תפקידיהם השונים של נרות מצוה. פרשת מקץ ושבת חנוכה, תשפ"ב

בסיפורו של יוסף ואחיו קוראים אנו כיצד יוסף עוצר את האחים בדרכם חזרה לאביהם, ומבקש לבדוק באמתחותיהם ולגלות את גביע הכסף שהטמין באמתחתו של בינימין, ושם נאמר, "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימן" (בראשית מ"ד י"ב). ועל פסוק זה ביקשו חז"ל למצוא מקור למה שמובא במשנה בריש מסכת פסחים: אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר. ובגמרא שם, ז' ע"ב, איתא: מנא הני מילי? אמר רב חסדא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש,  וחיפוש מנרות ונרות מנר, מציאה ממציאה- כתיב הכא "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות י"ב י"ט), וכתיב התם- "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא" (בראשית שם) …תנא דבי ר' ישמעאל: ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר, "שבעת ימים שאור לא ימצא…" ואומר: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה…" וכו'.

וממשיכה הגמרא שם: תנו רבנן: אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה… וכו'. ומביאה הגמרא שם (ח' ע"א) אימרות למעליותא של הנר. למדנו לדעת כי בבדיקת חמץ יש לחפש לאורו של נר. הרי ששימושו של הנר בסוגיה זו הוא לצורכי בדיקה וחיפוש .

וישנו סוג אחר של נר, או ליתר דיוק תפקיד אחר לנר, והוא בנר של שבת. כי הוא אינו לחיפוש ובדיקה אלא לכבודה של השבת. שאין סעודה חשובה אלא במקום אור, דהא אמר אביי (יומא ע"ד ע"ב): האי מאן דאית ליה סעודתא לא לאכליה אלא ביממא. אמר רב זירא: מאי קרא? "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו' ט'), ובליל שבת הנר עושהו כעין יממא (יומא שם ע"ה ע"ב).

והרמב"ם, בהלכות שבת פ"ה ה"א, בדברו על נר שבת כותב: הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה… אלא חובה (על פי שבת כ"ה ע"ב), ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת. (והשווה תוספות בשבת כ"ה ע"ב, ד"ה הדלקת נר…) וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים רס"ג ב'. ושם סעיף ג' איתא: נר שבת… משום שלום בית, דאין שלום בית בלא נר… וגו'. (ועיין במדרש תנחומא ריש פרשת נח.) הרי שנר זה- או הנרות האלה- אינן לבדיקה ולחיפוש אלא להשרות אוירה של שמחה ועונג ושלום בית בשבת.

ויש אף סוג שלישי של נר, והוא נר- או נרות- של חנוכה; שעליו נאמר ב"הנרות הללו": וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין  לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד… וכו'. ואכן כך נפסק בשלחן ערוך אורח חיים תרע"ג א': אסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת ובין בחול, אפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, ואפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד תורה לאורה אסור, ויש מי שמתיר לתשמיש של קדושה, וגו'. הכוונה היא לחכמי פרובנס, בעל העיטור רז"ה,  שדעתם הייתה להתיר תשמיש של קדושה. ואולם שיטה זו לא נתקבלה להלכה. הוי אומר, שלא כנר של פסח שמשמש לחיפוש אחר חמץ, ואף לא כנר שבת, שהוא לשם עונג ושלום בית. נרות חנוכה אסורים בכל תשמיש מפאת קדושתם, עד כי לפי רוב הפוסקים, אפילו תשמיש של קדושה אסור הוא.

והנה איסור זה מופיע לראשונה באותה אמירה של "הנרות הללו", שמקורה במסכת סופרים (מהדורת היגער, עמ' 344-343) . ואולם אין היא מוזכרת לא ברי"ף ולא ברמב"ם ולא בספרים שמבית מדרשו של רש"י, ואף לא באור זרוע וברוקח וכו'. וכתב ד' גולדשמיט, בספרו החשוב, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשל"ט עמ' 400: "קבלת מנהג זה… קשורה בסמכותו של איש אחד שהייתה לו השפעה על הדת של יהודי אשכנז בימי הביניים ועל מנהגם בפרט: ר' מאיר ב"ר ברוך (מהר"ם) מרוטנברג, שחי בגרמניה במאה הי"ג, וגו'. הוא אשר קבע את האמירה הזאת בשעת הדלקת הנרות. וככל הנראה כוונתו הייתה אף לדחות את דעתם של חכמי פרובאנס שהזכרנו לעיל, ולקבוע כהלכה ברורה את האיסור המוחלט בשימוש כל שהוא באורם של נרות חנוכה.

קביעתו זו של המהר"ם מרוטנבורג דחקה הצידה לא רק את שיטתם של אותם חכמי פרובאנס, אלא אף שיטה בבלית מפורשת. שהרי בגמרא בשבת כ"ב ע"א קוראים אנו: אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) : דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר חנוכה קדושה יש בה?… הרי ששמואל הבבלי סבר שאין בכלל קדושה מיוחדת בנרות חנוכה.

ואולם המהר"ם, שכידוע הייתה לו זיקה מיוחדת לארץ ישראל ולהלכותיה, דחה שיטה בבלית זו מכל וכל, וקבע מפורשות על פי ההלכה הארץ ישראלית כפי שנתבהרה לו מנוסחת "הנרות הללו", כי אכן הנרות הללו קודש הם.

