גילוי דעת ולב על עבודה שבמלל רן קציר

 

 התפילה היא חוויה משעממת לחלוטין. וזה לא קשור לקרירות דתית, לשנאת ה' חלילה, לבגידה בברית, לחפיפניקיות. זה הדבר עצמו. דינה של תפילה, כטקס שחוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב, הוא לשעמם. זו הסיבה המרכזית לכך שמדברים בתפילה, גם הרבנים, שקוראים בתפילה, גם הרבנים, שיוצאים מהתפילה החוצה, במחשבה ובמעשה. תמיד היא תשעמם. תמיד יהיה מאבק בין גורמי הסמכות לציבור המתפללים על דיבור בתפילה. הדיבורים והטקסטים המחודשים, המלמדים, המגרים את השכל ודורשים את הפעלתו, מאפשרים לשרוד את אותם טקסים משמימים, ריקים סובייקטיבית מכל תוכן וכמעט מכל חוויה.התפילה היא חוויה משעממת לחלוטין. וזה לא קשור לקרירות דתית, לשנאת ה' חלילה, לבגידה בברית, לחפיפניקיות. זה הדבר עצמו. דינה של תפילה, כטקס שחוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב, הוא לשעמם. זו הסיבה המרכזית לכך שמדברים בתפילה, גם הרבנים, שקוראים בתפילה, גם הרבנים, שיוצאים מהתפילה החוצה, במחשבה ובמעשה. תמיד היא תשעמם. תמיד יהיה מאבק בין גורמי הסמכות לציבור המתפללים על דיבור בתפילה. הדיבורים והטקסטים המחודשים, המלמדים, המגרים את השכל ודורשים את הפעלתו, מאפשרים לשרוד את אותם טקסים משמימים, ריקים סובייקטיבית מכל תוכן וכמעט מכל חוויה. אבל אסור לדבר, ובעלי ההלכה הרחיבו את האיסור הזה הרבה מעבר להיתרים המקוריים של שאילת שלום משום כבוד ויראה. ואנשים לא מקפידים על ההלכה כי מעיק לשתוק ולמלמל, כל-כך הרבה זמן מהחיים לשתוק ולמלמל, וישנם כל-כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות במהלך הרגעים האיומים האלה. 

אבל צריך לשמור הלכה. זה חשוב, אם כי לא הכי חשוב, אבל זה העיקר הבסיסי, שלולא תודעת כפיפות אליו הכל נופל, והאדם אינו עומד בקריטריונים הנדרשים ממנו כחבר בדת היהודית. וזה הקרבן הכי גדול, להתפלל כהלכה. בדרך-כלל הסמכות הדתית מדברת במלוא הערכיות על התפילה, על מסריה, משמעותה, כוחה והחוויה שבה. אבל זה מנותק מהמציאות. היא מ-ש-ע-מ-מ-ת. חבל על הזמן. הרב משאש באחת מתשובותיו כתב בדיוק מה היא, כפוסק ריאליסט, בגילוי לב נדיר לעולם הרבני (מים חיים, סימן מא). הרוצה לטעון שהוא מכוון בתפילה, אמר, יבואו חכמי הש"ס, שיש בהם שלא כיוונו, והשתעממו שם, ויטפחו על פניו. ומי מכוון באמן כנדרש בכלל? בתשובה אחרת, באוצר המכתבים, התיר במכתב קצר ללא היסוס וללא התלבטות תפילה ביחיד אם בה יש כוונה. הוא עשה זאת כי הבין למהותם של דברים. כי הבין שהתפילה הציבורית היא טקס, ואנשים מסתפקים בה, פוגשים את כאילו א-לוהים דרך מלל ועוד מלל, ואם מישהו רוצה יותר ולא יכול יותר, זה מה שחשוב וזה מה שצריך לתת לו. אבל במקום זאת, אנשים מוסיפים אסתטיקה ומשפחתיות וסולידריות וקהילתיות וכבוד מהוגן שכזה, חיצוני כולו, לסמלים הקדושים. וזה מספיק להם, ודי. שלא עשני גבר, צריכות לברך הנשים, על שנחסך מהן, על שהותר להן להתמזג כרצונן, להלך בין הטיפות, להימנע, לוותר, לא להיות חלק מאותה חיצוניות העטופה בקליפות שכתוב עליהן קדושה וא-לוהים. אבל אנחנו, במעין שותפות גורל גברית, צריכים להיות שם, יומיום. בשחרית, עם התפילין, רצים את פסוקי דזמרא שנועדו להכיננו לתפילה, כתקנת חז"ל, וממשיכים בברכות הקריאה, שמע ישראל, ועוד ברכות. אחרי כל זה, מציבים את האדם המבולבל, המיוגע, המיוזע, המרופד בכסאו, במלל הרץ, במחשבות הרצות, בהומור דק עם השכן לספסל – מול האל הגדול הגיבור והנורא, והרבה פעמים אין לו מה לומר לו או מה להרגיש, אז הוא רק קורא. והאידנא לא חוזרים על ברכת מגן אברהם, כי ממילא לא יכוון כשיחזור, פסק הרמ"א, וסחף אחריו מקהלות של ספרדים ממלמלים. 

