רווקות בציונות הדתית בראי המשפחה והזוגיות: עבר, הווה, עתיד / ד"ר ארי אנגלברג

 

לאורך השנים האורתודוקסיה המודרנית התאימה את עצמה למודרנה בכל הקשור לחיי משפחה וזוגיות. אולם, בשלב המודרנה המאוחרת נוצרו פערים שהשפיעו על אופי הקשרים של רווקות ורווקים דתיים.

סוגיית הרווקות בציונות הדתית נדונה לא מעט מעל במות שונות מאז שפרצה לתודעה הציבורית בראשית המילניום, אך פעמים רבות הדיון מתקיים ללא התייחסות להקשרים היסטוריים רחבים, ולכך אדרש במאמר הנוכחי. הציונות הדתית נחשבת לרוב כחלק מהאורתודוקסיה המודרנית,[1] ולמרות שבישראל לא כל המגזר אכן מזדהה כאורתודוקסי־מודרני,[2] קיטלוג זה יסייע לנו להבין את מאפייני תופעת הרווקות בציונות הדתית. במאמר אטען שהאורתודוקסיה המודרנית, כמשתמע משמה, התאימה עצמה למודרנה אך לא למודרנה המאוחרת,[3] והיבטים שונים בתופעת הרווקות במגזר הדתי הן תוצאה של פער זה. לבסוף אטען כי כיום ישנם תהליכים בציונות הדתית שאפשר לאפיין כתגובה והתאמה למודרנה המאוחרת.

 

זוגיות ומשפחה בחברה המודרנית

חברות מסורתיות מתאפיינות בהיותן קולקטיביסטיות, כלומר שבחברות אלו האדם בעיני עצמו וסביבתו הוא קודם כל בן למשפחה מסוימת וכפר מסוים. ההחלטה עם מי אדם יתחתן בחברות אלו הייתה מסורה בידי הוריו, ומה שהוליך אותם הייתה תפיסה של "ענבי הגפן בענבי הגפן", כלומר השאיפה הייתה לחבר בין 'משפחות טובות'. אין זה אומר שהאפשרות להתאהב לא הייתה מוכרת כלל בחברות אלו, אך הם לא סברו שהתאהבות כזו נחוצה על מנת לשדך זוג. להפך, הם חששו מהתאהבות כגורם פורע סדר שעלול להביא לחיבור בין משפחות שמעמדן איננו תואם.[4]

עם המעבר למודרנה באירופה במאות ה־18 וה־19, אידיאל התאהבות כתנאי מוקדם לנישואין צבר תאוצה ונישואי שידוך המוסדרים על ידי ההורים החלו להיתפס כסוג של דיכוי. במאה ה־19 יהודים שנטשו את החברה המסורתית־דתית לטובת תנועת ההשכלה הרבו לבקר את החברה שבה גדלו על כך שנערים ונערות משודכים בגיל צעיר מבלי לשאול את פיהם. גם במבנה המשפחה התחוללו שינויים מרחיקי לכת עם המעבר למודרנה.

עם המעבר למודרנה באירופה במאות ה־18 וה־19, אידיאל התאהבות כתנאי מוקדם לנישואין צבר תאוצה ונישואי שידוך המוסדרים על ידי ההורים החלו להיתפס כסוג של דיכוי. במאה ה־19 יהודים שנטשו את החברה המסורתית־דתית לטובת תנועת ההשכלה הרבו לבקר את החברה שבה גדלו על כך שנערים ונערות משודכים בגיל צעיר מבלי לשאול את פיהם.[5] גם במבנה המשפחה התחוללו שינויים מרחיקי לכת עם המעבר למודרנה: המשפחה המורחבת איבדה מהשפעתה, וחשיבותה של המשפחה הגרעינית עלתה. כמו כן, נוצרה הפרדה ברורה יותר בין מקום העבודה במשרד או במפעל לבין הבית (בחברות מסורתיות רוב האנשים עבדו כבעלי מלאכה סמוך לביתם או כחקלאים בשדות יחד עם בני משפחתם). כתוצאה מהפרדה זו חייו של אדם (בהתחלה רק גברים וכיום גם נשים) התחלקו בצורה ברורה יותר בין מקום העבודה לחיק המשפחה החמים, בו האדם מצא מקלט ממקום העבודה התובעני שכעת נעשה קפיטליסטי ותחרותית

