משבר הקורונה חשף את הפירוק השבטי שמדינת ישראל מתמודדת איתו בשנים האחרונות. תפיסת המסורתיות יכולה להתרגם, אולי, לפרקטיקות מדיניות ברורות שיתייחסו לצרכים האישיים של אזרחי המדינה בד בבד עם יצירת שפה ישראלית חדשה ומשותפת.
מדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפני אחת מתקופות השבר הגדולות הזכורות בהיסטוריה הישראלית. המשבר הבריאותי בפני עצמו איננו הסיבה לתחושת המועקה הכבדה המורגשת על ידי רבים. תחושה זו מוסברת יותר על ידי אבדן האמון בהיותה של החברה הישראלית חברה השייכת לכולם. למעשה, תחושה זו איננה חדשה בשדה הישראלי; היא אפיינה את החברה הישראלית גם בטרם הגיח אלינו הווירוס מהמזרח. אבל אז היא פגשה חברה שבחרה בשבטיות שלה.
התפיסה הרב־תרבותית הליברלית, שאף אני הייתי מתומכיה הנלהבים ביותר, ביקשה לתקן עוולות עבר על ידי מתן ביטוי כמה שיותר מלא ועשיר לחלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית. הביטוי הוא הדרך להחזיר את הגאווה של הפרט, את העוצמות הדרושות לו כדי להיות חלק מהכלל. מי הוא הכלל? התשובה לשאלה הזו על פניו אינה נאמרת במפורש. אבל האמת ידועה ולא צריכה להיאמר: הכלל הוא הציבור החילוני, רוב מדומיין, המחזיק בחלקים גדולים מן המשק הישראלי, המנהיג את הצבא ואת המוסדות המרכזיים. בניגוד לאבישי בן חיים,[1] המתאר את ישראל הראשונה ואת ישראל השנייה כמנגנון החלוקה העיקרי, אינני מכוונת לשם, אלא להגדרה כללית יותר של חילוניות על גווניה.
כאשר הגיעה הקורונה, היא הביאה עימה לא רק רבים מאזרחי ישראל שאיבדו את חייהם, אלא היא גם צילמה לנו צילום רנטגן אכזר. הדבר דמה לשיטה המעריכית של ההדבקה במגפה – עוד בטרם הספקנו להבין מהו הנגיף, נאלצנו לעמוד מול גל ענק של שנאה, שטנה והסתגרות. אזרחים ישראלים הגיבו באלימות. המשטרה נאלצה לשאת בעול המשילות ויצאה לחזית הקשה ביותר. חזית שבה התמודדו לעיתים אנשים צעירים עם מיטב תחלואיה של החברה הישראלית. ברגע הזה, תפיסת השותפות הרב־תרבותית שניסינו לקדם קרסה. עבורי זה היה הרגע לעצור ולחשוב מחדש על עתידה של החברה הישראלית.
התחלתי לשאול את עצמי כיצד מדיניות הממשלה ומוסדות השלטון מתמודדים עם הפירוק השבטי שאנו חווים. האם מקבלי ההחלטות בכלל שמים לב לפירוק הזה? האם הם לוקחים אותו בחשבון בעודם מקבלים החלטות המשפיעות על בריאות האנשים ולא פחות מכך על בריאות החברה? ודאי שחשוב למקבלי ההחלטות שהאזרחים יהיו בריאים. אבל האם חשוב שיהיה גם עם?
מזה שנים אני מבינה שיש במסורתיות היהודית אנטיביוטיקה חסרה למגמת השבטיות. התפיסה היהודית המסורתית נתפסת בידי רבים כפתרון הקסם שיכול ליצור את ההבדל שבין אומה לבין אוטונומיות. מרחב שמאפשר חיים שהם "גם וגם" ולא חיים שהם "או או". השאלה המעניינת אם כך היא – האם יש דרך לתרגם את תפיסות המסורתיות לכדי פרקטיקות מדיניות ברורות, שיהיו בשימוש של מקבלי ההחלטות בישראל, כדרך להטיב עם הרווחה האישית של אזרחי המדינה וכן כדרך להנמכת הלהבות וליצירת שפה ישראלית משותפת.
