הדיונים על תופעת החילון ומספר הדתל"שים בציונות הדתית מלווים את החברה הדתית־לאומית שנים רבות, אך נראה שבשנים האחרונות הפולמוסים בנושא התעצמו. לאוויר נזרקים מספרים שונים ומשונים והציבור מבולבל. התחושה של רבים היא שהנתונים לא אמינים או שכל אחד בוחר ממצאים שנוחים לו. בספרי החדש, "החברה הדתית-לאומית בנתונים", הצגתי סקירה רחבה של כל הסקרים והעבודות המשמשים בסיס למחקרים ולדיון בנושא והוספתי נתונים חדשים על בסיס מאגרי הנתונים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשורות הבאות אבקש לעשות סדר כללי ולהסביר כיצד ניתן בכל זאת לפשר בין המחקרים ולהבין מה ניתן ללמוד מהם.
האתגר הראשוני בניתוח תופעת החילון הוא למעשה אתגר בהגדרת הדתיות. כדי להגדיר אדם כדתל"ש צריך להראות שהוא גדל בבית דתי ואיננו מגדיר את עצמו כדתי, אך להגדרה של אדם כ"דתי" או "לא דתי" ישנם היבטים רבים ומגוונים: ניתן להגדיר דתיות על בסיס היקף שמירת המצוות, על בסיס היבטים של אמונה (באלוהים או במתן בתורה) ועל בסיס מאפיינים סוציולוגיים (למשל, חבישת כיפה). אנחנו נוטים לחשוב על ההגדרות הללו כחופפות, אך הן אינן תמיד כאלה: יש אנשים מאמינים שאינם שומרים על מרבית המצוות, יש חובשי כיפה שאינם מאמינים ויש שומרי מצוות שאינם חובשי כיפה.
השימוש בהגדרות שונות מהווה את אחת הסיבות להבדלים בין המחקרים השונים, אך דווקא לא את ההבדל המרכזי. מרבית המחקרים הבוחנים מידת דתיות בוחרים למדוד דתיות באמצעות מתודה של שימוש בהגדרה עצמית: אדם שמגדיר את עצמו דתי נחשב כדתי גם אם הוא אינו חובש כיפה או שומר שבת, בעוד שאדם שמגדיר את עצמו כמסורתי יכול דווקא להיות שומר שבת. בהקשר של בחינת חילון המחקרים משווים בין האופן שבו אדם מגדיר את בית הוריו מבחינה דתית ובין האופן שבו הוא מגדיר את עצמו.
למרות המתודה הזהה, המחקרים רחוקים מלהיות קרובים זה לזה בתוצאות. הדבר נכון לא רק למדידת החילון, אלא באופן מפתיע גם להיקף של החברה הדתית-לאומית מהחברה היהודית בישראל. לפי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) שיעור הדתיים שאינם חרדים (הבוגרים) מבין כלל החברה היהודית בישראל עומד במשך שנים רבות על כ-11%, בעוד שלפי סקר כוח אדם של הלמ"ס בשנים האחרונות שיעור זה עומד על 14%-17% מהחברה היהודית בישראל ואילו לפי מחקר רחב של שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס שיעור זה עומד על 22%. הסיבה להבדלים הגדולים בין המחקרים השונים טמונה בקטגוריות השונות המוצבות בפני הנדגמים בסקר. בסקר החברתי השיעור של דתיים שאינם חרדים נמוך מכיוון שמלבד הקטגוריות הסטנדרטיות של חרדי, דתי וחילוני, ניתנו שתי קטגוריות שונות של מסורתי: מסורתי-דתי ומסורתי לא כל כך דתי. לעומת זאת, בסקר כוח אדם ישנה רק קטגוריה אחת של מסורתי, ולעומת זאת ניתנה קטגוריה נוספת בין חרדי לדתי בשם "דתי מאוד". אופן יצירת הקטגוריות משפיע באופן ישיר גם על המענה ובהתאם על שיעור הנמדדים כדתיים-לאומיים.
