגרים עם נקודות מבט, קשיים עם חוסר וודאות. בעולם הזה אנחנו צריכים להרים את אור האמונה והמצוות. בעולם הזה יש לתורה ולמצוות ערך רב וייחודי. בעולם האמיתי יש להם את הכוח לגאול את האדם, את העם ואת האנושות.

המחנכים והמחנכות צריכים לעבור תהליך משמעותי של חיזוק ושל תמיכה הדדית וחיצונית. הם צריכים מסגרות שבהן יידונו שאלות, יועלו רעיונות, ישותפו ניסיונות, יילמדו נקודות מבט חדשות. להיות מחנך אין פירושו להיות האדם המושלם שמגיע להעלות את בני הנוער אל מדרגתו. להיות מחנך פירושו להיות מוכן ללמוד תמיד, מכל אדם ומכל ניסיון, להרחיב את עולמו הדתי והאישי, לצמוח לצד תלמידיו ובעקבותיהם.

הדרישה של ההורים

המחסום העיקרי הוא האתוס של החינוך לתורה ולמצוות שאליו התרגלנו, שאותו נושאים ההורים, בעיקר.

כשהייתי ראש ישיבה, באחת השיחות שלי עם הורים, סיפרתי שיש לי בבית עיתון "ידיעות אחרונות". אחד ההורים הזדעזע, ואמר שזה לא מתאים לראש ישיבה. שאלתי אותו האם יש לו בבית עיתון כזה והוא הודה שכן. שאלתי אותו: ומה ההבדל? והוא ענה: מראש הישיבה הייתי מצפה למשהו אחר. אמרתי לו: אם לא אקרא ידיעות אחרונות, איך אדע מה הילד שלך חושב, ועל מה הוא מתלבט, ואל מה הוא נחשף?

כמו הורה זה, חלק מההורים מחזיק במוסר כפול. אנחנו בבית משתמשים באינטרנט ללא הגבלה, צורכים תרבות ללא הגבלה, ושומעים דעות ללא הגבלה או ביקורת. אבל אסור שהמחנכים והמורים יעסקו בזה. הם צריכים לעסוק ב"קדושה".

זה לא עובד, הורים יקרים. בכניסה למוסד החינוכי של בנכם ובתכם אין "מכונת זמן" שלוקחת אותם למקום ולזמן אחרים. המוסד נמצא באותה מציאות שנמצאת אצלכם בבית. כדי שהמוסד החינוכי יכין אותם לחיים האמיתיים – חייבים לעסוק בכל התכנים שאתם מתביישים בהם.

סיכום

החינוך הדתי נדרש לשינוי עומק, כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שמציבה מציאות ימינו.

איננו רוצים לוותר על היעד, אבל אנחנו רוצים להגיע אליו בדרך חדשה-ישנה, בדרך של בחירה, בדרך שתדגיש את החירות האישית, ומתוך כך תביא לבחירה לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות.

הדרך החדשה דורשת השקעה גדולה, והטמעתה תארך שנים לא מעטות. חובתנו ללכת בה, כדי שנוכל לעמוד בפני בורא העולם ולומר בפה מלא שעשינו כל שביכולתנו כדי להכין את התלמידים שלנו לחיי תורה ומצוות.