אחר-כך חזרת הש"צ, והוא מדבר, וצוחק, אולי קורא עלון שבת שנשאר שם בתא או מסביב, אומר ברוך הוא ברוך שמו אמן בסגנון המדויק, ברווח המדויק, לפי כללי הטקס, איך שחוּבְרַת מילדות לענות. אם שליח הציבור ייתקע באיזו מילה, יסתבך לרגע, ייעצר – הוא יתן מבט שיתהה על השיבוש. מבט פחות חד, יתן, אם בכלל, במקרה שישכח הציבור איזו תוספת מיוחדת, כמו יעלה ויבוא בראש חודש. השינוי הראשון מפתיע, משום שהוא חורג מכללי הטקס. אי עשיית השינוי אינה מפתיעה – בדיוק משום שהיא משמרת את אותם הכללים. אחר-כך יזרום אל הסוף, מדלג בין מזמורים וקדישים, אט אט החוצה, אט אט לקפל, הומור דק עם השכן לספסל, תם הטקס.

כשיש ספר תורה זה קצת אחרת. גבאי מחפש שחקנים, ותוך כדי הוא מלהג איתם, מתבדח בעדינות שקטה, שלא להפריע בקול רועם מדי לרצף הטקס. הוא מוצא אותם ומנחה אותם, ונגלל ונסגר ונפטר. מנחה היא הרבה יותר קצרה. אין הרבה מלל משותף לפני. אשרי קטן, מורץ, מטרים, קדיש קצרצר ומתחילים. אבל שוב האילמות הזו, הבן האובד שניצב מול הילה מסתורית שהוא לא מכיר, שאין לו איתה דבר וחצי דבר, והוא לפות בידי החובה, קטן וצייתן, ויוצא בה. וחוזרים ומדברים וקוראים וגומרים. 

ערבית אחרת, חוט של שקט משוך עליה, ויש הרבה מן הלבדיות שאין בתפילות האחרות, בלי שחוזרים על אותן המילים שהאדם כפוי לקרוא במקהלה מתואמת. התפילה נשארת מחוץ לטקס. לי נדמה שאולי אז, דווקא בתפילת הערב, יש יותר ניצוצות בוערים, גחלים לוחשות, הבהובים של אש טהורה, בקרב הגברים המתפללים. לפני עוד לילה בבית, לפני עוד התכוננות ליום המחרת, שייפתח שוב באותה טקסיות מייגעת, שלא תִּתּם לעולם. זו המציאות, ערומה, עקשנית ושותקת, לא משמיעה את קולה בכתובים, לא הופכת לזרם אידיאולוגי, נחבטת על-ידי מחנכים בגיל צעיר – לשוא, עבור הרוב. לא שלמה, לא הלכתית, מאוד אינטרקטיבית, דינאמית, חומקת מידה התקיפה של ההלכה וחוזרת אליה, כשזנבה בין רגליה, לצאת ידי חובה. זו המציאות, ולא יעזור בית-דין, סניף בני עקיבא ועלון שבת לשנותה. אם יפסיקו מי מהם לדבר בתפילה – לעולם לא יפסיקו כולם – הרי שימשיכו להשתעמם, לרחף ולחשוב, לחשוב על הכל מלבד על מילות הטקס והאמנים שנזרקים ללא סוף לחלל האוויר. וכל ייפוי שלה, עטור התלהבות נפש וסימני קריאה, מיופה בציטוטים ומונחה על-ידי מגמות חינוכיות טהורות – הריהו בסופו של דבר בטל בה, נבלע בתוכה ונאלם. 

בדיוק כמו התפילה האמיתית. היא נעלמה, הסתתרה, נחבאת אל הכלים ומציצה מן החרכים בשעות רצון דקיקות שכמעט ואינן, ממוטטת מכל הטקסים והמילים הזרים לה. היא הותירה את האדם הדתי שקוע בבינוניות שלו, ללא א-לוהים וללא להט. היא נותרה בודדה, מתייצקת בקבוצות המיעוט שבחרו להידבק בתורה בישיבות, וגם זה לפרקים, בשום אופן לא כאשר חוזרים עליה ומדברים, וקוראים. היא שם, בעיקר מחוץ לגבולות הטקס, בלחש, בממלכת העצמי של כל אחד.

התפללו כהלכה, לפחות, עשו את הנדרש מכם גם בלי אותן תעצומות נפש בלתי אפשריות במצבה של התפילה ובמצבנו. אל תדברו בטקס, ואל תקראו כשאסור. כבדו אותו, את העומדים מאחורי כינונו, דורות-דורות של גברים מתפללים ושליחי ציבור מאנפפים ומורי הוראה ומדקדקי נוסח, ובצעו את ההלכה הדורשת מכם, המצליפה בקביעות ללא רחם, ושמיהרה להינחם על בניה, כי איננו. 

אם תמצאו אז, חיילי הלכה, אל מסתתר בתוך המילים האלה, בתוך הטקסים האלה ודיני ההפסקה, בסדר המופתי ובמחלוקות המפרקות אותו, בהבדלי הנוסח, המנטליות והמנהג – מה טוב. פחות תסבלו בבית הכנסת. אך הסבירות הגבוהה היא שמתוך אותו השיממון הנוראי, הטקסט הארכאי, האילמות שגזרתם על עצמכם תחת עולה של תפילה, תרגישו חזק בפנים את חווית העקידה המתמדת שנדרשת מאיתנו, גברים יהודים שומרי מסורת, גברים יהודים עובדי ה'. ואולי אז, שותקים, משתתפים, ממושמעים, תוכלו באמת לעמוד לפני ה' מחוץ לגבולות הטקס, בממלכת העצמי של כל אחד, להביט לו בעיניים – כמעט בלי תיווך, ולעבדו בכל לבבכם. זו תפילה.

 

* רן קציר, אברך בישיבת הסדר, נשוי ואב לבן.

 

(פורסם ב"רמותעלון" 37, פרשת תרומה תשס"ט)