מזה שנים אני מבינה שיש במסורתיות היהודית אנטיביוטיקה חסרה למגמת השבטיות. התפיסה היהודית המסורתית נתפסת בידי רבים כפתרון הקסם שיכול ליצור את ההבדל שבין אומה לבין אוטונומיות. מרחב שמאפשר חיים שהם "גם וגם" ולא חיים שהם "או או". השאלה המעניינת אם כך היא – האם יש דרך לתרגם את תפיסות המסורתיות לכדי פרקטיקות מדיניות ברורות, שיהיו בשימוש של מקבלי ההחלטות בישראל, כדרך להטיב עם הרווחה האישית של אזרחי המדינה וכן כדרך להנמכת הלהבות וליצירת שפה ישראלית משותפת.
מדיניות שהיא כישלון ידוע מראש
מדיניות ממשלת ישראל בהתמודדות עם משבר הקורונה דומה לכל ניסיון התמודדות של הממשלה בנושאים אחרים, בוודאי אלה המייצרים מתיחות בין קבוצות בחברה הישראלית. המאפיין את תפיסת המדיניות של המדינה היא כי קיים "רוב" אשר אליו פונה לרוב מדיניות הממשלה. המסרים הציבוריים שהממשלה משמיעה, מדיניות התמריצים, הסנקציות ותפיסות הבעיה השונות כולן פונות לאותו רוב מדומיין. אלא שהרוב הזה הוא מדומיין; למעשה הוא מיעוט. לצידו מיעוטים נוספים. בעוד שהתקשורת והממשלה פונות למיעוט החילוני בישראל, הרוב הבנוי מציבורים אחרים נשכח.
מדיניות ציבורית היא אחת הדיסציפלינות המרכזיות בכל הקשור בתכנון, יישום ובקרה על תהליכי ממשל, רגולציה, מתן שירותים, שוויון ומוביליות, חלוקת משאבים, מבנה המערכות הציבוריות ועוד. תפיסת המדיניות הציבורית משפיעה באופן ישיר ועמוק על רווחת חייו של הפרט אבל לא פחות מכך על מערכות היחסים שבין קבוצות בחברה. על הקשר שבין תפיסות ותכנון מדיניות לבין תהליכי ההתפרקות השבטית אנסה לעמוד בחלק זה.
תפיסת המדיניות הציבורית הנהוגה בישראל מבקשת להתבונן על "בעיות ציבוריות" ולהגדירן דרך "תופעות לא רצויות". אלה הם לרוב נתונים מספריים, סטטיסטיים ומובהקים אשר מדגימים בפני מנתח המדיניות את העוול או הפגיעה הישירה ברווחה הציבורית שעליו לפתור. תהליך ניתוח ותכנון מדיניות איכותי הוא כזה שיציע פתרונות מבוססי נתונים המשפיעים ישירות על התופעות הבלתי רצויות.
גישה זו אכן נחשבת אפקטיבית מאוד ומצליחה להכניס לשיקוליו של מקבל ההחלטות תהליכי ניתוח ולמידה מועילים. עם זאת, ניכר שחשיבת המדיניות "הטהורה" מתקשה לעיתים להיות רלוונטית לכלל השבטים בחברה הישראלית. דוגמת הקורונה היא מובהקת: מדיניות סגירת מערכת החינוך הייתה בשורה קשה לכל האזרחים בישראל, אבל היא הייתה בשורה בלתי נסבלת לחברה החרדית. הגם שמשבר החינוך החרדי היה ידוע למקבלי ההחלטות, המדיניות המשיכה להיות זהה. התוצאה כידוע הייתה מהקשות שידענו – עימותים אלימים בין אנשי תקשורת ומשטרה לבין פורעי החוק אשר התעקשו ללמד את ילדיהם לימודי תורה.
ניכר שחשיבת המדיניות "הטהורה" מתקשה לעיתים להיות רלוונטית לכלל השבטים בחברה הישראלית. דוגמת הקורונה היא מובהקת: מדיניות סגירת מערכת החינוך הייתה בשורה קשה לכל האזרחים בישראל, אבל היא הייתה בשורה בלתי נסבלת לחברה החרדית. הגם שמשבר החינוך החרדי היה ידוע למקבלי ההחלטות, המדיניות המשיכה להיות זהה. התוצאה כידוע הייתה מהקשות שידענו – עימותים אלימים בין אנשי תקשורת ומשטרה לבין פורעי החוק אשר התעקשו ללמד את ילדיהם לימודי תורה.