זוגיות היא הבסיס עליה נשענת המשפחה הגרעינית המודרנית. כדאי לשים לב שהמילה זוגיות לא קיימת במקורותינו, ולמרות שאהבה, כרגש, התקיימה בוודאי בחלק מהזוגות, המשמעות המלאה שאנו מייחסים כיום לזוגיות לא התקיימה בעבר. וכדי להסביר זאת נדרשת מילה נוספת, הפעם לועזית, שקיבלה את משמעותה הנוכחית רק באמצע המאה ה־20 – "אינטימיות". כיום זוגות מצפים זה מזה לשיתוף רגשי, ואף היחסים עם הילדים מבוססים על עיסוק ברגשות ושיתוף רגשי באופן שלא התקיים בעבר.[6] לפסיכולוגיה כמקצוע הייתה כנראה השפעה על תהליך זה, שכן אמנם היא נוסדה על מנת לרפא אנשים אבל למעשה היא גם עיצבה אותם.[7] תהליך השינוי בתחום זה היה הדרגתי. מכתבים מראשית המאה ה־20 בין בני זוג מלמדים שהם ציפו זה מזו בעיקר לנאמנות ולכך שימלאו את תפקידיהם כבעל ואישה. המשפחה שימשה פחות כחממה לשיתוף רגשי. למעשה, הסוציולוג הבריטי אנתוני גידנס טוען כי בשונה מהמצב ששרר בעבר, במודרנה המאוחרת מערכות יחסים רגשיות הפכו לחשובות יותר מאלו המבוססות על קשרי דם. לכן, כאשר מערכת היחסים הזוגית נתפסת ככושלת מפרקים אותה למרות המחירים הנלווים.[8] לעומת זאת, גם כיום, בחברות מסורתיות שבהן חשיבות המשפחה מובנת מאליה והשיח הפסיכולוגי חדר פחות, כגון באגפים שמרניים יותר של החברה החרדית והערבית, נראה פחות שיתוף רגשי בתוך משפחות ובין בני זוג.[9]

השינויים בחברה הדתית המודרנית

שינויים אלה השפיעו גם על חיי הדת, שעם המעבר למודרנה התרכזה יותר בספירה הפרטית־משפחתית. בהתאם לכך, בתי כנסת מודרניים עברו להתבסס על השתתפות זוגית־משפחתית. מחקרים מהשנים האחרונות שנערכו בארה"ב מלמדים שההשתתפות בתפילות בכנסיות יורדת בשנות "הבגרות הצעירה" לאחר עזיבת בית ההורים ועולה שוב כאשר אנשים צעירים מקימים משפחה משל עצמם. אני סבור שמחקר על בתי כנסת יניב תוצאות דומות. מעבר לכך, החוויה הדתית עצמה, שגם בעבר חלק ניכר ממנה התקיים בחיק המשפחה, הולכת ומתמקדת עוד יותר בזירה זו. נוהגים, כמו הטיש החסידי, שבמסגרתו אבות המשפחה נפרדים מדי ליל שבת מנשותיהם אינם מתאימים לאורתודוקסיה המודרנית. במאה ה־19 עדיין היו תלמידי חכמים שבחרו לעזוב את נשותיהם לכמה שנים ולגלות למקום תורה, אופציה שבתקופות קדומות יותר אף הייתה נורמה.[10] האגדה התלמודית על עקיבא, טרם הפיכתו לרב, הנוטש את רחל למשך שנים ארוכות על מנת ללמוד תורה, נותרה בגדר מיתוס בלי ממשיכי דרך. בהתאם לחשיבות העולה של המשפחה הגרעינית ביהדות במהלך המאה ה־20, סעודת השבת מקבלת משנה תוקף כחוויה שבה הדתיות והמשפחתיות משתרגות זו בזו בלי הפרד. כפי שתיארה זאת מרואיינת, שהייתה בעת הראיון גרושה ללא ילדים, בספרי:

