מענייני ברכת כהנים, פרשת נשא תשפ"א
בשולחן ערוך אורח חיים קכ"ח י"ד קוראים אנו: אין מברכין [ברכת כהנים] אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם… וכו'. ועל זה כתב המשנה ברורה (שם ס"ק נ'"א): ובעמידה- היינו שיהיו הכהנים בעמידה. אבל הציבור רשאים לישב, רק שיהיו פנים אל פנים (מגן אברהם [ע"פ סוטה ל"ה ע"א, מ' ע"א]). וכן משמע במאירי סוטה פ"ז [סע"ב], ובמגילה פ"ג. וכן משמע באשכול הלכות ברכת כהנים, דכתב שהכל צריכים לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש, עכ"ל. ואכן המגן אברהם (שם ס"ק כ"ד, ד"ה בעמידה) כתב: נראה לי דהציבור רשאים לישב, רק שיהיו פניהם כנגד הכהנים דבעי שיהיו פנים נגד פנים. וכן מפורש בזהר פרשת נשא עמ' רכ"ח [קמ"ז סע"ב במהדורות שלנו], וכו'.
וזה לשון הזהר שם: בההיא שעתא דפריס ידוי צריכין עמא למיתב בדחילו ובאימתא [צריך העם לישב ביראה ובאימה]. וזו אף פסיקתו של האליה רבה, שם אות כ"ט, שולחן ערוך הרב, שלמי ציבור דף קמ"ה ע"א, ועוד הובאו דבריו של המגן אברהם על פי הזהר במחצית השקל ובבאר היטב (ס"ק כ"ו), וכו'.
המורם מן האמור לעיל הוא שהיו מנהגים שונים בענין זה, ויש אשר חייבו את עמידתו של הציבור בשעת ברכת כהנים, ואילו אחרים התירו אף את הישיבה.
והנה כאשר מעיינים אנו במקורות קדומים, משתמע מהם כי המנהג המקורי היה דווקא בעמידה. שהרי בתרגום יונתן בן עוזיאל לשיר השירים ז' ח' (והוא כפי הנראה מן המאה השמינית לסה"נ) נאמר: "זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות" (שם)- בעידן דפרסין כהניא ידיהון [בצילו] ומברכין לאחיהון בית ישראל… וקהליך קיימין אפין באפין [כל] דלקביל כהניא, ואפיהון כבישין לארעא… וכו'.
ולא זו בלבד אלא שמכמה מקורות שבספרות חז"ל משמע שהיה הקהל עומד בפני הכהנים בשעה שברכו אותו, כהא דירושלמי ברכות ה' ד' (ושם גיטין ה' ט'): תני אביי בר רבי בינימין: העומדים לאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. העומדים לפני הכהנים, אמר ר' חייא בר ווא: אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת. העומדין מן הצדדין? נשמעינא מן הדא… הדא אמרא: אף העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן, וגו'. ובבמדבר רבה י"א ט': שאפילו אדם רואה בחלומו. .. מה יעשה? ישכים לבית הכנסת ויעמוד לפני הכהנים וישמע ברכת כהנים וכו'. והוא כהא דאיתא בבבלי ברכות נ"ה ע"ב: האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי… וגו'. ובעקבות מקורות אלה מצאנו בראשונים שהעמידה עיקר, כגון רש"י (סוטה ל"ח ע"ב) שכתב: "העומדין בבית הכנסת אחורי הכהנים לא אניסי… והכי נמי העומדין בצדדין של כהן הימנו ולהלן בכלל ברכה הן. כדלפני דמי וכו'. וכן ר' אביגדור הצרפתי, פירושים ופסקים על התורה, ירושלים תשנ"ז עמ' רי"ז, שכתב: שצריך הקהל לעמוד בשעת הדוכן. (ראה מש"כ ידידי הרב מאיר קדוש, במנהגי ישראל שלי, ח"ז עמ' ק"ח-קל"א.)
