חלק א. החברה הדתית-לאומית: מיפוי דמוגרפי / אריאל פינקלשטיין

פרק 1: שיעור החברה הדתית-לאומית מהציבור היהודי בישראל

פרק זה מציג מיפוי של היקף הדתיים-לאומיים החיים בישראל ושיעורם מכלל החברה היהודית בישראל. בפרק מוצגים מחקרים וסקרים שונים המציגים מנעד רחב של נתונים: לפי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שיעור הדתיים שאינם חרדים (הבוגרים) מבין כלל החברה היהודית בישראל עומד על 11%, בעוד שלפי סקר כוח אדם של הלמ"ס שיעור זה עומד על 14%-17% מהחברה היהודית בישראל ואילו לפי נתוני המחקר של רוזנר ופוקס וכן לפי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שיעור הדתיים-לאומיים עומד על 22% מהחברה היהודית בישראל. לאור זאת עולה כי ברמה המספרית, שיעור המבוגרים מעל גיל 20 בישראל המשויכים לחברה הדתית-לאומית עומד על כבין חצי מיליון למיליון איש.

הפערים המשמעותיים בין הסקרים השונים נובעים מכך שהזהות הדתית-לאומית אינה סטטית וקבועה אלא היברידית ונזילה, והיא מורכבת מקבוצות שונות בעלות רמות שונות של השתייכות לחברה הדתית-לאומית. בהתאם לכך, התשובות של הנסקרים משתנות בהתאם לקטגוריות המענה המוצגות להם, ויצירת קטגוריות ביניים כדוגמת "מסורתי-דתי" ו"דתי-מאוד" מביאה לשינויים בממצאים. השוואה בין הסקרים והמחקרים בנושא מלמדת שקיים פער בין ההגדרה "דתי" (שאינו חרדי) ובין ההגדרה "דתי-לאומי". כפי שמראה מחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ישנו שיעור לא מבוטל של יהודים הרואים את עצמם כמשתייכים לחברה הדתית-לאומית, אך לא מגדירים את עצמם כדתיים אלא כמסורתיים, מסורתיים-דתיים ואפילו חרדים. הדבר מלמד כי החברה הדתית-לאומית מהווה קטגוריה חברתית-פוליטית מבחינה סוציולוגית שההשתייכות אליה אינה מבוססת בהכרח על מאפיינים דתיים.

 

פרק 2: שיעור החילון ועזיבת הדת

פרק זה מציג ניתוח מקיף של מחקרים וסקרים שעסקו בשאלת שיעור החילון ועזיבת הדת בחברה הדתית-לאומית ומוסיף ממצאים חדשים בנושא. התובנה העיקרית העולה מהפרק היא שפרסומים שונים מהשנים האחרונות – המבוססים על הסקר החברתי של הלמ"ס ועל סקר של מכון פיו – הטוענים כי ישנו שיעור חילון של בין 40% ל-50% בחברה הדתית-לאומית אינם נכונים וזאת בשל מספר גורמים:

