בתי ספר תורניים – out . ממדי"ם- in.

לאחר שנים ארוכות בהן שלטה מערכת החינוך התורנית-פרטית בילדים הדתיים-לאומיים, בא השינוי: בשנים האחרונות, בגל איטי ושקט, חוזרים התלמידים לבתי הספר הממלכתיים-דתיים הוותיקים * את השינוי מובילים הורים שנמאס להם מהחינוך התורני בעל הקו הדתי הנוקשה אך גם רבנים שקוראים ליצירת בתי ספר "לכל עם ישראל" * כך זה נראה בשטח

הבשורה מגיעה דווקא מפתח-תקווה, העיר הראשונה שפיצלה את החינוך הממלכתי-דתי, והיא מהפכנית במיוחד: אם עד היום נחשב החינוך התורני-פרטי לאיכותי והמתקדם ביותר, הרי שבימים אלו משתנה המגמה ודווקא שם, בעיר שהתחילה את המהפכה, בוחרים הורים רבים לחזור לחינוך הממלכתי-דתי, מלכתחילה ולא בדיעבד.
עוצמת התהליך הזה התגלתה כמעט במקרה, בעקבות סערה עיתונאית מיותרת. ארבע בנות אתיופיות, כך פורסם לפני מספר שבועות, עברו תהליך של בידוד והתעלמות בבית הספר התורני הפרטי "למרחב" בפתח תקווה. לקח כמה ימים עד שהתברר שכל הסיפור נופח ועוות מעבר לכל פרופורציה, אבל בשוליים, כמעט בלי לשים לב, החלו אנשי חינוך דתיים-לאומיים לנסות ולהבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח. והתוצאות הפתיעו. דווקא בפתח-תקווה, עיר ששימשה במשך שנים מודל לנטישת בתי הספר הממ"ד (ממלכתיים-דתיים) ולהקמת בתי ספר פרטיים, משתנה עתה המגמה וניכר תהליך זוחל של חזרה לממ"דים. פתח-תקווה, כמובן, אינה לבד. תהליכים דומים אפשר למצוא בכל רחבי הארץ, מבית שמש, מודיעין המתפתחת וגבעת שמואל, ועד לבתי הספר בצפון הארץ ובדרומה. כל הארץ ממ"ד.

משבר קשה בממ"ד

בפתח-תקווה, כאמור, החל הפיצול בחינוך הציוני-דתי. לפני כעשור וחצי, החליטה קבוצת הורים כי החינוך שמקבלים ילדיהם בבתי הספר הממלכתיים-דתיים בעיר אינו מספק וכי ברצונם להעניק לילדיהם חינוך תורני יותר. ההורים רצו שילדיהם יקבלו את החינוך הטוב ביותר שניתן לקנות בכסף, וכן קיוו כי חינוך כזה יגרום לכך שרק ילדים בעלי רקע דומה לזה שלהם, בדרך-כלל רקע סוציו-אקונומי גבוה, ילמדו יחד. תחושותיהם היו מבוססות על מציאות לא פשוטה שנוצרה בממ"ד, לפיה תלמידים נחשלים רבים, מבתים קשי יום או חילונים, מילאו את בתי הספר והורידו, גם אם לא במתכוון, את רמתו. בנוסף, באותם ימים עבר תהליך התחרד"לות על החברה הציונית-דתית, והתחושה היתה שזה הזמן להסתגר בתוך הקהילות ההומוגניות והבטוחות, לכאורה.