והנה מנהגם של בני ארץ ישראל היה לעמוד בהרבה חלקים של התפילה, וכפי שמצאנו בספר החילוקים בין בני בבל ובני ארץ ישראל (מהדורת ר"מ מרגליות, ירושלים תרצ"ח, סי' א', עמ' 75): אנשי מזרח [כבבל] יושבים בברכת שמע, שדורשין "בשבתך", ובני ארץ ישראל עומדין, וגו'. וברוב שאר חלקי התפילה בכלל נהגו לעמוד בארץ ישראל, משום "שבח ותהלה של חי העולמים" (כלשון מסכת סופרים י"ג ט'). וכן עמדו בברכת ההפטרה (שם ח') ובאמירת "יהי כבוד ה'" בימים הראשונים של פסח (שם י"ח ג'), וכשהעם עונים "אמן יהא שמיא רבא" (שם כ"א ה'). וכן כאשר אמרו "עלינו" (ספר המחכים עמ' 13, בשם פרקי דר' אליעזר, ואינו בפרקי דרבי אליעזר שלנו), ובעצם בכל הברכות ( מרגליות שם, עמ' 93, הערה 15, וראה מש"כ במנהגי ישראל ח"ב עמ' פ"ב).
ואולם הרמב"ם באחת מתשובותיו (תשובה סי' רס"ג, מהדורת בלאו ח"ב, ירושלים תש"ך, עמ' 499-495) קבע נחרצות שאין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות, וכתב שם את דבריו המפורסמים (עמ' 498): … וכן היה ראוי לעשות בכל מקום שמנהגם לעמוד צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה, ומה שמדמים שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאוד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים שמביאים לזאת האמונה הרעה… (וראה במנהגי ישראל ח"ב, עמ' ק"ח-ק"י). ובכך ביטל הוא את מנהג העמידה בשעת קריאת עשרת הדיברות שהתחיל להתפתח במקומות מסוימים במצרים, אף שהיה זה נגד המנהג המקורי.
ואולם טענתו זו של הרמב"ם, שאין בתורה חלקים חשובים יותר וחלקים פחותים, תקפה היא אף לברכת כהנים. אמנם הכהנים המברכים עושים כן בעמידה, כי זה על פי מה דאיתא בסוטה ל"ה ע"א: תנו רבנן: "כה תברכו" (במדבר י' כ"ג)- בעמידה או אינו אלא בישיבה? הרי אני דן: מה נאמר כאן, "כה תברכו" ונאמר להלן "אלה יעמדו לברך את העם" (דברים כ"ז י"ב), מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה- (וראה מש"כ התורה תמימה במדבר שם ס' קל"ג.) הרי שמחוייבים הכהנים בעמידה. ואולם לא נאמר דבר זה לגבי העם המתברך.
לא זו בלבד אלא שקצת משמע שבבבל שבתקופת חז"ל לא חייבו את העמידה בשעת קריאת שמע. שהרי מצינו בירושלמי ברכות ב' א' סוגיה שממנה משתמע שבבל נהגו ישיבה בשעת קריאת שמע. וזה לשונה: ר' חונה ר' אורי [צ"ל ר' אידי] רב יוסף ורב יהודה בשם שמואל [כולם אמוראים בני בבל] אמרי: צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד. מה? אם היה יושב עומד?! לא, אם היה מהלך עומד. (כלומר מפסיק ללכת). וכפירושו של הפני משה שם: מה, שאלה היא. וכי אם היה יושב צריך הוא לעמוד. וקאמר, דלא כן הוא, אלא אם היה מהלך צריך לעמוד, וגו'. וזה כדעתו של רב יהודה בבבלי ברכות י"ג ע"ב: אמר רב יהודה: "על לבבך" בעמידה, על לבבך סלקא דעתך? אלא אימא, עד "על לבבך" בעמידה. מכאן ואילך לא. (והשווה הסוגיה שם י' ע"ב-י"א ע"א, במחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל.) ואילו ר' יוחנן הארצישראלי חולק עליו שם, ואומר: כל הפרשה כולה בעמידה. הרי לנו חילוקי מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל בחובת העמידה בחלקים שונים של התפילה. וכך נתפצלו המנהגים, אלה דורשים כך ואלה דורשים כך. כך שמצינו שבתימן רוב הציבור היה יושב בשעת נשיאת כפיים. (ראה עלי תמר, לר"י תמר, לברכות ב' ד', עמ' כ"ה), ונהרא נהרא ופשטיה (חולין י"ח ע"ב). (וראה עוד במנהגי ישראל ח"ב עמ' פ-פ"א, רס"ב-רס"ג, ושם הבאתי את דבריו של ר"ש גינצבורג, בפירושים וחידושים בירושלמי, ח"א, נויארק תש"א. עמ' 148-146, ואכמ"ל.)