1. שיעור חילון גבוה בקרב מבוגרים: הפרסומים המציגים שיעור חילון גבוה בחברה הדתית-לאומית מבוססים על סקרים שנערכו בקרב אנשים בכלל הגילאים באוכלוסייה, אך למעשה שיעור החילון בקרב מבוגרים מעל גיל 50 גבוה באופן ניכר משיעור החילון בקרב צעירים עד גיל 50. על פי נתוני הסקר החברתי של שנת 2018 בקרב המשיבים בגילאים 49-20 שגדלו בבית דתי שיעור עזיבת הדת עומד על 32.7% לעומת 51.6% בקרב המשיבים מעל גיל 50. נתוני סקר מכון פיו מעלים ממצא דומה: בקרב המשיבים בגילאי 49-18 שגדלו בבית דתי, שיעור העוזבים את הדת עומד על 29.9%, בעוד שבקרב המשיבים שמעל גיל 50 עומד שיעור העוזבים את הדת על 52.9%. ממצאים אלו מלמדים על היקף נרחב של חילון בקרב ילידי שנות ה-20 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, הקשור ככל הנראה להגירה מארצות האסלאם לישראל ולמאורעות השואה. הירידה ההדרגתית בתהליכי החילון מביאה לכך ששיעורי החילון העדכניים נמוכים בהרבה מאלו המפורסמים על בסיס מדגמים של כלל הגילאים באוכלוסייה.
2. ירידה בשיעור החילון בעשור האחרון: נתוני הסקר החברתי מלמדים על המשך הירידה בתהליכי החילון גם בקרב הצעירים בעשור האחרון. השוואה בין נתוני הסקר החברתי של שנת 2007 (המוקדם ביותר הכולל נתונים בנושא) לנתוני הסקר החברתי של שנת 2018 מלמדת שבעוד בקרב ילידי השנים 1987-1978 שיעור עזיבת הדת עד גיל 30 בקרב אנשים שגדלו בבית דתי עומד על 36.2%, בקרב ילידי השנים 1998-1989 שיעור זה נמוך בהרבה ועומד על 26.3%.
3. הגדרת המסורתיות: הפרסומים על שיעור גבוה של חילון מבוססים על עדות של אנשים בסקרים על כך שגדלו בבית דתי וכיום הם מגדירים את עצמם כמסורתיים-דתיים או כמסורתיים. למעשה, רבים מהמסורתיים-דתיים הם אנשים שמבחינה סוציולוגית נהוג לסווג אותם כדתיים ובהתאם לכך מרבית האנשים שגדלו בבית דתי והפכו למסורתיים-דתיים טוענים שמידת הדתיות שלהם כלל לא השתנתה לאורך חייהם. בסקר החברתי נמצא כי 29.9% מהגברים המסורתיים-דתיים הולכים תמיד עם כיסוי ראש מטעמים דתיים (ככל הנראה כיפה במרבית המקרים). בנוסף, רק 42.7% מהמסורתיים-דתיים שגדלו בבית דתי השיבו כי במהלך חייהם נעשו פחות דתיים; 42.3% טענו שמידת הדתיות שלהם לא השתנתה לאורך חייהם, ו-15% טענו שהם נעשו יותר דתיים(!). גם בנתוני סקר פיו נמצא כי מבין אלו שגדלו בבית דתי והפכו למסורתיים, 42.1% מעידים על עצמם שהם שומרים בקפדנות על המסורת הדתית היהודית. ממצאים אלו מלמדים שישנה בעיה בסיווג גורף כדתל"שים של אנשים המעידים על עצמם שגדלו בבית דתי והפכו למסורתיים-דתיים או מסורתיים: לגבי חלקם נראה שהם למעשה מנהלים אורח חיים דתי, ואילו אחרים אמנם אינם דתיים, אך כלל לא בטוח שהוריהם היו דתיים. במילים אחרות, בקרב חלק ניכר מהדתיים שהפכו למסורתיים-דתיים או מסורתיים – שקשה לאמוד את גודלו – אין פער גדול באורחות החיים הדתיים בין הילדים ובין ההורים.

בנוסף לכך, בנתונים החדשים המוצגים בפרק ישנה הערכה מחודשת של שיעור החילון העדכני בחברה הדתית-לאומית על בסיס השוואה בין ההגדרה הדתית של הורים של מסיימי התיכון בחינוך הממלכתי-דתי ובין ההגדרה הדתית של בוגרי החינוך הממלכתי-דתי בגילאים 46-18. מההשוואה עולה כי בעוד 30.1% ממסיימי התיכון בחינוך הממלכתי-דתי מגיעים מבתים שאינם דתיים (חילונים, מסורתיים או בעלי אורח חיים מעורב), מבין בוגרי החינוך הממלכתי-דתי בגילאים 46-18 שיעור של 34.2% אינם מגדירים את עצמם כדתיים. השוואה זו מלמדת על תוספת של 4.1% בסך הכולל של הבוגרים לקבוצת הלא דתיים. בהתחשב בכך שחלק מהבוגרים המגיעים מבתים שאינם דתיים הופכים בבגרותם לדתיים, ההערכה היא שמבין בוגרי החינוך הממלכתי-דתי בגילאים 46-18 שגדלו בבית דתי שיעור של כבין 15% ל-20% אינם מגדירים את עצמם כדתיים.