על הקדושה / שרגא בר און

קדושת המחנה:
צודק הרב שפירא. הויכוח בין האורתודוכסיה הליברלית לבין האורתודוכסיה החרד"לית

הוא הויכוח על הקדושה.  הרב שפירא חושב כמו חרדי (לאומי) קלאסי: הוא תופס את עצמו

כממשיך דרכה האותנטית של האורתודוכסיה ומכוח זה יש לראות בדבריו "דעת תורה"

וממילא כל מי שלא מסכים איתו (וכדבריו – אין זה משנה אם הוא מקפיד על קלה כבחמורה) הוא רפורמי.

אלא שבכך הרב טועה ומטעה. הויכוח בין המחנות הוא במידה רבה – עצם הויכוח על הקדושה. 

צודק הרב, הויכוח הנוכחי על הקדושה קשור הדוקות למפגש של היהדות עם המודרנה ואכן שורשיו נעוצים במחלוקות שייסדו את הזרמים השונים ביהדות המודרנית. אלא שיותר משרלבנטית המחלוקת בין האורתודוכסיה והרפורמה – רלבנטית המחלוקת בתוך האורתודוכסיה בין משנת "תורה עם דרך ארץ" ולימים "תורה ועבודה" לבין האולטרא-אורתודוכסיה, או אם נרצה – המחנה החרדי.

הפכים נפגשים – הרפורמה והחרדיות:
בניגוד לדברי הרב, התנועה הרפורמית כפרה, למעשה, במושג המצווה. מתוך נטיות דתיות (רליגיוזיות), מוסריות, ולאומיות מקומיות – היא ביקשה לשדד את עולם ההלכה. לחרוג מן השקלא וטריא המסורתית שאפיינה את ההתפתחות ההלכתית ואת המפנים באמונות ודעות וליצור מכנה משותף אנושי של היהדות עם מאמינים בני דתות אחרות. מכאן, הצהירה הרפורמה על הצורך לעצב מחדש את עולם היהדות.
מן הצד השני הזרם החרדי נרתע מן המפגש עם המודרנה ופיתח תפישת עולם אולטרא-אורתודוכסית. כפי שהראה פרופ' יעקב כ"ץ זצ"ל – לזרם מודרני זה מספר מאפיינים:
– כח החומרא עדיף: מגמה של החמרה ופסיקה בהתאם לדעות המחמירות ביותר, בעיקר בכל הקשור לשאלות חדשות שעלו על הפרק (כגון שאלות רפואיות של קביעת המוות, של מנהגי מילה ושל מנהגי קבורה).
– הפיכת המנהג למצווה: מנהגי יום יום ובהם מנהגי שטות הפכו להלכות מחייבות (התופעה המוכרת מכולם קשורה לאופנת הלבוש ערב המפגש עם המודרנה שהפכה לסימן היכר של המחנה החרדי).
– נסיגה מן הערבות ההדדית ומתפישת אחריות כלל לאומית. שהתבטאה כפי שהרב מטיף היום בקריעת הבגד ובקריעת הציבור, לעיתים אפילו כשמדובר בבן המשפחה.
– לאפיונים חשובים אלו דומני שיש להוסיף את טיפוחו וניפוחו של אתוס "הצניעות". המפגש עם אופנות הלבוש החדשות, פיתוחה של תרבות פנאי והתנועות לקידום מעמד האישה כמאפיינים של המודרנה נתקלו בתגובות נגד המדכאות את הגוף, מבזות ומשפילות את האדם ובייחוד את האשה תוך ייצור הלכות פולשניות שחרגו מעל ומעבר למקום שתפשו ביהדות המסורתית עד המפגש עם המודרנה.
עבור הרפורמים – המודרנה התקדשה על חשבון התורה; עבור החרדים – "חדש אסור מן התורה" הווה את יסוד קדושת המחנה. אין פלא ששני זרמים אלו כאחד שללו את הציונות.