ובתוספת נופך לאמור לעיל נעיר כי לר' אליעזר אזיקרי, בספרו ספר חרדים, ישנה שיטה מיוחדת משלו, דהיינו שכפי שישנה מצוה על הכהן לברך את העם, כך ישנה גם מצווה על העם להתברך,(ראה מהדורת קונסענטמיקלשא, תרצ"ה, עמ' 203.) ושמא, אם כן לפי שיטתו זו נוכל לומר שכפי שחייב הכהן בעמידה, כך גם חייב הציבור בעמידה, נימוק המחזק את מנהגנו המקובל לעמוד.
והנה סיום ברכת כהנים הוא התפילה למען השלום, כדכתיב, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (שם ו' כ"ו). ונזכרים אנו במה שלימד אותנו ר' יוסי הגלילי בדרך ארץ זוטא פרק י"א, שהוא פרק השלום פיסקה ט"ו: גדול הוא השלום, שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום. שנאמר, "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ' י') והוא על פי ויקרא רבה ט' ט', מהדורת מרגליות עמ' ק"צ (וליתר המקבילות ראה הערתו של מרגליות שם מס' 3). ובדומה לכך בדברים רבה ה' י"ב: תדע לך כמה גדול כחו של שלום, אפילו במלחמה, שאין אדם יורד לתוכה אלא בחרבות וברמחים, אמר הקב"ה: כשתהיו הולכים לעשות מלחמה לא תהיו פותחים אלא בשלום… וכו'. כי אל נא נשכח כי מטרת המלחמה היא השלום שהוא ערך עליון. וכבר נרמז מסר זה בשני קטעים מאלפים ממגילה חיצונית משלהי ימי בית שני, הלא היא מגילת בני אור בבני חושך (מהדורת י' ידין), ד' [3] 5-4, עמ' 273-272: ועל חצוצרות המחנות [דהיינו של הצבא] יכתבו "שלום אל, במחני קדושיו". ושם י' [4] עמ' 14-13, עמ' 283-282: ובשובכם מן המלחמה יכתבו על אותתם… "שלום אל". (וראו הערת המהדיר, שם עמ' 260-259, ומש"כ בספרי פרק השלום, ירושלים תשל"ט, לפסקה ט"ו שם.) ובבמדבר ו' כ"ז נאמר, "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ובפרק השלום הנ"ל פסקה י"ג איתא: גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום. שנאמר: "[ויבן שם גדעון מזבח לה'] ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו' כ"ד). וגדולה מזו, (שם פסקה י"ב): גדול הוא השלום, שמצינו שוויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיימחה על המים, כדי להנחיל שלום בין איש לאישה, וגו'. ומה מלך מלכי המלכים מוכן לוותר למען שלום בין יחידים, על אחת כמה וכמה שעל מלכי בשר ודם לוותר ויתורים למען שלום בין העמים.
על כן נסיים בתקווה כי אכן בקרוב נתברך כולנו בברכתו של הקב"ה שישא אלינו פניו וישם לנו שלום, אמכי"ר.
