פרשת בלק: היזק ראייה
בברכתו של בלעם נאמר בין היתר "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כ"ד ה'). ועל זה כתב רש"י (שם) שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה. ועל פסוק ב' (שם), "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו" כתב רש"י:"שוכן לשבטיו- ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבים. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה. שלא יציץ לתוך אהל חברו" וגו'. ועל המשך הפסוק "ותהי עליו רוח אלוקים" כתב: עלה בליבו שלא יקללם.
דברי רש"י אלה מבוססים על המובא במשנת בבא בתרא ג' ט'. שם נאמר: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון… וכו'. ועל משנה זו הביאה הגמרא (שם ס' ע"ב): מנא הני מילי? א"ר יוחנן: דאמר קרא "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו". מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה וגו'. ועל דברים אלה של ר' יוחנן כתב הרשב"ם במקום: ראה היאך שוכנים. לפיכך אמר "מה טובו אהליך" וגו', שאין פתחי אהליהם מכוונים. ומחנה ישראל כחצר השותפין. דמי, דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה. כדאמרינן במסכת שבת (צ"ו ע"ב).
רש"י שהובאו דבריו לעיל, נימק את טעם האיסור לכמין חלונות נפתחים אלה מול אלה בכך "שלא יציץ לתוך אהל חברו", דהיינו משום צניעות. ומפורט הדבר יותר בפירוש קדמון לב"ב (מהדורת הרשלר, ירושלים תשל"א), עמ' צ"ג: ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה כדי שלא יזיקו זה את זה בראייה, וכיוון שראה צניעות גדולה אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה.
וכן הוא ביד רמה, לר' מאיר הלוי, שכתב: מיהו שמעינן דבהא איסורא נמי איכא משום צניעותא דנשי… ואילו רבינו גרשום מאור הגולה ובעל הנימוקי יוסף והמאירי לבבא בתרא שם, סבורים כי האיסור הוא משום היזק ראיה, כלומר הנזק שגורם אדם לחברו על ידי הסתכלות לתוך ביתו ורכושו. וכלשונו של הר"ן בחידושיו שם … בחצר חברו צריך להרחיק עד שלא יוכל להסתכל בו כלל. ושמא הסתכלות זו יש בה בעיקר משום נזק פסיכולוגי. ואילו הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא נ"ט ע"א ביאר: …וכל שכן בהיזק ראיה, דנזקי אדם באדם הוא, אי משום עין רעה, אי משום לישנא בישא, ואי משום צניעותא.
מדברי הראשונים למדנו לדעת כי ישנם כמה הסברים למושג היזק ראיה, אולי יותר נכון לומר כמה היבטים למושג זה, שאינם סותרים או מבטלים אחד את השני אלא משלימים זה את זה. כך, יש נזק בכך שחש אדם מוגבל בהתנהגותו ובפעולותיו כאשר הוא חושב שמישהו מסתכל עליו. תחושה זו, יכולה להיות גורם לא רק לנזק נפשי אלא אף לנזקי ממון, כפי שכתב הראש בתשובותיו (כלל צ"ח סי' י"ג), כגון במקרה שבעלים על שטח פרטי אינו יכול להשתמש בו לתשמיש צנוע מפני שרואים לתוכו ואז נפסד השטח, ולדברי הרשב"א, שבזה נחשב "כגירי דילה" של היזק ראיה. [ש]נפסד בגינה שאפסה להיות עוד מקום מוכשר לתשמיש צנוע, וגו'. והרי כאן אף נזק ממוני.
ואילו לשיטת רש"י (שם ג' ע"א, ד"ה דאיצטנא מינך) היזק ראיה זה הוא בכך שהנזק הוא בראייתו בפועל (כהסברו של ר' יחזקאל אברמסקי, בחזון יחזקאל לתוספתא בבא בתרא א' ה'. והובאו דבריו בספרו של נחום רקובר, הגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס"ו, עמוד 277-280). ואולי דומה הוא זה ל"עין הרע", (כדבריו של הרמב"ן לעיל) בדחילו מיניה [שמפחדים ממנו] בכל הדורות, (כגון בברכות נ"ה ע"ב, בבא מציעא ק"ז ע"א וכו', והשווה בספרו של ר' יוסף יצחק לרנר, שמירת הגוף והנפש, ירושלים תשמ"ה, ח"ב, עמ' ת"ש, סי' רמ"א, ובמפתח שם עמ' תת"ל, ערך "עין הרע").
