שלוש פרדיגמות – הרב ד"ר יהודה ברנדס

שלוש פרדיגמות – הרב יהודה ברנדס
ישנן שלוש פרדיגמות לבחינת התהליך הציוני.
המהפיכה: התפיסה שהציונות היא מהפכה ביחס למה שהיה קודם. היתה גולה ויהדות שהתנגדה. כדי להקים את התודעה הלאומית היה צריך לחולל מהפיכה בארץ לעומת מה שהיה באירופה.
חלק מן המהפיכה נובע מכך שיש חיבור גם למהפכה הסוציאליסטית העולמית.
גם לציונות הדתי יש אתוס מהפכני. המוביל בכך הוא הרב קוק. ההגדרה של הרב קוק למהפכה היא "תחיה" = תחיית האומה. מדובר על מהלך שלם הכולל חזרה לתורת ארץ ישראל. בכך אומר הציבור הדתי – אנו שונים מאבותינו.
המרד: לא רש שהם ישנים ואנחנו ערים – אנחנו לא שונים אלא חיים על שברים של עולם אחר. – עולם ישן עדי יסוד נחריבה.
המוביל בתחושת השבר והקרע בין העבר להווה הוא הרב סולביצ'יק. בדרשה שלו משנות החמישים על יוסף ואחיו מתייחס לעצמו כיוסף שהיה צריך להתנתק ממשפחתו כדי להכין קרקע לעתיד. התודעה שלו כאדם יוצר היא תודעה של קרע. יש תיזה ואנטי תיזה, אין סינתיזה בגישתו.
גם התפיסה הציונית שלו חיה בתוך קרע: רקע משפחתי חרדי מובהק ותפיסה ציונית נלהבת.
החינוך הציוני דתי רואה את השינוי כעיקר בעוד החרדים מתייחסים לעצמם כממשיכי אבותיהם.
מעוניין לטעון שיש פרדיגמה שלישית ידועה ומדוברת הרבה פחות:
הרציפות: שום דבר לא התחדש חוץ מהנסיבות החיצוניות. מאז ומעולם עלו יהודים לארץ ישראל אם יכלו.
הציונות מתחילה לספור מ 1882 הבילויים שמתאימים לאתוס של מהפכה או מרד. מי שמספר את הסיפור מנקודת המבט של רציפות, לא רואה בבילוייים נקודת מפנה. היו עליות קודמות, עוד בימי הביניים, בתקופת גירוש ספרד (המרכז בצפת). וכמובן תנועה של יהודים ספרדים מרחבי האימפריה העותמנית. במאה השנים שקדמו לבילויים: תלמידי הבעש"ט, תלמידי הגר"א, תלמידי החת"ס, היציאה מן החומות (ממשכנות שאננים ועד פתח תקוה וכו')
ב 1850 הצאר רוצה להקים בירושלים העתיקה כנסיה חדשה. האדמור מרוז'ין שולח את אנשיו לקנות את חלקת האדמה ברובע היהודי, ובונה שם בית כנסת, הצאר קונה במקום זאת את איזור מגרש הרוסים. (דוגמא לאקטיביות קודמת).
תחילת זיכרון יעקב (וראש פינה) היתה על ידי קבוצת יהודים מרומניה שקנו אדמות וביקשו להקים בארץ ישוב שבו יתפרנסו מיגיע כפיהם, בעיקר חקלאות. הם היו דתיים, עלו בעידוד אדמוריהם, ויש תיעוד של העיסוק שלהם בהיבטים הדתיים של חייהם.
מסע המושבות של הרב קוק לא נועד בעיקרו להחזיר בתשובה, הוא נובע מהקשרים שהיו לו עם המושבות. תחילת הופעתו של הרב קוק בארץ היתה כרב של "יפו והמושבות". והוא היה אחראי על כל הסדרים הדתיים (רבנים, שחיטה, כשרות, מצוות התלויות בארץ) במושבות שברחבי הארץ. (ובכך עוסקות רבות מאיגרותיו בכרך א').
הרב קלישר והרב אלקלעי כתבו עשרות שנים לפני הרצל על הקמת מדינה יהודית.
הצגת "הישוב החדש" בניגוד מקוטב ל"ישוב הישן" גם היא מופרזת. פתח תקוה היא מושבה שהוקמה על ידי "הישוב הישן". תהליך היציאה מהחומות קדם להופעת הציונות בארץ. ועוד מהלכים שהתרחשו במסגרת הישוב הישן.
הציונות הציבה מאבק נגד הישוב הישן, והדחיקה את המפעלים הקשורים בו.
יש מחיר לגישת המהפיכה – התחושה שכל הזמן צריך למרוד ולשנות.
בתודעת ההמשכיות האדם הופך לחלק מן המהלך הכולל של הדורות ואתה חלק מן הרצף.
גם הספרדים לא מרדו ועשו מהפיכה נגד אבותיהם, הם הגיעו לישראל כחלק מן המסורת שלהם – ולא כחלק מן המאבק הציוני.
הד.נ.א. של הציונות הדתית היא של מהפיכה בהורים, מה שמכיל בתוכו את המטוטלת של התייחסות להורים כדתיים מידי, כדתיים פחות מדי, לא מספיק חלוציים, חלוציים מדי, וממילא – מחייבים את הדור החדש בכל דור ודור במרד ומהפכה. ההליכה לישיבות, גוש אמונים, הגבעות, החזרה מן הישיבות אל המכינות / השירות הרגיל, התנועה מן ה"התנחלות" חזרה אל הערים וכו' – תמיד מתוך תודעת מהפכה והתחדשות. לעומת זאת, תודעת הרציפות מכילה יותר בריאות, גאוות יחידה, וחוסן, אך מלהיבה פחות.
סוגיות שעלו: הרציפות אינה מולידה מנהיגות, מועדת לבינוניות.
דוגמאות של חינוך לשליחות (חב"ד) שאין עמה מהפיכה אלא הגשמה.
סיכמה: מירי שליסל.