זוגיות היא הבסיס עליה נשענת המשפחה הגרעינית המודרנית. כדאי לשים לב שהמילה זוגיות לא קיימת במקורותינו, ולמרות שאהבה, כרגש, התקיימה בוודאי בחלק מהזוגות, המשמעות המלאה שאנו מייחסים כיום לזוגיות לא התקיימה בעבר. וכדי להסביר זאת נדרשת מילה נוספת, הפעם לועזית, שקיבלה את משמעותה הנוכחית רק באמצע המאה ה־20 – "אינטימיות". כיום זוגות מצפים זה מזה לשיתוף רגשי, ואף היחסים עם הילדים מבוססים על עיסוק ברגשות ושיתוף רגשי באופן שלא התקיים בעבר.

בכלל הדת סובבת סביב המשפחה. השבתות זה משפחה! […] מה זה שבת אם לא להיות עם משפחה? מה זה שבת אם לא להיות עם מישהו קרוב? לא חייב להיות משפחה אבל מישהו קרוב. וזה העניין שאתה גדל עם זה ופתאום אתה מוצא את עצמך לבד, אתה לא מבין איך אפשר לקיים את השבת! אתה לא מבין איך אתה מקיים את הפסח ואת החגים, איך אפשר? אי אפשר! והדיסוננס הוא כל כך חזק שאתה מבין שמשהו אצלך לא בסדר.[11]

כאמור, המודרנה הביאה גם להחלפת נישואי השידוך במה שהיה נהוג לכנות "נישואי אהבה". הבחירה החופשית בזוגיות נראית כתנאי הכרחי לחיזוק המשפחה הגרעינית. במאות ה־18 וה־19 במעמדות הגבוהים סגנון החיזור הוויקטוריאני, שבמסגרתו בני הזוג שאפו לאהבה רוחנית ונמנעו ממגע מיני טרם הנישואין, משל בכיפה. סגנון חיזור זה, בהתאמות מתבקשות, השתלב היטב עם תפיסת העולם של החלוצים הציונים והציונים־דתיים. תנועות לאומיות נוטות לשלב זוגיות רומנטית באתוס הלאומי[12] (ראו, דוגמא אחת מיני רבות, את הספר גיא אוני של שולמית לפיד; רומנטיקה ציונית־דתית ניתן לראות בספריה של אמונה אלון).

תהליכים של מודרניזציה התחוללו גם בחברה החרדית, על אף הרטוריקה החרדית המתנגדת לערכי המודרנה (וללא החיבור בין רומנטיקה ללאומיות כמובן). כיום, גם בחברה זו, חשיבותה של המשפחה הגרעינית עלתה. כבר לא יעלה על הדעת שזוג צעיר יתגורר עם הורי הכלה, סידור שהיה הסטנדרט עד לפני כ־150 שנה, ולכן גם הורים חסרי אמצעים יעשו הכל על מנת לרכוש דירה לזוג הצעיר. גם שיטת ההיכרות החרדית עברה שינויים דרמטיים. אצל מרבית החברה החרדית כבר אין נישואי שידוך מלאים. להורים עדיין יש השפעה רבה, אך ההחלטה הסופית אם להינשא נתונה לבני הזוג. 'הדייט', פרקטיקת חיזור מערבית שנולדה בראשית המאה ה־20, אומצה על ידי החברה החרדית עם התאמות מתבקשות, וכיום, בשונה מהנהוג בחברה זו עד לפני כמאה שנה, מתקיים תהליך חיזור במהלכו בני הזוג נפגשים מספר פעמים ללא השגחת ההורים.