בהקשר של מדידת החילון, המחקרים המצביעים על שיעור גבוה של דתל"שים הם לא במקרה מחקרים המתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס בהם מופיעה הקטגוריה "מסורתי-דתי". מחקרים אלו מגדירים אדם שגדל בבית דתי והפך למסורתי-דתי כדתל"ש. אך האם באמת ניתן לזהות את הקטגוריה של מסורתי-דתי עם חילון? בספרי הראיתי ש-30% מהגברים המסורתיים-דתיים הולכים באופן קבוע עם כיפה, ושרוב ההופכים מדתיים למסורתיים-דתיים טוענים שמידת הדתיות שלהם כלל לא השתנתה לאורך השנים. באופן לא מפתיע, במחקרים שבהם לא הוצגה בפני המשיבים הקטגוריה "מסורתי-דתי" שיעור החילון שנמדד היה נמוך יותר, וזאת מכיוון שככל הנראה חלק מהמסורתיים-דתיים שגדלו בבית דתי בחרו להגדיר את עצמם כדתיים ולא כמסורתיים ולכן לא נמדדו כדתל"שים. הדבר מלמד עד כמה שאלה טכנית לכאורה, משפיעה על היקפי הדתיות והחילון המדווחים, וכן על הקושי להשתמש בקטגוריות של חילון בנוגע לתיאור תהליכים המאפיינים את הציבור המסורתי.
הבדל משמעותי נוסף בין המחקרים השונים נעוץ בהיקף הגילאים הנבדקים. המחקרים המציגים שיעור גבוה של דתל"שים מתבססים על מדגמים של הלמ"ס הנערכים בקרב כלל הציבור עד גיל 100, אך למעשה ניתוח הנתונים מלמד ששיעור החילון בקרב מבוגרים מעל גיל 50 גבוה באופן משמעותי משיעור החילון של צעירים בגילאי 50-30, למרות שמחקרים מראים שרוב האנשים מבגשים את זהותם הדתית עד לגיל 30. השיעור הגבוה של חילון בעבר קשור ככל הנראה להגירה מארצות האסלאם לישראל ולמאורעות השואה. לנתון זה משמעות גדולה: הירידה ההדרגתית בתהליכי החילון מביאה לכך ששיעורי החילון העדכניים נמוכים בהרבה מאלו המפורסמים על כלל הגילאים באוכלוסייה. טעות נפוצה נוספת היא הזיהוי בין אנשים שגדלו בבית דתי ובין מסיימי תיכון בחמ"ד. למעשה, 30% ממסיימי התיכון בחמ"ד מגיעים מבתים מסורתיים או חילוניים, ומנגד, 22% מתלמידי התיכון המגיעים מבית דתי לומדים בכלל בחינוך הממלכתי ולא בחמ"ד. הדבר מלמד כי רבים מבוגרי החמ"ד שאינם דתיים הם בכלל לא דתל"שים ושמנגד ישנם דתל"שים שבכלל לא למדו בחמ"ד.
כאשר מתחשבים בכל ההיבטים הללו רואים שההבדלים בין הסקרים והמחקרים השונים אינם כה גדולים, ושישנו קושי ממשי לנקוב באחוז מדויק של דתל"שים. בספר אני מבקש להראות כי הטיעונים בדבר 40% או 50% דתל"שים בציונות הדתית אינם רציניים ועל סמך ניתוח מדוקדק יותר ניתן להעריך כי אחוז הדתל"שים מבין בוגרי החמ"ד עומד על כ-20%.
