כיבוד ההורים בימי הבדידות, פרשת ואתחנן

קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר במגפת הקורונה הוגדרה כבני אדם שמעל לגיל 60 כמובן, לאלה המבוגרים יותר הסכנה האורבת להם גדולה היא עוד יותר. כתוצאה מקביעה זו נתחייבה קבוצה זו בהנהגה של זהירות יתר מכל התקרבות לזולת, וכך מרובים הם הספונים בביתם או אפילו בחדרם, כאשר אליהם אין נכנס ואין יוצא. הורים וזקנים שבבתי האבות ספונים בחדריהם, ומילדיהם ונכדיהם נמנע מלהתקרב אליהם. והמצייתים לכללי השמירה עיניהם נשואות מרום החלון והמרפסת ליושבים בבדידות של כמטווחי קשת. והלב דואב שאין חיבוק ואין נשיקה, אלא אך ורק עיניים דוממות. ויש אשר ביתם במרחב אחר, והנסיעה קשה עליהם, כי גם במרכבים אורב השטן. ולאלה שבארצות שונות אין דרך לחזור למחוז חפצם או לעזור לנזקקים לעזרתם. ושוב דואב הלב מתוך תמיהה כיצד ניתן לקיים את אותה מצווה חמורה (ירושלמי פאה א' א') של כיבוד אב ואם, מצווה שעליה נאמר שמתן שכרה בצידה, "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך…" (דברים ה ט"ז).  כלום לא נוכל להתברך בברכה זו? והלא בירושלמי (שם, והמקבילה בקידושין א' ז') לימדה אותנו בזה"ל:

איזה כיבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא. ושואלת הגמרא: מן דמאן? (כלומר משל מי הוא מאכיל ומשקה)? משל זקן  (דהיינו משל האב). ופירוש:  אומנם האוכל אולי מכספי האב, אבל הבן מטפל בו לעשותו ולהכין לו כל צרכיו ( ראה פני משה שם) והיאך נוכל להאכילם ולהשקותם והם בבדידותם? ועוד מטעימה הגמרא שם שחובה זו של הבן "כפריעת חוב" שהרי "כל מה שיעשה לאביו ולאמו אינו אלא  כפרעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידלוהו ולימדוהו ועל כן כתיב בה שכר גדול כזה" ( פני משה שם)  וכיצד נפרע את חובותינו?  וגדולה מזו אמר רבי שמעון בר יוחאי (שם) כשם שמתן שכרן שוה, כן פורענותן שוה, ומבארת הגמרא שם: מה טעם? "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם" ( משלי ל י"ז) – עין שהלעיגה על  כיבוד אב וביזתה על "לא תיקח אם על הבנים"  (דברים כ"ב ו') [שהרי שילוח הקן שאף עליו נאמר שמתן שכרו בצידו, "למען ייטב לך והארכת ימים" (שם, ז') הוא מעין כיבוד אבותיו של הגוזל] "יקרוה ערבי נחל" (משלי שם) ובא עורב שהוא אכזרי ויקרנה ואל יהנה ממנה, ויבוא נשר שהוא רחמן ויאכלנה  ויהנה ממנה ( ע"פ המשך הפסוק שם, "ויאכלוה בני נשר")

אומנם, בנידון דידן אין כאן "עין לועגת" ומבזה. אולם לפעמים סתימת עיניים יש אם מתוך דמיון ההכרח או מפאת היגע, ושמא אף בזה הפורענות ח"ו לפתח כחטאת רובצת.

וכמה כבדה ומכובדת מצווה זו וכמה יגיעה  נדרשת בה, שהרי מספרת הגמרא שם:

אמו של רבי טרפון, ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת… הלך ר' טרפון והניח  שתי ידיו תחת פרסותיה,  והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת חלה, ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להן:  התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי.  אמרו לה:  ומה עביד ליך [מה הוא עשה לך] ותניית להון עובדא [סיפרה להם המעשה] אמרו לה: אפילו עושה כן אלף פעמים עדיין לחצי כיבוד שאמרה התורה לא הגיע. ואם בכך לא הגיע לחצי מה שאמרה תורה,  הכיצד יש לקיימה!  מה מספרת הגמרא שם: אמו של רבי ישמעאל באה וקָבלה [התלוננה] עליו לרבותינו, אמרה להן: גיערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרו: אפשר רבי ישמעאל לא נוהג בכבוד אבותיו? אמרו לה: מה עבד ליך? [מה הוא עשה לך?] אמרה: כד נפק מבית וועדה, בעי משגז רגלוי ומישתי מיהן, ולא שביק לי [כשיוצא מבית הועד, ביקשתי לרחוץ את רגליו ולשתות את מי הרחצה ולא הניח לי]. אמרו לו: הואיל והוא רצונה, הוא כבודה. [כלומר, ומאחר וכך רצונה והיא ראתה בזה משום כיבודה, יש להיענות לבקשתה).

אומנם, עד כדי כך אולי לא נצטווינו ולא התחייבנו, אולם במקרים מסוימים אפילו כיבוד קל אף נבצר מאיתנו. אלא שבאותה סוגיא עצמה מצינו פרשת נחמה. שהרי שם קוראים אנו את הדברים המיוחדים הבאים:

כודנו בריחיים ויורש גן עדן… כיצד?  חד ברנש  איטחין בריחיים. אתית מצוותא לטיחייא. אמר ליה: אבא, עול וטחון תחתיי. אין מטת מבזייה טב לי אנא ולא את, אין מטת מילקי טב לי אנא ולא את. נמצא כודנו ברחייא ויורש גן עדן.

ופירושו: יש שהבן קושר את אביו לריחיים ויורש גן עדן. כיצד? שפעם אחת בא צו  מאת המלכות אל הטוחנים שיתנו בן אדם  אחד כאנגריא  לטחון עבור צבאות המלך,  אמר הבן לאביו: בוא אתה וטחון במקומי, ואני אלך במקומך לעבודת המלך. אם אגיע לביזיון או למכות כדין הנוגפין והרודין בעבודת המלך,  מוטב שיהיה הביזיון או המכה עליי מאשר עליך.

נמצאנו למדים שלפעמים דבר שלכאורה נראה כי יש בו משום גרימת צער ועוגמת נפש להורים, ייחשב ככיבודם שמתן שכר בצידו, וכפי שנצטווינו על הדרישה בשלומם כן נצטווינו על הפרישה מהם, ובכך נתנחמנו. ואולי אף בכך יובן עומק כוונת הפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ( דברים ו' י"ח), כי לפעמים הרואה פני הדברים בעיני בני אדם יחשבם כלא ישרים ולא טובים. ואולם המתבונן יבין כי אכן טובים וישרים המה בעיני ה', ויהי רצון שנזכה שיסירנו  מאפיפת חבלי המוות, ושוב נתקשר ליקירינו פנים אל פנים בעבותות האהבה. כדברי הנביא, "ונגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו" ( ישעיה מ' ה'), יחד נראה את הנחמה בצאתנו מגלות הבדידות לחירות לגאולה וישועה.