בעיית התאמת המדיניות לשבטים השונים לא התחילה כמובן בקורונה, והיא מלווה את מערכת ההחלטות של הממשלה שנים רבות, למעשה מאז הקמתה. התשובות שניתנות לרוב הן בעיקר מענה "מובדל" לאוכלוסייה הספציפית. כך מערכות החינוך בישראל הן למעשה ארבע מערכות חינוך שונות לארבעת השבטים. גם צרכים "דתיים" שונים מנוהלים דרך מנהלות או תקנות המופנות לארגונים מייצגי שבט מסוים. תפיסת המדיניות בישראל אם כך היא כזו – כלי מדיניות המופנים הם לרוב כלים המותאמים לחברה החילונית. עבור השבטים האחרים ניתנים פתרונות "מותאמים" ומופרדים. כך למעשה מדינת ישראל מתמרצת את חוסר שיתוף הפעולה בין השבטים בישראל.
יש לציין את גישת הגיוון המקודמת היום גם על ידי נציבות שירות המדינה וגם כתפיסה נורמטיבית. גיוון פירושו הכנסת אנשי צוות משבטים שונים למוקדי קבלת ההחלטות. כל זה טוב ויפה, אלא שהתוצאה של הגיוון היא בעיה של "מחלקות ל…", "אגפים ל…" מדיניות ל…". כך הגיוון הוא עוד יסוד בהפרדה.
בין התאמות לבין אחריות משותפת על היחד
אין ויכוח על כך שקבוצות שונות בחברה הישראלית זקוקות למדיניות שונה. ידועה השגיאה הנושנה – יחס שווה לשונים פירושו חוסר שוויון. לפיכך גמישות במדיניות והתאמה לצרכים תרבותיים לקבוצות איננה מושא לביקורת. אלא שהממשלה בישראל איננה נוהגת בגמישות, היא נוהגת בבידול. אם כלי המדיניות לחברה החילונית אינם מותאמים לחברה החרדית, התשובה של המדינה תהיה – מדיניות מבדלת, או לחילופין התעלמות מהמצב תחת ההסבר "אין ביכולתנו להתמודד איתם".
ביטויי המדיניות הללו אינם עומדים בפני עצמם, אלא הם תוצאה של תהליך של סגרגציה שבטית שמתחולל בחברה הישראלית מזה שנים רבות. רק משבר הקורונה הצליח לחשוף את מידת הסכנה הקיימת באוטונומיה שבטית. חלקים גדולים בחברה הישראלית חשים נבוכים ומוטרדים מבעיית הלכידות החברתית. פוליטיקאים שונים מדברים על אחדות, אך יש לומר ביושר כי אין בנמצא תכנית עבודה אמיתית לבניית שותפות כלל ישראלית.
מסורתיות – מרחב שלוקח אחריות משותפת על היחד
במאמר זה אציג את העקרונות והמאפיינים הקיימים בתפיסה המסורתית אשר יכולים לתת מענה לאיזורי העיוורון של המדיניות הציבורית. הזרקור המסורתי יכול להאיר את הפינות החשוכות ולייצר תוצרי מדיניות רלוונטיים, מקדמי אמון ושותפות וכתוצאה מכך אפקטיביים בהרבה מהמדיניות הנוכחית. ניסיון לחבר בין המרחב המסורתי לשיטות ופרקטיקות בקידום מדיניות אינו מובן מאליו, שהרי מדובר בשפות שונות שהחיבור ביניהן יכול להיות מאתגר.