לא זו בלבד אלא שמתבהר מעל לכל ספק ששיטה זו אכן היא שיטת בני ארץ ישראל שהרי מצאנו באורחות חיים, הלכות בית הכנסת ד' ה' (ובכלבו ספר י"ז) שהמחבר גילה את מקור שיטה זו, בספרו: ומצאתי בספר ילמדנו [הארץ ישראלי] בפרשת בהעלותך את הנרות [תנחומא שם סי' ה' וכו']: אף על פי שקורבנות בטלו, הנרות לא בטלו. מיהא שמעינן שמנהג הקדש נהגו בו, שאין ליהנות ממנו, ושמעינן מהקדמונים שנהגו בו איסור גדול, ואין מניחין להדליק מהם, ואפילו לכתוב בו או ללמוד בו, וכן נהגו בנר חנוכה שלא להשתמש לאורה… וכו'.

עוד מצינו שיטה זו מרומזת בקטע שאינו בירושלמי שלנו. אלא מובא הוא בספר אור זרוע האשכנזי. כי שם, חלק ב', סימן שכ"ח, קוראים אנו בזה הלשון: … ואין לעשות הבדלה במוצאי שבת על נר חנוכה. דאמרי  בירושלמי פרק אלו דברים [ברכות פרק ח'] : ר' אבהו בשם ר' יוחנן, ור' יוסי בר' חנינא: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מצוה. מאי מצוה?  אר"י בשם שמואל: נר, כגון נר של חנוכה במוצאי שבת, אין מברכין עליו… וגו'. ועל פי דברים אלה פסק הטור (אורח חיים סי' תרפ"א): ירושלמי: במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנין לאורו, ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו וגו'. הרי שאיסור הנאה מנר חנוכה שיטה ארץ-ישראלית מובהקת היא, ואף מרומזת היא בפיוטים מפרי עטם של פייטני ארץ ישראל (ראה מש"כ במנהגי ישראל ח"ה עמ' ל"ו-ל"ז. ואכמ"ל).

דעה זו המעניקה לנרות חנוכה קדושה מיוחדת ואף איסור הנאה, מבוארת היא על ידי המאירי (לשבת כ"א ע"א) בכך: ויש באים בה מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה, הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל. הקצהו מדעתו לגמרי וכו'. ותפיסה זו מוצאת את ביטויה גם בקביעת מיקומה של המנורה בבתי כנסיות, בדרום, זכר היא גם למנורת בית המקדש (ראה טור אורח חיים סו"ס תרע"א, ובבית יוסף שם, על פי ספר תרומת הדשן סי' ק"ד).

קדושה זו שראו בנרות חנוכה שימשה יסוד לחומרות נוספות מעבר לאיסור כל תשמיש בהם. כך לדוגמה, אף שיירי הפתילות ו"מותר השמן", דהיינו מה שנותר אחר ההדלקה, נהגו בהם איסור הנאה. וכך כותב האבודרהם (סדר הדלקת נר חנוכה, ירושלים תשכ"ג, עמ' י'): וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהם אחר שכבר דאיתקצו למצוה … (ו) שוינהו רבנן כתשמיש של קדושה משום שהוא זכר לשמן של היכל, וכו'. שיטה זו של "הגאונים" היא שיטתו של בעל השאילתות (שאילתא כ"ו, מהדורת מירסקי עמ' קע"ד): נר חנוכה שהותיר שמן, מהו צריך לעשותו? תא שמע, דתנו- ואינה ברייתא בתלמודים- נר חנוכה שהותיר ביום ראשון- מוסיף עליו ומדליק ביום שני… אבל אם הותיר ביום השמיני… עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שכיוון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו… וכו'. (וכן הוא בפסיקתא רבתי פרק ג', ז' ע"א, ובתנחומא נשא סי' כ"ט בלשון של "ילמדנו רבנו".) אמנם חומרה זו לא נתקבלה להלכה, והרמ"א (בשלחן ערוך אורח חיים תרע"ד א' קבע:… לאחר שעבר המצוה מותרים בהנאה… וכו'. ואף על פי כן נשתמרו הדים משיטה זו במנהגי העדות. וכך לדוגמה, כותב א' בראואר, בספרו יהודי כורדיסטאן, ירושלים תש"ח, עמ' 272 על קהילת סינה: את שיירי השמן, הפתילין וכדומה, אוספים במשך השבוע. בסיום החג עושים מדורה גדולה בחצר, והאנשים רוקדים מסביבה. ואף מצאנו מנהג מעין זה בקהילות אשכנז. כך כותב ר' יוזפא שמש בספרו מנהגים דק"ק וורמיישא (מהדורת המבורגר וזימר, ח"א, ירושלים תשמ"ח, סי' קצ"ט, עמ' ר"מ): … אבל הנשאר בשמיני אסור בהנאה, וביום חנוכת מזבח (דהיינו יום שמיני דחנוכה) עושה מדורה ושורף שיירי הנרות, כדי שלא ייכשל באיסורי הנאה (וראה בהרחבה במנהגי ישראל שם, עמ' י"ט-ל"ז.) וזכורני כי אימי מורתי מרים שפרבר זצ"ל הייתה אוספת את שיירי נרות החנוכה ושורפת אותם בביעור חמץ.

ראינו אם כן שלושה סוגי נרות, כל אחד בעל תפקיד שונה, אף כי כולם נרות מצוה, ומאירים אור כנוגה. ויהי רצון שהקב"ה יסיר מעלינו נגע ואפלה ויאיר עלינו אור יקרות, ונזכה לשמוח בהיכל קודשו בקרוב בימינו, אכי"ר.