אין ספק כי עדיין מדובר באחוז שרחוק מלהיות נמוך, בוודאי בהשוואה לציבור החרדי, אך חשוב להבין שבאופן טבעי ככל שבחברה מסוימת יש יותר פתיחות לחברה הלא דתית וחיכוך איתה יש גם יותר עזיבה, והדבר לא מלמד על חוסר הצלחה. חברה פתוחה מרחיבה את גבולותיה ומאפשרת לאנשים מגוונים להיכלל בתוך הספקטרום הדתי, שברור שיש להם יותר יכולת ונטייה להתקרב לאורח חיים שאינו דתי. בנוסף, בחברה סגורה אין כמעט אחוזי חילון, אבל גם אין ממש בחירה אמיתית באורח החיים, ובדרך כלל גם שיעור המצטרפים לחברה מבחוץ נמוך יותר. דוגמה יפה לכך עולה מהשוואה בין קבוצות חרדיות שונות: מחקר של איתן רגב וגבריאל גורדון מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי שיעור החסידים העוזבים את החברה החרדית נמוך משיעור הליטאים העוזבים, ושיעור החב"דניקים העוזבים גבוה פי שניים מהליטאים ופי שלוש מהחסידים. הדבר לא מפתיע: החברה החסידית מנהלת את אורח החיים הסגור ביותר מבין הקבוצות החרדיות ואילו חסידות חב"ד היא הפתוחה ביותר לחברה החילונית ולמודרנה. ברור גם ששיעור ההצטרפות מבחוץ לחברה החסידית הוא נמוך משיעור ההצטרפות לחברה הליטאית ולחסידות חב"ד. הדברים נכונים גם בנוגע להשוואה בין החברה הדתית-לאומית לחברה החרדית. בניגוד למה שרבים נוהגים לחשוב, שיעור האנשים שגדלו בבית חילוני או מסורתי והופכים לדתיים גדול בהרבה משיעורם של אלו ההופכים לחרדים. המעבר לחברה הדתית פשוט פחות בולט ולא משקף בהכרח תהליך ברור של חזרה בתשובה, אלא נעשה לעתים בצורה הדרגתית, או בכך שילד למשפחה מסורתית לומד בחמ"ד וחי כדתי גם לאחר הלימודים, מבלי לעבור תהליך חד של מעבר בין העולם החילוני לעולם הדתי.
מעבר לניתוח הנתונים חשוב לסיום לומר גם משהו ברמה הערכית. תחושתי היא שהעיסוק בנושא החילון בחברה הדתית-לאומית חורג מכל פרופורציות. כוונתי היא לכך שהיקף החילון הפך עבור רבים למעין מדד אבסולוטי להצלחה או כישלון בחינוך, והוא משמש גם כטיעון המכווין החלטות מעשיות. לדוגמה, טיעונים מקובלים במחוזותינו הם שלימודים במכללה עדיפים על פני לימודים באוניברסיטה וששירות לאומי לבנות עדיף על פני שירות צבאי מכיוון שהם יביאו לפחות חילון. באופן כללי ניתן לראות שגורמים חרד"ליים מבקשים לגרום לחברה הדתית לאמץ אורחות חיים ועקרונות חינוכיים הקרובים לשלהם כתריס בפני החילון. לדעתי, בלי קשר לניתוח הנתונים ולשאלה האם באמת אוניברסיטה ושירותי צבאי מגבירים חילון, הבעיה בטענות אלו היא במישור העקרוני. הנתונים גם מראים שבקרב חסידים יש פחות דתל"שים מאשר בקרב ליטאים וחבדניקים. האם מישהו בחסידות חב"ד חושב לשנות את ההתנהלות בעקבות הנתונים? האם ההנהגה הליטאית החליטה לאמץ את דפוסי החיים החסידיים? ברור שלא. יש להם דרך שהם מאמינים בה והם לא ישנו אותה בגלל איזה נתון כזה או אחר. הדבר נכון גם לחרד"לים עצמם ששיעורי החילון בקרבם גבוהים בהרבה מאשר בקרב חרדים. האמת הפשוטה היא שדתיים צריכים לעשות את מה שהם חושבים שנכון לעשות, ולא להתעסק באופן אובססיבי במדידת חילון כבסיס לקבלת החלטות בחיים.
