לקריאת הכתבה כפי שפורסמה במקור ראשון לחצו כאן
בימי הפרעות בלוד הורעפו עלינו, חברי הגרעין בעיר, חום ואהבה למכביר. הארוחות והעוגות שזרמו אלינו מכל הארץ סייעו לנו לעמוד במשימות השמירה ובהרגעת הילדים, ולהשלים את שעות השינה החסרות. זו ההזדמנות להוקיר תודה לאלפי משפחות שהירתמותם ותמיכתם לסייע לנו, לרוב ללא היכרות אישית מוקדמת, חיממה את הלב ורוממה את הרוח.
בשלב מסוים, כאשר נערמו כמויות אדירות של עוגות, חשבנו, כמה משפחות בשכונה, לוודא שגם שכנינו, הלודאים ה"רגילים" אשר גרים בבניינים סמוכים, מקבלים מכל הטוב שהורעף עלינו. שלושה ימים לאחר הגעת החבילות הראשונות דפקנו על דלתות השכנים, וגילינו שאנו הראשונים להציע להם יחס, מילה טובה, עוגה.
בעיניי, המקרה הזה מבטא בדרכו את הדילמה המורכבת של הגרעינים. מחד, כל הטוב הזה נשלח ברובו מקהילות מסודרות בארץ לקהילות מסודרות בעיר לוד. החיבור והרישות של חברי הציונות הדתית מיקד בהם את מרבית העזרה, ומי שאינו שייך לקהילה מאובחנת, כמו מרבית תושבי לוד, לא ראה הרבה מכל השפע שהגיע, בחומר וברוח. וכך, תהליך ארוך שנים של העברת מסת ההנהגה לקהילות ולגרעינים מאורגנים, מיקד בהם את הזרקור והביא להמשך ההתעלמות מה"שקופים".
מאידך, ייתכן מאוד שלולא הקהילות הדתיות והגרעין, שום עוגה לא הייתה מגיעה. מי שחילקו את העוגות שקיבלו ל"שקופים", יחד עם יחס ותשומת לב, היו אנשי הגרעין והקהילות. ייתכן אפוא שעדיף מעט אי־שוויון המזכה את כולם בעוגות, גם אם לא בהיקף דומה, מאשר שוויון מוחלט שבו אף אחד לא יקבל נתח מהעוגה והעיר תוזנח לחלוטין.
משטרה בהפרטה
דוגמה זו, שולית אולי כשלעצמה, ממחישה שאלה עקרונית סביב תקציב הגרעינים בישראל. שאלה זו עלתה על רקע הפרעות בערים המעורבות, שכמה פובליציסטים בשלט רחוק ייחסו אותה כביכול ל"אשמת הגרעינים". אבהיר: הפרעות התחוללו אך ורק בגלל פורעים ערבים, ואין דבר בעולם שיכול להצדיק אלימות זו. ואולם, לאחר שכבו הלהבות ומשהנושא עולה תדיר גם בהקשרו החברתי, ראוי הוא לדיון פנים־דתי.
התיישבותם של קהילות, גרעינים וקבוצות משימה שיתופיות ברחבי הארץ היא תופעה רחבת היקף, מגוונת מבחינת מטרותיה, פרופיל חבריה, צורות ההתיישבות ואופי ההתארגנות והפעילות. המשותף להתארגנויות אלו הוא הרצון לממש ייעוד אישי וחברתי, להיטיב ולהשתלב בחברה הסובבת. לגרעינים יתרונות שונים בהיותם כוח צעיר ורענן המייצר פעילות גמישה, מהירה ונטולת בירוקרטיה מוסדית, וביכולתם לגייס משאבים נוספים, להקים מוסדות תרבות וחינוך ולסייע לתהליכי התחדשות עירונית. עם זאת, הגרעין הוא עמותה פרטית ולא מוסד נבחר. מתוקף כך, פעילותו עלולה להביא לעקיפת המוסדות וההנהגה המקומיים ולגרום לניוונם.
מדי שנה משקיעה מדינת ישראל תקציבים נכבדים כדי לתמוך בגרעינים אלו. אבקש לבחון את יעילותם דרך השאלה הנידונה רבות בבמה זו: מהו מקומה של המדינה בפתרון אתגרים חברתיים, וכיצד יש לאזן בין הרצון להעצמת יוזמה פרטית וחופש, ובין התנוונות הרשויות.
נרחיב את השאלה לנושא מרכזי כמו סוגיית הביטחון: בימי הפרעות ראיתי בעיניי כיצד המשטרה אינה מספיקה לתת מענה, וזכיתי להיות הראשון בשכונתי שעלה לשמירה ביום הראשון לפרעות. נוכחותו של גרעין חזק ומתפקד הביאה במהירות ליצירת חמ"ל של מאות שומרים וסיירים שפעלו בסבבים, ושימשו כוח מרכזי בבלימת ההתפרעויות.