כך, התגבשו ההורים לעמותה והקימו יחד בית ספר של רשת "נועם". ההצלחה היתה גדולה, ולאחר מספר שנים הוקם בעיר בית ספר תורני-פרטי נוסף, "למרחב". מיד אחריו הוקם גם "דעת מבינים". בתי הספר האלו, שהציעו חינוך תורני איכותי בכיתות קטנות ועם צוות הוראה נבחר, היו כמעט מראשיתם סלקטיביים מאוד וגבו שכר לימוד גבוה יותר מזה המותר בבתי הספר הממלכתיים, אבל הם ענו על צורך אמיתי שהיה קיים באוכלוסיה ולכן זכו להצלחה מיידית גדולה.
תוך זמן קצר יחסית התפצל החינוך הדתי בפתח-תקווה לשניים והתלמידים שהוריהם יכלו להרשות זאת לעצמם בחרו בבתי הספר הפרטיים. כתוצאה מכך, התרוקנו בתי הספר של הממ"ד מילדים דתיים, ועם הזמן אף הפכו בחלקם לבתי ספר נחשלים.
בעקבות פתח-תקוה צעדו ערים נוספות והחינוך הממלכתי-דתי מצא עצמו במשבר קשה. רק בשנים האחרונות, לאחר שהתבדלותן והתנשאותן של המסגרות הפרטיות, והצורך שיישמע בהן קול אחד ויחיד, בלי שיהיה מקום לשונה ולאחר, גרמו בקרב הורים רבים לתחושה לפיה קיים הבדל מהותי בין מערכת הערכים הקיימת בבית למערכת הערכים הקיימת במוסד שאמור לחנך, לצד התחושה כי הציבור הדתי צריך להשקיע בממ"דים איכותיים ולא להוציא כסף מיותר על חינוך פרטי יקר, החלה התמונה להשתנות. התארגנויות של הורים המעוניינים להחזיר את ילדיהם לממ"דים החלו במקומות שונים בארץ. ההתארגנויות הללו אינן חדשות. הסערה שהתרחשה בפתח-תקווה רק האיצה את התהליך והעלתה אותו לסדר היום הציבורי.
כתוצאה מאותה סערה, פרסמה תנועת "נאמני תורה ועבודה" קריאה לציבור הדתי-לאומי להתנחל בממ"ד. הפרסום חיזק והפעיל מחדש יוזמות רדומות. שמוליק שטח, מנכ"ל התנועה, מסביר שמטרת הפרסומים היתה לשנות את כיוון הזרימה. "אנשים שולחים את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, לא בגלל שהם מוצלחים, אלא בגלל שכך עושים כולם", הוא מסביר ומכנה את התופעה "חוק העדר". "אני מקווה כי הציבור ישנה כיוון ויחזיר את ילדיו לממ"דים. ההתארגנויות כבר קיימות במקומות שונים בארץ ואני צופה, נוכח התגובות החיוביות הרבות, שבתקופה הקרובה תהיה להן תנופה משמעותית".