והנה, עצם לימוד האיסור של היזק ראיה מן הפסוקים שבברכותיו של בלעם הרשע נראה כדברי אגדה. ולכאורה, אין למדים הלכה מן האגדה, כפי ששנינו בירושלמי פאה פרק ב' הלכה ד'. (אמנם ראה מה שכתב רבי ישכר תמר, בעלי תמר לירושלמי פאה, שם גבעתיים תשל"ט, עמוד שע"ב-שע"ג) וכן היא שיטתו של רב האי גאון (מובאת באוצר הגאונים לר' בנימין מנשה לוין, ירושלים תרצ"ב חגיגה סי' ס"ז) בזה"ל:
הוו יודעין כי דברי אגדה לא כשמועה הם אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון אפשר ויש לומר, לא דבר חתוך. לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב באותם הפירושים: והמדרשות הללו לא דבר שמועה הם ולא דבר הלכה אלא אפשר בעולם דאמר וכו', המדרשות באפשר בעולם הוא אומרה.
ושמא נדרשו הפסוקים הללו בתורת אסמכתאות, ומכוח הסברא בלבד, שהרי לא מצינו כל רמז לכך שהייתה בזה משום גזירת חכמים או תקנתם, "ומפשטות לשון הראשונים בכל מקום משמע דהוי דין המבוסס על סברא פשוטה שקבעו חז"ל" כפי שכתב רבי אשר וייס (בספרו של רקובר, שם עמ' 321). ועל כן הסמיכו את ההלכה של היזק ראיה על פסוקים אלה, אם בתורת סימן לזיכרון שיזכרו ההלכה שנדרשה כאסמכתא (וכדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, וע"ע במורה נבוכים ח"ב פרק מ"ג, עיין באנציקלופדיה תלמודית ח"ב, ערך אסמכתא א', עמוד ק"ו), ואם בכדי לחזק דין שבעצם הוא רק מדרבנן. שיהיו סבורים העם שהוא מדאורייתא (מהרי"ל בליקוטים, אנציקלופדיה שם הערה 26) ומאחר והיזק ראייה אינו אלא גרמא בנזיקין. שהרי אין כאן מעשה בידיים, אלא גורם עכשיו שיביא לידי נזק ממילא לאחר זמן (כפי שכתב הרשב"ם בבבא בתרא צ"ד ע"א), ואף לא נעשה שום נזק בגוף הדבר של חברו, אלא שהנזק בא ממילא, הרי זה אינו אלא גרמא בנזיקין שלפי רוב הדעות פטור בה (בבא קמא ס' ע"א, בבא בתרא כ"ב ע"ב, אנציקלופדיה תלמודית ח"ו, ערך גרמא בנזיקין עמודה תס"ב הערה 9) ועל כן הייתה סברא לומר שהיזק ראיה לאו שמיה היזק. באו הפרשות הללו וחיזקו אותה לאמור כי היזק ראיה אכן שמיה היזק שחייבים עליו (רמב״ם הלכות שכנים ב' י"ד, שלחן ערוך חושן משפט קנ"ז א').
ראינו שישנו מושג של היזק ראיה שעל ידי הסתכלותו של אדם ברשותו של חברו הוא מזיק לו בדרך זו או אחרת, ועל כן צריך הוא להתרחק ממנו, ולהרחיק או להזיז את פתחיו וחלונותיו מלהיות מול אלה של חברו. וישנו גם מושג נוסף של היזק שמיעה (רקובר שם עמוד 95-98) שאף בו ישנו איסור. אך בימינו ניתוסף עוד גורם של היזק, והוא "היזק נשיפה", שהוא חמור יותר מכולם משום שיש בו משום סכנת נפשות. ועל כגון דא נאמר במסכת דרך ארץ זוטא ב' ח': הרחק מן המביא לידי חטא ומן הדומה לו, ובמסכת כלה רבתי (מהדורת היגער עמוד 282) מבואר: מנא הני מילי? דכתיב "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא י"ח ל' ) "חוקותי" אינו אומר אלא משמרתי- שמור את המשמרת עד שלא תיכנס לחקה- פירושו לעבור על החוק.