מצד אחד זוהי ההוכחה לנחיצותן של קהילות משימתיות וגרעינים חוץ־ממשלתיים, שבידיהם להתארגן במהירות ולתת מענה ראשוני. לו היה הדבר תלוי במשרדי ממשלה, אך אחד לא היה מעלה אותי לשמירה כפי שעליתי – ללא חתימה על טפסים, תדרוך מסודר ו"הוראות פתיחת זרנוק" – הנשק היחיד שהיה ברשותי.
מנגד, אולי כאן טמון גם חלק מהבעיה. העברת סמכויות רבות לארגונים קהילתיים וגרעינים היא חלק מתהליך הניוון של המערכת העירונית. זה שנים רבות שהמדינה, כחלק מתהליך הפרטה, עושה מיקור־חוץ לפעילויות רבות שבעבר היו באחריותה. תקנים ותפקידים שונים שנועדו לדאוג לשלל נושאים חברתיים, הוצאו מן הממשלה ומן הרשויות המקומיות והועברו לעמותות פרטיות שעושות זאת במקומן.
אחת המטרות ביצירת הגרעינים הייתה להפיח מנהיגות באזורים שאין בהם תרבות של לקיחת אחריות והנהגה. ואולם במידה מסוימת, דווקא הקמת הגרעין ייתרה את הדיאלוג החיוני הזה בין האזרחים לרשויות. משכך, כוחן של העיריות אכן חלש והן אינן מסוגלות להרים מיזמים שבעבר יכלו לארגן. לו היה להן הכוח, ייתכן שדווקא בהיותן קשורות למוסדות המדינה הן היו נערכות נכון יותר לתסריטים לאומניים, שעמותה פרטית לעולם לא תעסוק בהם.
כאשר הייתי אחראי הביטחון בבית הספר ששימשתי בו כמורה, היו לנו צוותי כוננות מסודרים וערוכים לתרחישי חירום שונים. לו היה זה מוסד פרטי ללא השפעה ממשלתית ניתן להניח שדבר מאלה לא היה קם, ולו היה קורה אסון חלילה, היינו משבחים את ההתארגנויות המאולתרות שקמו, במקום לחשוב מדוע הן לא קיימות בו מלכתחילה. אם כן, האם נכון לומר שבזכות הגרעין הייתה התארגנות מהירה, או שדווקא בגללו נוצר ניוון עירוני? האמת נמצאת כנראה איפה שהוא באמצע, וכפי שכתב ד"ר יצחק דהן על תופעת הגרעינים: "ארגונים אלה מציידים את הציבור בכלים לשינוי פנים קהילתי (החשוב בפני עצמו), וכך בעצם פוטרים את השלטון מאחריות".
מגבלותיו של מימון המונים
יומיים לאחר הפרעות צלצלה אליי נציגה של קרן יהודית מארה"ב. היא ביקשה להעביר סכום כסף נכבד לטובת העיר, וחשבה על העברת סלי מזון דרך אחת מן העמותות הפרטיות. בירור טלפוני עם מנהלת בית הספר שבו לומדים ילדי השכונות שנפגעו, העלה צורך אחר לחלוטין: מימון טיפולים רגשיים עבור הילדים שחוו אש. השיחה עם המנהלת הבהירה מרכיב נוסף בתהליכי הביזור וההישענות על תרומתה של הקהילה.
מימון המונים, כלי חדשני המהווה מקור גאווה להתגייסויות קהילתיות, יעסוק בדרך כלל בעזרה מוחשית הניתנת למדידה מיידית. קמפיינים כאלה יתמקדו למשל במשפחה עם סיפור קורע לב או בבניית מבנה פיזי. ואולם כמעט לא נמצא העברת כספים פרטיים למטרות עומק נסתרות, הנדרשות לא פחות. אנו אוהבים להתגאות ב"גיוס הקהילתי" אשר נותן מענה כלכלי לעת צרה, אלא שפעמים רבות איננו שמים לב שהפילנתרופיה מוגבלת מאוד, הן בנושאים שהיא יכולה לטפל בהם והן בחלוקה לא מובנית של משאבים.
הפניתי את אותה תורמת למנהלת בית הספר שאני מכיר. האם בהכרח אלו הילדים שזקוקים לכל התרומה? ושמא יש עוד בתי ספר שזקוקים לכך ולא קיבלו דבר? כאשר המדינה מפריטה מדי שנה את סמכויותיה, אין מי שיודע ואין גורם שיכול לעשות סדר במיפוי הצרכים ובחלוקה נכונה של הכספים הניתנים.
