גיל חינוך

פרק שני – גיל חינוך

 

לאחר שבררנו בפרק הקודם את מצבו ההתפתחותי של הילד בגיל הגן ע"פ התיאוריות הפסיכולוגיות השונות, נבקש לעמוד בפרק זה על המבט היהודי בנוגע לגיל המדובר. הנה מתברר, שאף במקורות היהדות נחשבות השנים 3-6 לתחום הזמן בו נקרא הילד (או ליתר דיוק – נקראים הוריו) להיכנס לעולם של חינוך תורני, הידוע בכינויו "גיל חינוך". על מושג זה נרחיב בפרק שלפנינו.

 

מצוות חינוך

החובה הכללית לחינוך הילדים, המוטלת בראש ובראשונה על ההורים, היא אחת מהמצוות היסודיות בעולמה של מסורת ישראל, וללא ספק קיומה תרם תרומה משמעותית עד מאוד לעיצובה של התורה ושל המסורת. עקרון החינוך נטוע כבר באוהלם של אברהם ושרה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". על כך אומר ה"משך-חכמה":
ומקור מצוות חינוך במצוות עשה מקורו בזה הפסוק, מאברהם אבינו שציווה את בניו בקוטנם על המצוות.
זוהי המשימה החינוכית הכללית לחנך לחיי אמונה ומידות, הנסמכת אף על הפסוק המפורסם במשלי: "חֲנךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

כקומה שנייה הניצבת על גבי החובה הכללית לחנך, נמצא בתורה מצוות פרטיות שהן בעלות אופי חינוכי מובהק. כך למשל בפרשיות קריאת-שמע: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" , "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם… וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" ; מצוות ההגדה בפסח – "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" ; מצוות ההקהל: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה…" ועוד. מתוך שלל מצוות אלו ציוו חז"ל על החינוך למצוות הפרטיות, עשה ולא-תעשה.

כבר במשנה אנו מוצאים התייחסות מפורשת לחינוך קטנים, כלומר – חיוב (מדרבנן או מדברי קבלה) להרגיל במצוות את הילדים שלפני גיל ברבת מצווה: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילין במצוות". אף לגבי מצוות סוכה אנו מוצאים בגמרא את המימרא הבאה: "קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב". מבאר רש"י את הטעם: "שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה כדי שיהא מחונך ורגיל למצות". גם לעניין הפרשה מאיסורים למדנו: "קטן הבא לכבות (את הדלקה בשבת) אומרים לו אל תכבה". מקום מיוחד בדין חינוך תופסת מצוות לימוד תורה: "וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" – מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה… אם למדתם אותם את בניכם ירבו ימיכם וימי בניכם…".

לא כאן המקום לדון דיון הלכתי בגדרי חיוב החינוך – האם הוא רק על האב או גם על הילד עצמו, וכן לא על ההשלכות ההלכתיות היוצאות מחובה זו, ונפנה לשאלת הגיל. מהו הגיל המתאים להתחיל בפעילות החינוך הכללית ולפרטי המצוות – השינון, הדיבור, לימוד התורה, וההרגל במצוות?

גילאי גיל-חינוך

לגבי החובה הכללית לחנך, מצאנו את הרש"ר הירש שכותב במפורש על הצורך המוקדם, וכמה שיותר מוקדם, בחינוך ילדים:
שאלה חשובה היא, באיזה גיל עלינו להתחיל בחינוך? התשובה על שאלה זו קובעת את ההצלחה במידה רבה. כישלונות רבים נובעים מזה שלא הוצגה השאלה הזאת בעוד מועד. אנשים רבים אוהבים לדחות את התחלת החינוך, וטענתם מכילה טעות מזיקה ביותר…לפי דעתי הגיל המכריע בחינוך… הוא גיל הינקות – שנות החיים הראשונות.
בנוגע לחינוך פרטי למצוות, מצאנו במקורות כמה וכמה אפיונים לגיל חינוך, המתייחסים לכישורי הילד, כגון בדברי הברייתא הבאה: "קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר – אביו לומדו (גירסה אחרת – מלמדו) תורה וקריאת שמע". בברייתא זו נמצא את היכולת המעשית – לנענע ולהתעטף, את האחריות ביכולת שמירת חפץ הקדושה כראוי ושמירת הגוף בנקיות – לשמור תפילין, ויכולת הדיבור {אמנם יש לעיין בהגדרות המדויקות של המושג "ידיעה", שעל פי הפשט הכוונה בברייתא זו לידיעה מעשית-מוטורית ע"פ הדרישות ההלכתיות, אולם בוודאי יש מקום לדון על המובן של ידיעה פנימית, כוונה והכרה}.

ע"פ רמות ההתפתחות הפסיכולוגיות, כישורים אלו פרושים על שנות הילדות של גיל הגן והשנים הראשונות בבית הספר. בהתאמה לכך, מצאנו ברבותינו הראשונים והאחרונים מחלוקות רבות בנוגע לגיל המדויק, והדעות נעות מגיל שלוש ועד הגילאים אחת עשרה או שתים עשרה. את היחס בין החובה הכללית לחינוך הממוקד מציג גם הראי"ה כהבדל בשנות הילד:
החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה, והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם.