"לא רוצה רק אנשים כמוני"

מי היא האוכלוסיה שמשיבה עתה את ילדיה לממ"ד? האם מדובר בהתארגנות של קבוצות שונות עם מניעים שונים או שמדובר באוכלוסיה הומוגנית? ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן, רואה שני סוגי התארגנויות, הגורמות להחזרת התלמידים לממ"ד: "הסיבה הראשונה היא סיבה אידיאולוגית", מסביר כהן, "מדובר על פי רוב באוכלוסייה חרד"לית (חרדית-דתית-לאומית, ח"ש), אלו שאידיאולוגית חשוב להם החיבור לעם ישראל. בתוכם יש מגמה שאומרת שהפרדת ילדיהם מכלל ילדי ישראל החפצים בחינוך דתי מנוגדת לרוח ההלכה. הסיבה השניה קשורה למסרים החינוכיים שמועברים במוסדות הפרטיים. מסרים אלו אינם משיקים פעמים רבות למסרים החינוכיים בבית. הורים בעלי אג'נדה חינוכית-דתית ברורה, מתקשים לחיות עם המסרים של בתי הספר התורניים, ועל כן הם מתארגנים לשלוח את ילדיהם, בקבוצות לממ"ד".
כזה הוא סיפורם של הורים מבית שמש, שחברו יחד להחזיר את ילדיהם לבית הספר הממ"ד "עוזיאל". במשך שנים ארוכות סבלה מערכת החינוך הדתי בבית שמש מתדמית בעייתית. על פניו, נראה היה שהמצב כה חמור עד כי אי אפשר כלל לשקם אותו. כתוצאה מכך, הקים הגרעין התורני "שעלי תורה", באמצעות עמותת הורים, בית ספר תורני איכותי נפרד לבנים ולבנות. ככל שגדלה האוכלוסיה הדתית והדתית-תורנית בעיר במשך השנים, קמו עוד מסגרות תורניות סלקטיביות, שתנאי הקבלה אליהן יצרו בתוך בתי הספר סביבה חברתית הומוגנית: שיעור גבוה ביותר מהילדים המגיעים לבתי הספר הללו באים מבתים שקיים בהם דמיון רב מבחינת התנהלותם הדתית.
בינתיים הוסיפו בתי הספר הממלכתיים-דתיים בבית שמש לדשדש. כשעמד בכורם של טלי ואריאל סמואל לעלות לכיתה א', היה להם ברור שאין הם יכולים לשלוח אותו לאחד מבתי הספר התורניים בעיר. הם והורים אחרים שיש להם אג'נדה חינוכית ברורה, בחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספר ממ"ד. "אני שולח את ילדיי לממ"ד מעורב ואינטגרטיבי מתוך עיקרון", מסביר סמואל, "אידיאולוגית איננו מחפשים את הדיפרנציאציה של הקבוצה הסוציולוגית המדויקת שאנו רואים את עצמנו שייכים אליה. הרי אין גבול לחלוקה לפלגי פלגים חברתיים. אינני רוצה לראות מסביבי רק אנשים שהם בדיוק כמוני ואני לא מרגיש שזה נכון. זה רק סוגר ולא מפתח".
סיבה נוספת שדרבנה את סמואל לשלוח את בנו לממ"ד, היתה החשש מפני הדיסוננס שעלול להיווצר בין החינוך בבית לבין חינוך בבית ספר תורני. "אנשים כמוני, המחזיקים בהשקפת עולם דתית-לאומית שאינה נוטה להתחרדות, מתקשים לשלוח את ילדיהם לבית ספר, שלעתים קרובות הטרמינולוגיה והתכנים בו אינה תואמת את השקפת עולמם", הוא אומר.
מכיוון שבבית שמש, כעיר שיש בה אוכלוסיה דתית-לאומית גדולה, קל היה למצוא קבוצה של אנשים דתיים שרוח הממ"ד המעורב והאינטגרטיבי קרובה יותר ללבם, המגמה תפסה תאוצה מהירה. כיום, שנים אחדות אחרי, אין די מקום לכל הילדים המבקשים להיקלט בכיתה א' בממ"ד.
סמואל חושב שבתי הספר הסלקטיביים הם לגיטימיים, אולם הוא חולק על דרכם מבחינת התפיסה הערכית. לדבריו, אם היו לוקחים מבית הספר בו לומדים ילדיו 50% מהילדים מהמשפחות המכונות "טובות" ומעבירים אותם לבתי הספר המכונים "תורניים", ההשפעה על בית הספר היתה הרסנית. "אני בהחלט מבין את טענת המשפחות המכונות תורניות", הוא אומר, "הדאגה לחינוך ילדיהם חשובה בעיניהם יותר מההשפעה של נטישת ילדיהם את הממ"ד על הילדים שנותרים בו. הם דואגים לילדיהם וזה בסדר גמור. אלא שאני לא משוכנע בכלל שבבית הספר המכונה תורני, ילדיי יצמחו להיות אנשים טובים יותר, ערכיים יותר או משכילים יותר. אני חושב שהסיכון שהילד לא יצמח להיות אדם טוב, דווקא גדל ככל שהמידור החברתי גדול יותר".