נקודה נוספת בתהליכי ההפרטה קשורה לעצם הוצאת הסמכות והכוח מן הממלכה. לפני מספר שנים, בעת הקמתו של התלמוד־תורה שכעת הועלה באש, תיאר באוזניי בכיר בעיריית לוד כיצד היה בולם עד כה יוזמות חינוכיות הקשורות לתנועה האסלאמית. ואולם, התלונן אותו בכיר, מאז מתן האישור להקמת תלמוד תורה שהוא מוסד פרטי ולא ממלכתי, הוא מתקשה בבלימת מוסד פרטי מן הצד הערבי. במילים אחרות, אותם קולות המדברים חדשות לבקרים על העברת הכוח החינוכי להורים ולקהילה, חייבים לשים לב שיש עוד צדדים לדבר, ושרצון לתת מענה לכל קבוצת הורים פוגע בחוסנה של הממלכה לא רק מהצד שלנו.
אינני מבקש לטעון שיש לרכז את כל הסמכות בידי גוף ארצי יחיד בעל דעה אחת, כפי שקיים עדיין בתחום שירותי הדת. חובה לאפשר מגוון ותחרות, אך חייבת להיות הסכמה על האינטרס של הרוב בכל עיר. נתינת כוח רב מדי לכל יוזמה נקודתית, עלולה לפגוע במטרותיו של הרוב.
מיד לאחר האשמות השווא שנשמעו כאילו הגרעינים נושאים באחריות לפרעות הערבים בערים המעורבות, פורסם בטוויטר ציוץ ציני הטוען שלמעשה אין לציונות הדתית היכן לגור, שכן בכל מקום שהיא תבחר לגור תימתח עליה ביקורת. ואכן, ציבור אידאולוגי לעולם יספוג קיתונות של ביקורת, ואולם ראוי למקד את הטענה ביחס לגרעינים: כאשר אדם חי בגרעין, הביקורת המשמעותית אינה על עצם מגוריו, אלא על השתייכותו לקבוצה המקבלת סיוע תקציבי מהמדינה על מנת לסייע לאחרים. סוגיית המימון מחייבת מצידה דיון ביעילות הפעילות, והאם היא עונה למטרות הממשלתיות. גם בשיטת ההפרטה, אשר מעבירה את הסמכות לעמותות, המדינה עדיין מממנת חלק ניכר מהפעילות. מכיוון שגם כך וגם כך היא מוציאה כספים, יש מקום לביקורת ולבחינה תמידית.
תמיכה קצובה בזמן
הגרעינים מביאים עמם ברכה, אך לאור הדברים נראה שיש לתקצבם באופן מדוד ומוגבל. כך למשל, לאחר מספר שנים התמיכה צריכה להסתיים. גרעין, מעצם הגדרתו, אמור לחולל רענון במקום שבו קיימת עירייה חלשה. אם הגרעין ממשיך להיות מתוקצב גם לאחר עשרים שנות פעילות, הרי שלמעשה נוצרה כאן מועצה מקומית חדשה, פרטית, אך ממומנת בידי הציבור. בערים מסוימות "העירייה החדשה" יעילה יותר מזו הנבחרת, אך לעיתים רבות קורה הפוך. המגזר השלישי אינו בהכרח בריא ויעיל יותר מהמגזר הממשלתי, והוא בוודאי אינו מייצג את כלל התושבים.
לפי מחקר של ד"ר ז'נט כהן ניתן לראות כי המגזר השלישי מציב את אנשיו בעמדת משימתיוּת שבכוחה לחולל תהליכים עירוניים מבורכים, אך היא עלולה ליצור גם פערים סוציו־תרבותיים אשר יחדדו את ההבדלים בין האוכלוסייה המקומית לאוכלוסיית הקהילה המשימתית, גם אם היא נטועה כבר עשרות שנים במקום.
בנוסף, ד"ר יעל שמריהו־ישורון מציעה לתת את הדעת על כך שמספרם של חברי גרעין בוועדות עירוניות שונות כמו ועד הורים, ועד שכונה וכדומה, לא יהיה גדול ממספרם של תושבי המקום. אף שהירתמות חברי הגרעין הינה התנדבותית ומבורכת, יש לבלום ייצוג יתר של חברי גרעינים, וסמכות יתר לקבל החלטות בתחומים ציבוריים־עירוניים. כמו כן, בביקורים וסיורים של קובעי מדיניות וכלי תקשורת בערים, יוקפד על ייצוג שוויוני של כלל התושבים במקום ויימנע ייצוג יתר לחברי הגרעינים, למרות מחויבותם ומסירות נפשם למען הקהילה.
הגעתי לגור בלוד בזכות גרעין נפלא שסלל את הדרך והביא לתנופה אדירה. כדי לשמר את התנופה שיצרו גרעינים במקומות רבים בארץ, עלינו לבחון כל העת את מערכת האיזונים שבין המדינה לעמותות. אפשר וחשוב לפתוח את הדיון הזה בזהירות.