עם זאת, במקרה הייחודי היהודי־ישראלי ניכר שקיימת הזדמנות שנובעת בין היתר מהדיכוטומיה היהודית, שהיא חלק אינהרנטי מהפערים אותם אנו חווים. קטגוריות כמו "חרדי/דתי/ חילוני" הן קטגוריות זהותיות אשר פעמים רבות טומנות בחובן את המתח הבין־שבטי. בספרם "יהדות ישראלית" ישראל רוזנר וקמיל פוקס ערכו סקר רחב ומצאו ש־40% מהציבור הישראלי מגדירים עצמם 'חילוני קצת מסורתי' או 'מסורתי'.[2]
במדד 'לחיות יחד' שנערך בשנת 2020 (וכן ב־2019) נבדקו בין היתר עמדות של הנשאלים ביחס לקבוצות שונות בחברה הישראלית. המדד נערך בסוף 2020, ובין היתר לוקח בחשבון את משבר הקורונה. אחד הממצאים המעניינים בסקר הוא שההערכה והאמפתיה בין חילונים לחרדים היא הנמוכה ביותר (ציון 3 בקירוב, לעומת 5–7 בין שאר הקהילות), ויחד עם זאת בין חרדים לבין דתיים ומסורתיים יש הערכה בינונית ומעלה. גם בין מסורתיים לבין חילוניים קיימת הערכה ואמפתיה יחסית גבוהה. כלומר, הציבור המזוהה כמסורתי חש הרבה פחות טינה ביחס לציבור החרדי וביחס לציבור החילוני באופן כללי ובוודאי בהשוואה לציבור החילוני.
השאלה היא כיצד ניתן להסביר זאת, והאם יש דרך למנף את תפיסות העולם המסורתיות כחלק מהבנָיה מחודשת של מערכת היחסים בין קבוצות בישראל. דרך אחרת היא לבדוק מה יש בתפיסת העולם של המסורתיים אשר הופך אותם לבעלי יכולת אמפתיה והערכה גבוהה יותר באותה המציאות ביחס לקבוצות אחרות.
הסבר אחד לתפיסת המסורתיים הוא עיקרון 'היחד'. מסורתיות תופסת את ה'יחד' כערך, ערך שלעיתים מקבל עדיפות על פני ערכים אחרים. כלומר, האדם המסורתי לוקח בחשבון לא רק שאלות של גובה התחלואה, הפגיעה הכלכלית, הציות לחוק וכו'. האדם המסורתי שואל עצמו מה המשמעות של מדיניות על הקשר בינו לבין מי שהוא תופס כחלק מהמשפחה שלו. זו הסיבה שמשפחה מסורתית יכולה להכיל את השונות האנושית והישראלית כולה – בן גאה, בת שחזרה בתשובה ואחיין שהיגר לגרמניה. ייתכן שאם מדיניות מסוימת נתפסת כבלתי נסבלת עבור האדם החרדי או בלתי נסבלת עבור האדם החילוני, הרי שאדם מסורתי יחפש תצורות אחרות של מדיניות אשר היו משפיעות על היחד לטובה.
העיקרון השני בתפיסת המסורתיים הוא ערך הזהות היהודית. אדם מסורתי תופס את זהותו היהודית כזהות ראשונה, או לכל הפחות כזהות עיקרית. תפיסת הזהות היהודית היא גם עיקרון מחבר וגם עיקרון מכבד. לכן, כאשר המסורתי רואה אדם חרדי נלחם על לימוד התורה, יש בו הזדהות ואולי הערכה למסירות הנפש. אין הדבר אומר שאדם מסורתי מתעלם מעבריינות, ודאי לא בכל הקשור בשמירה על הנפש והבריאות. אלא שלצד ביקורת זו, יש בו אמפתיה מסוימת לאדם החרדי המבקש להקפיד על עולם התורה ועל זהותו היהודית.
העיקרון השלישי הוא חמלה. מסורתיים רואים ביהודית תפיסה עולם השואפת לצדק חברתי, לחמלה ולאהבת האדם באשר הוא אדם. האישה המסורתית לוקחת בחשבון את מבנה החיים החרדי המורכב. את הצפיפות בבית, את העובדה שאין שימוש באינטרנט ושכמעט בלתי אפשרי לשמור על שגרת לימוד לילדים. ודאי שלא לשמור על שגרת עבודה עם ילדים רבים בבית. יש בעיקרון זה יכולת הכלה ורצון לסייע לאנשים חרדים במצוקה זו, שנכון שהיא מצוקה רבתי, אבל יש כאלה הסובלים יותר ועליהם האדם המסורתי חש מידה של חמלה.