אוכלוסיה תורנית חוזרת לממ"ד

לפני כשלוש שנים פרסם ד"ר כהן מחקר שערך בקרב האוכלוסיה הדתית המתגוררת בתחומי הקו הירוק. הוא בדק כיצד אנשים מגדירים את עצמם ואת דפוסי ההתנהגות שלהם במישור הדתי. מתוצאות הסקר עולה כי 20% אחוזים מגדירים עצמם דתיים ליבראליים, 10% מגדירים עצמם חרד"ליים ואילו 70% מגדירים עצמם דתיים. אם את הקבוצה שבחרה להחזיר את ילדיה לממ"ד בבית שמש ניתן להגדיר, באופן כוללני, כדתיים ליבראליים, הרי שאת ראשי הקבוצה שבחרה להחזיר את ילדיהם לממ"ד בפתח תקווה, ניתן להגדיר דווקא כאוכלוסיה חרד"לית-דתית.
החלק המרתק בכל התהליך שקורה בפתח-תקווה הוא שבין הדמויות המובילות את חיזוק הממ"דים השכונתיים ניתן למצוא רבני קהילות. רבנים מוערכים, ערכיים ומקובלים מאוד בקהילה התורנית של העיר, בעלי אוריינטציה דתית דומה לזו בה מחזיקים החרד"לים.
הרב צבי יניר, רב קהילת "פנינת גנים" שבהדר גנים והרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה" שבכפר גנים, הם חלק מאלו הקוראים תיגר על התפיסה הישנה והממדרת.
הרב צבי יניר, כאמור, אינו רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. כל ילדיו שהגיעו לגיל בית הספר, למדו או עדיין לומדים בבית הספר הממלכתי-דתי "מורשה" הממוקם בשכונה. ראשית הדרך, הוא מספר, היתה דווקא בבית הספר "למרחב", בית ספר של עמותה פרטית. "ההרשמה של בנינו הבכור לכיתה א' ושל הבת שאחריו לגן החובה היתה בשלט רחוק. עדיין לא גרנו בפתח-תקווה וכל ההחלטות ניזונו ממידע שקיבלנו מרחוק, בלי שניתנה לנו יכולת לבחון את הדברים לעומק". הוא כמעט מתנצל. "לאחר שנה נוכחנו לדעת שלבית הספר אין מענה לילדים מוכשרים, שהצוות בנוי על מורות צעירות ומתחלפות, כפי שפעמים רבות קורה בבתי ספר כאלו, שתנאי הלמידה אינם נאותים, שחומר הלימוד מיושן וחשנו גם שאין מספיק חשיבה חינוכית וערכית".
בד בבד החל הרב יניר לחוש לא נעים מכך שהוא, כרב קהילה, בוחר לשלוח את ילדיו לבית ספר פרטי. השאלות המציקות כמו מה יעשה מי שאין ידו משגת לשלם עבור בית ספר פרטי ואינו רוצה לבקש סיוע כספי ומה יהא על ילדי כלל הציבור הדתי שאינם מתקבלים לבתי הספר הללו, עלו ככל שהתערו בני משפחת יניר בקהילתם. הרב יניר לא היה הראשון מתוך הקהילה התורנית שבחר לשלוח את ילדיו לבית ספר "מורשה", אך הוא היה רב הקהילה הראשון שבחר בחינוך הזה. "הדבר הבסיסי הוא לשלוח לבתי הספר הממלכתיים-דתיים וכך ראוי שיהיה בעם ישראל", הוא אומר. "אם כי הכל תלוי בהנהלת בית הספר ובמינון".
שני ילדיו הגדולים של הרב יניר לומדים כיום בחטיבת ביניים. ב"מורשה" יש לו עוד שלושה ילדים. עם צמיחת הילדים והמחשבות אודות חינוכם, החלו לקנן בקרבו תובנות חינוכיות פורצות דרך. "שמתי לב שדווקא ביישובים הסגורים, ככל שהם הוגדרו דתיים יותר כך שבירת המסגרות אצל הנוער היתה חזקה יותר", הוא אומר. "הצורך בשונות, שקיים אצל ילדים, התבטא בשבירת ההומוגניות הדתית. יתרה מכך, כשהילד נחשף לשונה ולאחר בגיל מבוגר, חסרו לו הכלים להתמודד איתו. ילד שנחשף בגיל צעיר לילדים שונים ממנו, יש לו אפשרות לפתח שונות. גם כהורה, אתה מאפשר לו תחושת שליחות ומעביר לו מסר שהוא יכול להתמודד עם הגוונים השונים הקיימים בעם ישראל. כך, למשל, הוא לומד מגיל צעיר שלא ניתן לאכול ירקות ופירות בבית של חבר כי אולי לא מעשרים, אבל הוא בהחלט לא חושב שהילד האחר פחות טוב ממנו. הילד לומד לראות את המורכבות של החיים. הוא לא חי בסרט וכשהוא נחשף לדברים שונים מאלו שהוא רואה בבית, עדיין להורים יש יכולת להשפיע עליו ולנווט את דרכו, דבר שבגילאים מאוחרים יותר כמעט בלתי אפשרי".
ש. ומה עם טענתם של הורים לפיה הם שולחים את ילדיהם לחינוך הפרטי, כיוון שהם חפצים בלימודי קודש מאסיביים?
"אחד מתלמידיו של הרב סבתו הקים בשכונה תלמוד תורה לילדים שפועל בשעות אחר הצהריים. בין 15 לעשרים ילדים מכל שכבה רצים מדי יום בשעות אחר הצהריים ללימוד היומי. הידע של הילדים האלה מדהים. מדובר בשעה איכותית, שבה הילד לומד מרצונו, והיא שווה בעיני לחמש שעות לימודי קודש בתלמוד תורה".