תורה עם דרך ארץ או ציונות דתית:
בשונה מן התנועה הרפורמית מחד ומן התנועה החרדית וכתשובה מאוזנת לשתיהן גם יחד קמה תנועת "תורה עם דרך ארץ" ולימים תנועות המזרח"י והפועל המזרחי אשר חרטו על דגלן את סיסמת "תורה ועבודה". תנועות אלו התגאו ב"חטאים" שמייחס להן הרב שפירא. אדרבא, את מקור הקודש העליון מצאו באותה תגובה אשר ביקשה לשמר את עולם היהדות כעולם של תורה והלכה. אולם, תורה והלכה זו, כפי שנתפרשו בקרב רבני, חכמי וחלוצי "תורה ועבודה" – חייבה הן את האדם ואת הערכים האנושיים, הן את העולם, הן את החומר והן את הגוף. בניגוד לעמדה החרדית – העדיפה האורתודוכסיה הליברלית את כח ההיתר בכל מקום שנועד להביא שלום לעולם; המנהג נשקל בכלי התבונה והביקורת – בהם גם ביקורת הלכתית. אנשי תורה ועבודה לא פטרו את עצמם מחבישת כיפה וציצית, אך לא היססו להחליף בגדי אברכי משי בבגדי עבודה. והחשוב מכולם – אנשי תורה ועבודה בקשו להיות מתלמידי הלל הזקן ואהרון הכהן – רודפי צדק ושלום, אוהבי בריות ומקרביהם לתורה. הציונות הדתית ראתה בעצמה את הגשר בין המחנות. היא בקשה לאחות את הקרעים ולא לזרוע פילוג.
עבור בני הציונות הדתית הייתה המחלוקת לקיום חומרי, ללימודי חול בבתי הספר ובישיבות התיכוניות, למוסר אנושי ולשוויון בין המינים מחלוקת לשם שמיים מול המגזר החרדי ורוב רובם של הפוסקים המקובלים בני הזמן. בפולמוס החליבה בשבת, השמיטה, תוכנית הלימודים לבתי הספר הדתיים, הצבעת נשים להסתדרות הציונית, סידורי המחיצה בבתי הכנסת, כינוסי העם והנהגת נשים, התרת עגונות ועוד – נלחמה הציונות הדתית מלחמת קודש מול הרבנים החרדים שזעקו: "גוואלד! מזרוחניקים! רפורמה!". הציונות הדתית לא רעדה ולא חרדה – ידעה כי דרך קודש סלולה היא דרכה.

הויכוח הישן-חדש על הקדושה:
והנה שב והתלהט הויכוח הנושן בין חרדים לציונים דתיים והפעם בתוך המחנה פנימה. הרב שפירא מאמין שהפרדת המינים ושנישואי בוסר (חלקם כפויים) בגיל צעיר מאוד הם שמבטיחים את טהרת המשפחה. הרב מאמין שדחיקת אנשים ונשים בעלי גישות דתיות שונות משלו והדרתם תבטיח את הקדושה. בחתונות שבהם אני רואה אותו ואת תלמידיו רוקדים באקסטזה, אני אכן מקנא בקדושה היתרה שאופפת אותם. הלוואי שקדושת האקסטזה המיסטית והדחקת המציאות הריאלית יבטיחו להם את איכות החיים שהם מבקשים להשיג. הלוואי באמת. אני מתפלל עליהם כל יום.
הנאמנים לתורה ולעבודה לעומתם – רואים את הקדושה בנטילת חלק בחיים הריאליים. בעמידה מפוכחת וקשובה להישגי הזמן, לערכיו ואפילו לאופנות המתחלפות בו. תורת ארץ ישראל בעינינו היא תורת כלל ישראל, המורכב ממחנות שונים שביכולתנו לאהוב ולגשר ביניהם. מסורת המחשבה וההלכה היהודית היא מסורת של התפתחות מתוך קשב והאזנה בתרבות של מחלוקת לשם שמיים.
אל נא נמהר לקרוע את הבגד הציוני-דתי ואת הציבור. יש לנו דרך! והנותר בירושלים – קדוש יאמר לו!