יש לציין שבמקרים אחרים, בהחלט אפשר לדמיין כיצד האדם המסורתי מגיב בביקורת על אחיו החרדים ומסכים במובנים מסוימים עם חילונים. אלא שמחלוקות אלה משפיעות פחות על ההערכה, האמפתיה והרצון של המסורתי לקשר. יש בו בסיס איתן שדורש לשמור על לכידות למרות מהמורות רבות בדרך. הבסיס הזה קשור קשר אדוק ליכולתו של האדם המסורתי לנוע במרחב שאינו דיכוטומי, אלא מרחב של השלמות, סתירות, ניגודים וחפיפות.
השאלה הנשאלת היא האם עקרונות אלה, של התפיסה המסורתית, היו יכולים לעמוד ככלי עבודה לקידום מדיניות אפקטיבית יותר בתחומי הקורונה ובכלל. כך למשל, בעת גיבוש מדיניות, כאשר כותב המדיניות מחלץ קריטריונים לבחינת החלופות, האם עליו להכניס קריטריון של "שמירה על היחד", או במילים מקצועיות "השפעה על לכידות חברתית", כחלק משיקולי המדיניות המטיבה? האם ההחלטה לחלק את מדינת ישראל ל"רמזור", שבלי ספק יש בה היגיון רב, מובילה לתוצאה של "סימון חרדים/ערבים כאדומים"? ומה המשמעות של סימון זה ביחס למערכות היחסים בין קבוצות בישראל? שהרי אז, ברורה התוצאה מראש – קבוצות שיופלו לרעה יתנגדו לתוכנית, וכיוון שאין רוב בישראל, התוכנית לא תאושר במסגרת הכלים הדמוקרטיים, ואם תאושר לא תאכף, והרי שאז כל ערכה הרב יורד לטימיון.
גם הסוגיה היהודית הינה שיקול רב ערך שמנתחי המדיניות כנראה אינם שוקלים. אחד מסמלי השבר הגדולים במדיניות הסגרים של הקורונה היה ההחלטה לאפשר הפגנות, אך לאסור תפילות בבתי כנסת. החלטה הזו יכולה להיראות כהכרעה של המדינה בין הערך היהודי לבין הערך הדמוקרטי. מנקודת המבט החרדית המדינה הכריעה – דמוקרטיה חשובה מיהדות. מנקודת המבט החילונית ליברלית – המדינה קיבלה החלטה נכונה. מנקודת מבט מסורתית – לא הוקדשה תשומת לב ומחשבה לאיזון בין הערכים הללו. לכן בוודאי שמתיחות בין חרדים לחילונים רק תתגבר. לא פלא אפוא שרבים בחברה החרדית החליטו לשפוך את התינוק עם המים ולצאת במרד נגד מדיניות הסגרים של המדינה.
שיקולי הפגיעה ביהדות לא צריכים להכריע כל החלטה, אבל עליהם לפחות להיות חלק מעבודת גיבוש המדיניות ומניתוח החלופות. לצד החשיבות הרבה של שמירה על ערכי היהדות והחופש להיות יהודי, הסיבה העקרונית לא פחות היא הפרשנות של קבוצות שונות להחלטה והנכונות לשתף פעולה עם המדיניות או שמא להחרים אותה. אפשר אם כן להוסיף שאם מנתחי המדיניות לא יקחו בחשבון ערכים אלה הרי שמידת היישום והאפקטיביות של המדיניות תעמוד בספק רב.