בית הספר אינו גמ"ח

גם הרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה" בכפר גנים, הוא פעיל בבית הספר הממ"ד בשכונה. הוא מספר כי ההצלחה הגדולה של בית ספר "מורשה" דרבנה את האוכלוסיה הדתית והתורנית בכפר גנים לעשות דבר דומה גם בבית הספר הממ"ד שבשכונתם. כיוון שבית הספר אינו סלקטיבי במכוון ומתוך אידיאל, הוא קולט את כל ילדי השכונות מסביב. כ-25% מתלמידי בית הספר הם בעלי מדד טיפוח גבוה ועוד 10% ממוצא אתיופי. למרות האחוז הלא מבוטל של התלמידים המתקשים, בית הספר עומד בראש טבלת ההישגים של מבחני המיצב. "בית הספר אינו גמ"ח, והילדים שלנו אינם עושים טובה כשהם לומדים עם ילדי כל עם ישראל. זוהי חובתם", הוא מדגיש. "חשוב שהילדים ידעו שחובתם לקלוט עליה, לקרב רחוקים ולהיות בעלי עוצמה רוחנית שתאיר על הסביבה ותיתן לה כוחות. התורה והשכל הישר, מצווים עלינו לדאוג לילדי כלל ישראל. אני מאמין שחינוך ציבורי כללי, בו לומדים יחד חזקים יותר ופחות, ממשפחות המוגדרות טובות יותר ופחות, יכול להצמיח רק טוב".
על פי התפיסה התורנית של הרב הרשקוביץ, תורה מתקבלת על-ידי כלל ישראל. "אם אנחנו שומרים אותה לעצמנו, לא רק ש"להם" אין תורה, אלא גם לנו אין תורה".
גם בכפר גנים נפתח תלמוד תורה בשעות אחר הצהריים ומי שבוחר, יכול לשלוח אליו את ילדיו. מספר שעות לימודי הקודש בממ"ד כפר גנים אינו נופל כיום ממספר השעות הקיימות בבתי הספר התורניים שבעיר. "ההבדל אינו בשעות לימוד התורה, אלא ליד מי אתה יושב בספסל", אומר הרב הרשקוביץ.
הרב הרשקוביץ מספר, שבכפר גנים הוקמה ועדה שמטרתה לבדוק את דרכי ניהול בית הספר. בוועדה היו חברים רבנים ואנשים שונים מהשכונה. "כל הרבנים באותה ועדה למדו בבתי ספר מעורבים ואינטגרטיביים. אלו שאינם רבנים, לעומת זאת, למדו בבתי ספר נפרדים".
המסקנה של הרב הרשקוביץ מ"המדגם הסטטיסטי" הקטן היתה שאין קשר בין החינוך שמקבלים בבית הספר היסודי, לדברים שקורים מאוחר יותר. חרף זאת, הוא היה בין המובילים להפרדה חלקית ומינורית, לדבריו, של בית הספר, מתוך דיאלוג והסכמה, ולא בכפיה. "אנחנו חושבים שאפשר ללמוד ביחד ולחיות ביחד", הוא אומר, "לא צריך להיות בהיסטריה מהשונה. לאן הגענו? לזה שלא מוכנים לקבל ילד אתיופי? אתיופי שאינו יודע קרוא וכתוב ואין לו אוכל בבית, ממנו אתה חושש? הבעיה היא שאנחנו איננו מרגישים אחראים עליו. הגענו למצב שאנחנו לא מרגישים חלק מעם ישראל, ומי שאינו מרגיש חלק, אינו מרגיש אחראי וזה לא חשוב לו, ואז הוא יכול לשלוח אותם לחינוך 'בררה' ולהשאיר את ילדיו בחינוך אליטיסטי".
את השקפתו החינוכית פרסם הרב הרשקוביץ במקומון של פתח-תקווה. הוא מספר כי בעקבות הפרסום התקשר אליו נער שהתחנך במוסדות התורניים שבעיר ושאל אותו מדוע יוצאי אתיופיה והתלמידים המסורתיים לא מקימים לעצמם בתי ספר נפרדים "ואנחנו נבוא להתנדב בהם". "הנער כלל לא הרגיש שיש בעייתיות בדבריו", אומר הרב הרשקוביץ. "מבחינתו, אולי הוא יפגוש אותם בצבא. במחשבה שנייה, גם שם הוא לא יפגוש אותם, כי הוא מן הסתם ילך לנח"ל החרדי. הלוואי והיינו יודעים שזהו הסוף של התהליך, אבל העמדות רק הולכות ומקצינות. ומול הציבור שלנו שמקצין, יש את כלל עם ישראל, שאינו מוכן לספוג את ההבדלות הזאת ולראות בנו חלק ממנו. אנחנו מבדילים את עצמנו לדעת. ביישובים, בשכונות, בחינוך, והציבור הכללי נפרד מאיתנו, לא רק אנחנו מהם. אם אתה אומר 'שלום ולהתראות' לעם ישראל, בסופו של דבר גם הוא יגיד לך".