נדמה שהרעיון בחינוך למצוות פרטיות הוא, להתאים בין המצווה ליכולות הילד כלשון התוספות: "כל אחד ואחד לפי דרכו" ולפי עניין המצווה, וכן בלשון ה"משנה-ברורה":
ודע דשיעור חינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניינו… אבל החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה…

ראוי לציון מיוחד הדיון סביב המצוות המוסריות שבין אדם לחברו, כלשון המשנה ברורה:
ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע, מצווה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקות ושקר וקללות. ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה שהם מניחים לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל בזה כל-כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו, שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר.

דעות נוספות אצל רבותינו קוראות להורים לחנך לתורה ומצוות אף ילדים שעוד קודם לגיל חינוך, כדי להרגילם בכך. כך כותב השל"ה:
עיקר ויסוד גדול גידול בנים… על כן צריך להרגילו ולחנכו במידות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר… וכל המידות הרעות שראוי האדם השלם להתרחק מהם… וכן המידות הטובות שראוי האדם השלם להדבק בהם… ועל כולם ידיעת ה' יתברך כפי כוחו, ולהיות תמיד דברי קדושה יוצא מפיו… ויתחיל בו מבן שנתיים או שלוש שנים להדריכו בכל… כי אמרו רבותינו ז"ל "ינקותא כלילא דוורדא" – כל מה שקונה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו…

אף מצאנו מרבותינו שדברו על השפעה סגולית שיש לאווירת קודש על נפש הילד הרך והתינוק, ועל כן נהוג להוליך ילדים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, וזאת בעקבות הסיפור על ר' יהושע בן חנניה, שבהיותו תינוק העמידה אמו את עריסתו בבית המדרש כדי ש"יתדבקו אזניו בדברי תורה" – ובבגרותו דרש עליו רבו, רבן יוחנן בן זכאי: "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּו". כמו כן, נהוג לחנך לנישוק ספרי תורה ומזוזות כביטוי לחביבות המצוות ואהבת שמים, ולחבישת כיפה כביטוי ליראת שמים.

את היחס בין חובות החינוך השונות מסכם הרב אלישע אבינר:
את העשייה החינוכית אנו מתחילים מהרגע שהילד הוא בר הבנה ולפעמים גם לפני כן. ידועה דעתם של פסיכולוגים אחדים ששנות הינקות והילדות מטביעות רושם בל ימחק על הילד ונקבעים אז קווי האופי שלו. לכן אין לזלזל בחינוך של הגיל הרך ואף ראוי להשתדל לפתוח בעבודה חינוכית כמה שיותר מוקדם. אבל בגיל הרך אין מצוות חינוך, כלומר אין חובה להכניס את הילד לתלם של קיום תורה ומצוות. בגיל הרך חשוב לקדם את הילד בכל דרך אפשרית, אבל אין ללחוץ עליו, אין לפעול מתוך כפייה ואין להשתמש באמצעי משמעת. לעומת זאת בגיל 6-8, אנו מניחים שהילד מסוגל לעמוד בדרישות חינוכיות, ולכן נתבע ממנו את מילואן… "משמעת" פירושה: תביעה ברורה, סדר וקביעות. כאן מתחילה "מצוות חינוך". ילד בן 6-8 בנוי לכך, זהו גם הגיל שבו הילד נכנס לבית הספר ומתבקש לעמוד בכל דרישות המשמעת שמערכת החינוך מציבה לפניו.

לסיום הדיון בעניין גיל חינוך, נציג את הקשר המתבקש בין הנלמד בפרק זה לבין החינוך בפועל בגן הילדים הדתי, ע"פ דבריה של שרה תאומים (המפקחת הארצית על החינוך הקדם-יסודי בחמ"ד):
החינוך למצוות בגן הילדים הממלכתי דתי, מהווה חלק בלתי נפרד מסדר החיים היום-יומי בגן. חינוך זה בא לידי ביטוי בדרך של עשייה והתנסות… בתקופה זו לומד הילד אידיאות, דברי תורה, דברי חכמים "לשמם", בכפיפה אחת עם מצוות ומעשים טובים אותם עושה הילד על מנת "לקבל פרס". תפיסתו של הילד הרך מוגבלת. הילדים הרכים אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונאלי על האיסורים, והטעמים לקיום מצוות. ולכן, כבר בגן מקנים את החינוך לאמונה ולמצוות, לא רק בדרכים רציונאליות. החשיבות נעוצה אם כן בהתאמת גילו של הילד, ושלב התפתחותו, לתכנים הנלמדים… בדרך זו מובילה הגננת את הילד להבנת החשיבות הרבה שבקיום מצוות, כדרך לאהבת ה' יתברך וכביטוי ישיר לאמונה בו.

סיכום

בפרק זה דנו במושג היהודי "גיל חינוך", כגיל בו מוטלת על ההורים מחויבות לחנך, ללמד ולהרגיל לחיי אמונה, תורה ומצוות את הילדים הקטנים שאינם עדיין ברי חיוב לכשעצמם. עמדנו על כך שהגילאים שעליהם מדברים רבותינו והכישורים והמיומנויות ההכרחיים למען לימוד התורה וקיום המצוות חופפים לרמת ההתפתחות של הילדים ע"פ התיאוריות הפסיכולוגיות.

לאחר שני פרקי התיאוריה, נעסוק בפרקים הבאים בדרכי החינוך הדתי עצמו, בהסתמך על שלבי ההתפתחות של הילדים בגיל הגן, ובהם יפורטו גם מקומן של המצוות השונות בהתאמתן לגיל זה.