ממדיניות של הכלה למדיניות של יחד
המסורתיות המודרנית בישראל הצליחה לבסס מרחב זהותי שבו רוב האנשים רואים את עצמם בו, גם אם אינם מזהים את עצמם ככאלה. למעשה, המסורתיות הצליחה להתמקם בין ההגדרות הדיכוטומיות: חילוני/דתי/חרדי מבלי לוותר על עצמאותה כיישות בפני עצמה. אף שלעיתים המסורתיות נתפסת כמצב מעומעם, הרי שדווקא הדיכוטומיה והדחיקה של אנשים למערכת מיון בינארית היא שמעוותת את הקשר שבין חוויות החיים המלאות, העשירות והמורכבות לבין התפיסות הבינאריות (ידגר, 2012).[3]
בימים שלפני משבר הקורונה כוחות רבים בחברה הישראלית ניסו לבנות "תפיסה של שותפות". הפרקטיקות המרכזיות בקידום השיטה עסקו בהיכרות הדדית של השבטים השונים, הבנת הפערים וניסיונות להגדיל ייצוגיות במוסדות שלטון או מנגנונים ציבוריים. גדל גם העיסוק בתוכניות 'שילוב' למיניהן – שילוב בתעסוקה, בתוכניות לימודים, בהשכלה גבוהה וכדומה.
משבר הקורונה חשף את כישלון מיזם השותפות כיוון שהוא חשף שמעולם לא נבנתה שותפות. אם שותפות יכולה להיות מוגדרת ע"י עשייה משותפת למען מטרה משותפת, הרי שמשבר הקורונה אמור היה להיות תור הזהב של השותפות הישראלית החדשה. האויב משותף וחיצוני, כל חלקי החברה הישראלית נפגעו, ומערכת הבריאות הציבורית היא משאב אחד לכלל האזרחים. היינו אמורים להתאחד יחד ולהילחם בנגיף. אלא שבמקום שותפות קיבלנו אוטונומיות, ובמקום פעולה משותפת ומתואמת שבטים שונים פעלו לקידום עצמי. מדיניות התואמת את ערכי וצרכי השבט, גם אם זו מנוגדת לחלוטין למדיניות המדינה.
משבר הקורונה חשף את כישלון מיזם השותפות כיוון שהוא חשף שמעולם לא נבנתה שותפות. אם שותפות יכולה להיות מוגדרת ע"י עשייה משותפת למען מטרה משותפת, הרי שמשבר הקורונה אמור היה להיות תור הזהב של השותפות הישראלית החדשה. האויב משותף וחיצוני, כל חלקי החברה הישראלית נפגעו, ומערכת הבריאות הציבורית היא משאב אחד לכלל האזרחים. היינו אמורים להתאחד יחד ולהילחם בנגיף. אלא שבמקום שותפות קיבלנו אוטונומיות, ובמקום פעולה משותפת ומתואמת שבטים שונים פעלו לקידום עצמי.
המשבר חשף גם את השקר המוסכם בתפיסת השותפות – שקר ההכלה. תפיסת ההכלה מלמדת את מי שאינו המיעוט להכיל את המיעוט. זוהי תפיסה של אורח ומארח. החברה "הממלכתית" מארחת את הקהילות הלא־ממלכתיות. המארח אם כן מצפה שהאורח יפעל לפי כללי הבית, אם האורח מתנהג לא בנימוס כדאי להיפרד ממנו, בנעימים או שלא. מאוד מוזר שהאורח הופך למורד.
תפיסת ההכלה עשתה דבר מאוד מסוכן – היא החליטה שהאחריות על השותפות ממוקמת בצד הממלכתי. המדינה, מייצגי המדינה, החילונים, הממלכתיים, הציוניים הם אחראים על היחד. כל 'האורחים' הם שותפים פאסיביים למסיבה. בימים שלפני הקורונה הם השתדלו לא להפריע תוך שמירה על הצרכים שלהם. בימי הקורונה הם הפריעו. ועוד איך הפריעו. ההכלה היא כנראה התפיסה הפוסט־"כור היתוכית", היא לכאורה רב־תרבותית ומאפשרת לכל שבט לקיים את חייו לפי תפיסת עולמו, אבל היא בעצם גישת ויתור על מערכת יחסים ורידודה לתועלות כלכליות וביטחוניות.
המרחב המסורתי יכול להיות הפתרון. דווקא זה המרחב שמציע תפיסה המאפשרת להכיל 'גם וגם' ולא 'או או', מרחב שרואה את היחד כערך מרכזי שיש לפעול כדי לשמרו. המסורתיים וגם המסורתיות הם המפתח לשינוי מערכות היחסים בין קהילות בישראל, לבנייה משותפת של סיפור ישראלי ויהודי חדש.