 

יחסים בין המינים במודרנה המאוחרת

אם כן, במהלך המאה ה־20 היהדות התאימה עצמה לחיי משפחה וקהילה בעידן המודרני, כל קהילה במידה משתנה. אך המודרנה המאוחרת הגיעה ובכנפיה שינויים מרחיקי לכת בנוגע ליחסים בין המינים ולזוגיות. התהליך החל בשנות השישים והפך לעובדה מוגמרת בשנות התשעים. במציאות החדשה שנוצרה, בזכות הפמיניזם יכלו נשים לעזוב את בית הוריהן גם מבלי להינשא, ולהתגורר בגפן או עם שותפים. יחסי מין לפני נישואים הפכו לנורמטיביים, חלה עלייה משמעותית בגיל הנישואין ובאחוזי הגירושין והלהט"ב יצאו מהארון ונאבקו על זכויותיהם. מאחורי תהליכים אלו עמדו תפיסות משתנות לגבי הפרט ומקומו ביחס לחברה, והאמונה שראוי שאנשים "יגשימו את עצמם"[13] בכך שיביאו לידי ביטוי את העצמיות המיוחדת והאינדיבידואלית שלהם. שינויים אלו הובילו ליצירת שלב חדש במעגל החיים – הבגרות הצעירה, שמתחיל לאחר סיום הלימודים כאשר האיש והאישה הצעירים כבר עומדים ברשות עצמם אך עדיין אינם מעוניינים להתמסד אלא ליהנות מהחופש ולצבור חוויות. בתקופה זו הם יוצאים לטיולי תרמילאים או חיים חיי רווקות עירוניים. יותר ויותר יהודים דתיים מעוניינים גם הם בחוויות אלה, ועוד יותר מכך מעוניינים בזוגיות שבמסגרתה יגשימו את עצמם. בחלק מהמקרים התוצאה היא רווקות מתמשכת.

במהלך המאה ה־20 היהדות התאימה עצמה לחיי משפחה וקהילה בעידן המודרני, כל קהילה במידה משתנה. אך המודרנה המאוחרת הגיעה ובכנפיה שינויים מרחיקי לכת בנוגע ליחסים בין המינים ולזוגיות. במציאות החדשה שנוצרה, בזכות הפמיניזם יכלו נשים לעזוב את בית הוריהן גם מבלי להינשא, ולהתגורר בגפן או עם שותפים. יחסי מין לפני נישואים הפכו לנורמטיביים, חלה עלייה משמעותית בגיל הנישואין ובאחוזי הגירושין והלהט"ב יצאו מהארון ונאבקו על זכויותיהם.

האורתודוקסיה, לטענתי, התאימה עצמה למודרנה, אך היא עדיין מתמודדת עם המודרנה המאוחרת. רווקים דתיים חווים את המתח הנובע מכך במצבים שונים. ראשית, עצם קיומם של רווקים וגרושים רבים כל כך הנו תוצאה של השפעות המודרנה המאוחרת כמוסבר לעיל. השפעת המעבר למודרנה המאוחרת באה לידי ביטוי גם בתהליך החיזור הרווח בציונות הדתית כיום. עידן האינטרנט מאפשר מה שנדמה לעתים כבחירה מתוך מאגר אינסופי של בני זוג אפשריים. למעשה, שוק השידוכים תמיד היה שוק, וזה בלט עוד יותר כאשר ההורים ניהלו אותו, אך כעת המבחר העצום, והאפשרות לפנות לכל בן זוג פוטנציאלי באפליקציות מחזקת מגמות צרכניות ומבט חיצוני מחפצן. אל מול זאת עומד הצורך הגובר של צעירים ציונים־דתיים לחוש אינטימיות רגשית עם בני זוגם עוד קודם ההחלטה להינשא, וכך נוצר מתח מובנה בהיכרויות הדתיות שבהם לא נהוג 'לצאת סתם' אלא רק למטרות נישואין. הרווקות והרווקים הדתיים עסוקים בבחינה של האדם עמו יוצאים אל מול אופציות אחרות, ואינם 'זורמים' לתוך זוגיות אינטימית כפי שצעירים חילונים עושים לעתים. זה מביא למצב שחלק מהרווקים הציונים דתיים נגררים ליציאה בדייטים מרובים ללא התנסות בקשרים אינטימיים.

