כשהרוב הדומם מתעורר

"אם במשך שנים המונופול על הלהט ברחובות הבירה היה בידי הקיצוניים, עתה הלהט עובר, אט אט, לידי המתונים. וזהו בדיוק הזמן לרב עיר ציוני שיחבר בין הפלגים השנים בבירה ויזכיר לה את ייעודה"  01.07.09

בשורה גדולה עומדת לפתחנו: האפשרות הריאלית שלפיה לאחר שתושבי ירושלים בחרו ראש עיר ציוני מובהק, יהיה להם גם רב ראשי ציוני, משקפת תהליך עמוק שעברה אוכלוסיית העיר בשנים האחרונות. ואמנם, אירועי השבת האחרונה בירושלים הציגו בפנינו תמונה עגומה של מצב העיר שחוברה לה יחדיו – עיר מחולקת ושסועה בין שני מחנות. ובכל זאת, זקני ירושלים וחדי עין אחרים יספרו לנו סיפור שונה לחלוטין: על ירושלים המצויה בשינוי מתמיד; על אנרגיות חדשות-ישנות, תת-קרקעיות, שפורצות החוצה בשנים האחרונות, ומעצבות סוג חדש של ירושלמיוּת. הדוגמטיות של הדתיים בירושלים נסדקת והולכת, הבורות של החילונים בתחומי היהדות הולכת ונשחקת, ובבתי המדרש של ירושלים וסביבותיה נוצר דגם חדש של ישראליות – ירושלמיוּת
חבר מועצת העיר ירושלים, שלמה רוזנשטיין, מאשים את הציונות הדתית בביזוי מוסד הרבנות והפיכתו לפוליטי, ומזהיר כי המהלך "יבריח את החרדים". מנחם פרוש, ממנהיגי הציבור החרדי בבירה ל-ynet: "אפילו את 'הצופה' הם לא הצליחו להחזיק, אז להמליך רב ראשי? צריך אישיות רבנית ולא איש מהמפד"לים"
פניה הלא קולניות: אזרחים הגונים שאינם מפגינים בעד סגירת רחובות בשבת מחד, ומאידך, אלה שאינם מגיעים אל אותם רחובות בשבת, בכוונה תחילה, לנסיעות מחאה פרובוקטיביות.

זהו הכשל הקלאסי בו נופלים גושי המרכז המתון בכל מקום שהם: רוב האזרחים מזדהים איתם ואף משתייכים אליהם, על אף שרוב האזרחים אינם מכירים אותם לאשורם. קיים יחס לא סימטרי בין היקף הציבור השקט, לבין נראותו.

בזה, כמדומני, מתמצה התהליך החשוב ביותר שמתרחש בירושלים בשנים האחרונות: הרוב הציוני והדומם כבר הרבה יותר ציוני והרבה פחות דומם. אם במשך שנים המונופול על הלהט ברחובות היה בידי הקיצוניים, עתה הלהט עובר, אט אט, לידי המתונים.
ביטוי מרגש לכך ניתן למצוא בליל 'תיקון ליל שבועות' בירושלים. אלפי נשים וגברים, בני כל הגילאים, מכל רחבי הארץ, עולים לירושלים ונוטלים חלק בפעילויות לימוד מגוונות בכל רחבי העיר. לפני אלפיים שנה עלו יהודים לירושלים, לבית המקדש; היום, בשנות האלפיים, עולים יהודים לירושלים, לבית המדרש.

עוד ועוד ישראלים עולים לירושלים, לא למטרת ביקור היסטורי במקומות הקדושים, אלא למפגש בלתי אמצעי עם יוזמות ואירועים חברתיים-יהודיים, המתקיימים בתכיפות גבוהה בכל עונות השנה. מרצים, אמנים, רבנים, אנשי רוח וחושבים חדשים, כל אלו הם האטרקציה החדשה של ירושלים. בתי מדרש חדשים שקמו בירושלים ובסביבתה בשנים האחרונות שיכפלו את עצמם ואת רוחם ברחבי ישראל כולה. ירושלים הולכת והופכת להרבה יותר מבירת היהודים; ירושלים חוזרת לתפקידה כבירת היהדות.

אות נוסף לכך שהרוב הדומם משתחרר סוף סוף מדממתו התגלה בבחירות האחרונות. מסה אדירה של ירושלמים החליטה לשבור מסורת רבת שנים – המוני אזרחי העיר יצאו להצביע. ואמנם, בחירתו של ניר ברקת משקפת את רצון הרוב ביותר מהשפעה רוחנית על החברה הישראלית; אזרחי ירושלים מבקשים לקבל גם ביטוי פוליטי.

ירושלים ממתינה לרב ראשי חדש; גם הישראליות הירושלמית – הירושלמיוּת. יעלה ויבוא רב ראשי שייצג באישיותו ובהשקפותיו את התפקיד שנטלו על עצמם בני ירושלים והשותפים להם מכל רחבי הארץ: לחבר בין הפלגים השונים של החברה הישראלית במקום להצביע על המבדיל ביניהם. בחירתו של רב ראשי חדש היא לא רק הזדמנות נוספת לפריצת הדממה של המתונים – היא גם תוצאה של פריצה זו. בחירה מוצלחת תזכיר לכולנו, לירושלים ולירושלמים, את ייעודה התלמודי – עיר שעושה כל ישראל חברים.

 

ד"ר מיכה גודמן הוא חוקר במכון הרטמן וראש מדרשת עין פרת