מרעיון למעשה
רמזים לתפיסת ה'יחד' אני צוברת כבר שנים רבות. בית הספר המשמעותי יותר לתפיסה זו הוא עמותת "אחריי!" שזכיתי להיות חלק ממנה שנים רבות. אחת החוויות הזכורות לי בתנועה שעוסקת בקידום נוער מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, היא החוויה של יחד אחרייניקי. אז הייתי מנכ"לית התנועה, די חדשה בתפקידי, ובמסגרת זו יצאתי לאחת מתוכניות המנהיגות אשר עוסקות במנהיגות ממלכתית. במשך שבוע טיילנו ברחבי הארץ, לומדים את ההבדלים התהומיים בין שבט זה לשבט זה. איך חרדיות היא מתבדלת, והציונות הדתית היא אליטה חדשה ומרוחקת, חילונים מגנים על המבצר האחרון בתל אביב וערבים בכלל לא יודעים עברית. בסופו של השבוע חיכו לי מדריכי "אחריי!" במתנ"ס בצפת. ואני כמנכ"לית הייתי צריכה להגיד כמה מילות ברכה.
ואני זוכרת איך הגעתי למתנ"ס, במבנה צפתי ישן עם הרבה קסם, לילה קר, יושבים בחוץ (לא בגלל הקורונה, לא היה מספיק מקום בפנים), עם רמקול ממש מאולתר ואני מביטה על מאות צעירים וצעירות, מחייכים, שמחים, יושבים יחד. והם כולם כל מיני. ערבים, יהודים, חילונים, דתיים, חרדים. הישיבה יחד במתנ"ס של צפת לא הייתה תוצר של איזה נימוס מנהיגותי כזה. הם לא הגיעו לשם כי ניתנה להם מלגה מאוד אטרקטיבית והם גם לא עברו מספיק כדי להחליט שהם מחפשים 'טוב משותף'. הם פשוט היו שם, עצמם, בתצורה הטבעית ביותר שאפשר היה לחשוב עליה.
מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה איים קטנים ולא מכוונים של יחד. היא חייבת לבנות מחדש מערכות מיושנות כך שיתאימו עצמן לאתגרי הלכידות של החברה הישראלית. ומאז זה מה שאני עושה, פועלת כדי לשנות מערכות ישראליות למערכות של יחד חברתי.
תנועת "תיקון" שנפל בחלקי הכבוד להוביל הייתה הראשונה להביא את בשורת המסורתיות לסדר היום הישראלי. תיקון שנוסדה ע"י פרופ' מאיר בוזגלו העבירה את המסורתיות לדוגמאות ופרקטיקות דרך תוכניות ויוזמות חשובות. המסורתיות של תיקון עושה בדיוק את המעבר מייחודיות ליחד. היא מצליחה לשמור על ידידות ואחווה בין יהודים לערבים לא מתוך "הכלה" אלא מתוך אינטימיות יהודית־ערבית מיוחדת. המסורתיות של תיקון לא מתנצלת על המזרחיות שלה, אבל היא גם מחפשת את הדרכים לפתוח אותה בפני כמה שיותר שבטים ישראלים. לא כי היא מנומסת, אלא כי היא שואפת ליחד.
זו העת להגביה קומה. לעבור מפרקטיקות למדיניות. מדוגמאות טובות בשטח למהלכים שיטתיים בדרך ליחד לאומי.
*ענבר הרוש גיטי פעילה ויזמת חברתית בתחומי לכידות חברתית, מוביליות וצמצום פערים. בעבר שמשה כמנכ"לית "אחריי!", לאחר מכן מנכ"לית תנועת פנימה, ובימים אלה מנהלת את תנועת תיקון וכן משמשת כמנהלת מתווה השירות במשרד הבטחון
[1] https://13news.co.il/tags/second-israel/
[2] שמואל רוזנר וקמיל פוקס, יהדות ישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית, הוצאת דביר, 2018.
[3] יעקב ידגר, "מסורתיות", מפתח, 2012. http://mafteakh.tau.ac.il/2012/06/07-5/