דומה שהעלייה במספר הרווקים תפסה את הציבור הציוני־דתי בהפתעה כאשר היא פרצה לתודעה הציבורית בראשית המילניום. כמי שהחל לחקור את הנושא ב־2004 נשאלתי שוב ושוב על ידי ציונים־דתיים מבוגרים יותר – 'מאיפה הגיעה הבעיה הזו פתאום?', שאלה שנשמעת כיום פחות. אפשר כעת כבר לנסות לאמוד את השפעתם של הרווקים על הציונות הדתית. עם השנים הם לוקחים חלק פעיל יותר בחיי קהילה. ישנם יותר מנייני רווקים וישנם אף רווקים המבקשים להשתלב בחיי קהילות ממוסדות, במיוחד רווקוֹת שהפכו לאמהות יחידניות, וכמובן שיש גרושים וגרושות שמשתתפים בחיי הקהילה ובית הכנסת. אלו תופעות שקהילות ציוניות־דתיות לומדות להכיל.

 

עתיד הרווקות הציונית־דתית

ומה צופן העתיד בסוגיית הרווקות בציונות הדתית? כאמור, מספרי הרווקים והגרושים בחברה המודרנית עלו בגלל תהליכי אינדיבידואליזציה עולמיים שבהם הפרט והגשמתו העצמית הם במוקד. תהליכים אלו נוגעים גם לתחומי חיים אחרים ומשפיעים, בין היתר, בתחום הרוח. בהקשר זה, אפשר להצביע על לימוד תורת החסידות ואימוץ פרקטיקות חסידיות בישיבות ומדרשות ציוניות דתיות, מגמה שחוקרים מכנים "נאו־חסידות", כהיבט משמעותי של תהליך זה. תורות חסידיות ממוקדות במאמין הפרטי ובעבודה רגשית־רוחנית, ובייחוד תורת ברסלב שמציבה במוקד את מערכת היחסים האישית של המאמין עם הקב"ה.[14] אפשר לראות זאת כביטוי למרכזיות של מערכת היחסים האינטימית במודרנה המאוחרת שבה עסקנו קודם בהקשר לזוגיות בין בני אנוש. גם תופעה זו איננה מוגבלת ליהדות. הסוציולוג הגרמני אולריך בק עמד עליה בספרו A God of One’s Own, והסוציולוג האמריקאי רוברט וות'נאו הצביע על ההעדפה הגוברת ליחס של 'אבינו' ולא 'מלכנו' כלפי האל בקבוצות דתיות נוצריות עכשוויות.[15] השפעות נוספות של המודרנה המאוחרת על הדתיות הציונית דתית קשורות גם הן לכניסה של רגישות חדשה והיבט אישי יותר לעבודת ה'. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר באפיקים חדשים הנפתחים לעבודת ה' בגוף, לדוגמא על ידי ריקוד. ניתן לזהות כאן את הנטישה של הדיכוטומיוֹת גוף־נפש וחומר־רוח שאפיינו את הדתות המונותאיסטיות בעבר בהשפעת תפיסות הוליסטיות של דתות העידן החדש. נראה שתהליכים אלו עומדים גם מאחורי הפתיחות הרבה יותר למיניות בשיח הציוני־דתי העכשווי שבאה לידי ביטוי בין היתר בסדנאות למיניות לזוגות דתיים.[16]

כעת, בסוף העשור השני למילניום אפשר לראות בשתי התופעות הללו את תשובתה של הציונות הדתית למודרנה המאוחרת. אימוץ חלק מהערכים החדשים תוך שמירה על ערכים דתיים־שמרניים: דגש מתמשך על ערכי משפחה ונטייה להינשא בגיל צעיר יחד עם פתיחות רבה יותר לחוויה המינית בתוך הנישואין. הדגש המתמשך על חשיבות הנישואין והקמת המשפחה מממשיך לדחוק את הרווקים והרווקות לשולי החברה. למרות שוליות זו ועל אף המאמצים של ארגונים ואנשים פרטיים מהמגזר הפותחים השכם והערב במיזמים לחיסול הרווקות, נראה שלא ניתן יהיה לחסל את התופעה לחלוטין אלא רק לסייע לרווקים ורווקים פרטיים מכיוון שזרמי עומק תרבותיים הם הגורמים לה.