אין בשורות מיולי תמיר

בעקבות הסערה התקשורתית סביב בידודן לכאורה של הבנות האתיופיות בבית הספר "למרחב" בפתח תקווה, פרשה שהתבררה לאחר בדיקה כמסולפת ולקויה בפרטי מידע רבים, הגיעה שרת החינוך לסיור בבתי הספר הדתיים בעיר. מי שקיווה שהמלצותיה של השרה יקראו לחלוקה של העולים האתיופים ושל אוכלוסיות בעלות מדד טיפוח גבוה באופן שוויוני, התבדה. שרת החינוך המליצה לפתוח את אזורי הרישום, כך שכל הורה יוכל לשלוח את ילדיו לבית ספר שיתאים לו, בלי קשר לשכונה בה הוא גר. בתי הספר הממלכתיים-דתיים ממילא קולטים את אוכלוסיית השכונות הסמוכות לבית הספר, כך שאין בדבריה חדש. הסיכוי שאוכלוסיות שבאות מרקע סוציו-אקונומי נמוך יבחרו ללמוד בבתי ספר פרטיים, שעל מנת ללמוד בהם הם יצטרכו לשלם תשלום נוסף, הוא נמוך. לחילופין, האפשרות שהם יעברו את מערכת הסינון של בית הספר התורניים היא אפסית.
שרת החינוך לא הובילה לשינוי מגמה או שינוי התפיסה. נראה כאילו הפואנטה מעט הוחמצה. מי שמכיר את בתי הספר מקרוב יודע כי בממ"ד "מורשה" ובממ"ד "כפר גנים" מתקיים איזון עדין בין האוכלוסיות המבוססות יותר לאוכלוסיות הזקוקות לטיפוח. לוועדי ההורים בבתי הספר חשוב להדגיש, שקירובן ושילובן של אוכלוסיות חלשות יקרות לליבם. יחד עם זאת, ברור להם שהאיזון חייב להישמר. אם ישתנה האיזון וכמות הילדים שבאים מרקע סוציו-אקונומי נמוך תגדל כולם יפסידו מכך, אך יותר מכל יפסידו דווקא האוכלוסיות החלשות, שכן להם לא תהיה יכולת לברוח לבתי ספר אליטיסטיים.
ההתבטאות של הורים מתוך הוועדים של הממ"דים הינה מאוד זהירה ומסויגת. בעידן ה"פוליטקלי-קורקט" יכול להיווצר מצב בו דווקא הם, שרוצים לשלב ולקרב רחוקים, עשויים להיתפס באופן קטנוני כמי שמתייגים אוכלוסיות. קצת בעייתי לדבר על בעיה אמיתית, כשאסור לקרוא לילד בשמו.
התחושה שבתי הספר התורניים אינם נושאים במה-שהם-חוששים-לקרוא-לו- "נטל" ובעצם, באמצעות מכבסת המילים, הם חומקים מאחריותם לכלל ישראל, לא השתנתה לאחר ביקורה של שרת החינוך.
ניר אורבך, יו"ר ועד ההורים ב"מורשה", אומר כי בתי הספר התורניים מחד גיסא מתבדלים ומאידך גיסא מקבלים תקציבים מיוחדים מהעירייה. תקציבים אלו ממומנים מכספי משלם המיסים. אם הם נהנים מכספי משלם המיסים, אין כל סיבה שתהיה להם גם אחריות שווה לזו שיש לשאר האוכלוסיה. "הייתי מצפה מקברניט החינוך הפרטי בפתח תקווה, שכמו כולנו, התחנכו על חסד ועזרה לשכבות החלשות, שייטלו חלק שווה בחסד שנעשה עם אותן שכבות, כי כרגע הם אינם נושאים בנטל", אומר אורבך.
ראש עיריית פתח תקווה מבין את הבעייתיות הקיימת כתוצאה מהפניית אוכלוסיות חלשות אך ורק לבתי הספר הממלכתיים ובפגישה עם וועדי ההורים של הממ"דים הוא גילה נכונות להגיע לפתרון צודק ומתחשב בכל האוכלוסיות.
ממשרד החינוך לא נמסרה תגובה עד סגירת הגיליון