בסוף העשור השני למילניום אפשר לראות בשתי התופעות הללו את תשובתה של הציונות הדתית למודרנה המאוחרת. אימוץ חלק מהערכים החדשים תוך שמירה על ערכים דתיים־שמרניים: דגש מתמשך על ערכי משפחה ונטייה להינשא בגיל צעיר יחד עם פתיחות רבה יותר לחוויה המינית בתוך הנישואין. הדגש המתמשך על חשיבות הנישואין והקמת המשפחה מממשיך לדחוק את הרווקים והרווקות לשולי החברה.

כיום נושא המין מוסיף להיות מוקד להתמודדויות עבור רווקים דתיים, אך אפשר להעריך שלרווקים הצעירים יותר תהיה התמודדות קצת שונה. כאשר הרווקים המבוגרים של היום למדו במערכות החינוך הדתיות טרם נכחו שם מקורות סמכות דתיים שימתנו את תחושת הדיסוננס; לדוגמא, שיסבירו לבנים שהוצאת זרע לבטלה איננה בהכרח החטא החמור ביותר שאין עליו כפרה, כפי שכתוב בקיצור שולחן ערוך. כיום בקרב הרווקים הצעירים, גם אם אין היתר הלכתי למגע מיני לפני הנישואין, דומה שחלק מהעוקץ מאיסור זה ניטל, ופחות מהרווקים הנכשלים בתחום יחושו תחושות דיסוננס קשות.[17] ועם זאת, הדילמות עמם מתמודדים הרווקות/ים לא השתנו באופן מהותי.

תחום נוסף שאולי חלו בו שינויים קשור להיבט אחר בדתיותם של רווקים. בספרי, מצאתי ששיחות עם הקב"ה מלאו תפקיד מרכזי יותר בחיי הרווקות, ואילו הרווקים היו עסוקים יותר בהשוואה בין רמתם הדתית בישיבה לרמתם הנוכחית, ובשאלה אם הם מצליחים להתמיד לשמור על סטנדרט דתי גבוה. תפיסת הגברים את האל הייתה אנתרופומורפית פחות ושיחות אישיות ואף כעסים על האל, כפי שתיארו הנשים המרואיינות, לא היו חלק מעולמם הדתי. יתכן שבעקבות ההשפעות החסידיות על עולם הישיבות הציוניות־דתיות שהן כיום 'ליטאיות' פחות וחסידיות יותר, חל שינוי בתחום זה ויותר גברים רווקים מפתחים גם הם מערכת יחסים אישית עם הקב"ה. סוגיה נוספת שאפשר יהיה לבחון במחקרי המשך קושרת בין הנושאים שנידונו במאמר זה: מתוך התייחסות למרכזיותם של מערכות יחסים רגשיות במודרנה המאוחרת, אפשר לשאול על איכות הקשרים האינטימיים של רווקות/ים עם הקב"ה: מחקר שנערך בקרב סטודנטים דתיים בשבדיה מצא שרווקות/ים חשים קרובים יותר לאל מאשר חבריהם הנשואים[18] אחת ההשערות שהחוקרים מעלים היא שיתכן שתחושת החסר דווקא מביאה לקרבה רבה יותר לבורא. תוצאות מחקר זה מציבות מראה הפוכה לתפיסה הרווחת בקרב רווקים ורווקות יהודים דתיים שחייהם הדתיים אינם תקינים מעצם היותם רווקים, ומציעה אופנים חדשים לחשוב על נושא זה.

 

*ד"ר ארי אנגלברג הוא סוציולוג ואנתרופולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית הדסה ירושלים, בחוגים למדעי ההתנהגות ועבודה סוציאלית, ומרצה גם בתכנית לתואר השני למדעי דתות באוניברסיטת תל־אביב. ספרו הציונות הדתית ותופעת הרווקות המתמשכת: דתיות ואינדיבידואליזציה במודרנה המאוחרת, יצא לאור בשנת 2020 בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן.

_____________________________________________________________

[1] חוקר הציונות הדתית אריה פישמן תיאר את הציונות הדתית כאגף הארץ־ישראלי הציוני של האורתודוקסיה המודרנית Fishman, Aryei. 1995. Modern Orthodox Judaism: A study in ambivalence. Social Compass 42(1) Mar: 89-95..

[2] מוזס, חנן. 2009. מציונות דתית לדתיות פוסט מודרנית: מגמות ותהליכים בציונות הדתית מאז רצח רבין. עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן.

[3] הביטוי פוסט־מודרנה משמש בספרות האקדמית לתיאור תפיסה פילוסופית המכירה בקיומם של אמיתות מרובות. סוציולוגים מעדיפים את הביטויים מודרנה מאוחרת או היפר־מודרנה לתיאור העידן הנוכחי על כל היבטיו.

[4] שטאל, אברהם. 1974. אהבה כגורם בבחירת בן זוג בהיסטוריה בספרות ובפולקלור. מחקרי המרכז לחקר הפולקלור ד': 125­-136.

[5] פרוש, איריס. 2001. נשים קוראות: יתרונה של שוליות. עם עובד.

[6] Jamieson, Lynn. 1998. Intimacy: Personal relationships in modern societies. Polity Press, Cambridge. אמנם, מחקרים מצאו שנשים מצפות לאינטימיות רגשית יותר מגברים, ראו אצל ג'יימסון.

[7] אילוז, אווה. 2012. גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית. הקיבוץ המאוחד.

[8] Giddnes, Anthony. 1992. The Transformation of Intimacy: sexuality, love, and eroticism in modern societies. Cambridge: Polity Press.

[9] אלקרינאווי, עליאן. 1999. טיפול נפשי רגיש־תרבות בחברה הערבית. בתוך: להיות שונה בישראל, עורכת קלייר רבין. רמות.

[10] Etkes, Immanuel. 1989. Marriage and Torah study among the lomdim in Lithuania. In The Jewish Family: Metaphor and Memory, ed. David Kraemer, 153-178. Oxford University Press.

[11] אנגלברג, ארי. 2020. רווקות מתמשכת בציונות הדתית: דתיות ואינדבידואליזציה במודרנה המאוחרת. אוניברסיטת בר־אילן. עמ' 93.

[12] ישנה הקבלה בין האמונה שבני זוג מסוימים נועדו זה לזו לאמונה שבני עם מסוים נועדו לארץ מסוימת, ראו: Mosse, George L. 1985. Nationalism and Sexuality: Respectability and Abnormal Sexuality in Modern Europe. Howard Fertig.

[13] מושג מרכזי בתיאוריה הפסיכולוגית של אברהם מאסלו (Maslow, Abraham Harold. 2013. A Theory of Human Motivation. Simon and Schuster). עוד בעניין התפיסה המתחזקת במודרנה המאוחרת שראוי שכל אדם יוציא מהכח לפועל את האישיות המיוחדת שלו ויבטא את עצמו, ראו: Taylor, Charles. The Ethics of Authenticity. Harvard University Press, 1992.

[14] תומר פרסיקו, "'הגיע הזמן לשים דגש על הנפש': ההתעוררות הנאו־חסידית בציונות הדתית ומשמעותה". בתוך: ממשגיח הכשרות לנהג הקטר? הציונות הדתית והחברה הישראלית, עורך יאיר שלג. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019, עמ' 105­-132.

[15] Beck, Ulrich. 2010. A God of One's Own, trans. R. Livingstone. Polity Press. Wuthnow, Robert. 1996. Sharing the Journey: Support groups and America’s new quest for community‎. Free Press.

[16] גולדברג־מאלב, צופיה. 2013. וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָן: נפש וגוף בתפיסה המתחדשת של נשים ציוניות־דתיות. עבודת גמר לתואר מסומך, האוניברסיטה העברית.

[17] ראו אריאב, מני. 2016. התמודדות של רווקים מבוגרים בחברה הדתית לאומית עם איסורים מיניים, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר־אילן.

[18]  Granqvist, Pehr and Berit Hagekull. 2000. Religiosity, adult attachment, and why "singles" are more religious. The International Journal for the Psychology of Religion 10(2): 111–123.

[19] פרוש, איריס. 2001. נשים קוראות: יתרונה של שוליות. עם עובד.