על נאמנותם של העוסקים בצדקה לצרכי ציבור, פרשת תרומה, תשפ"ב

מאז נפלה עלינו קללת המגיפה, הייתה פגיעתה קשה הן בבריאות והן בפרנסה. ואולם לא זו בלבד אלא שגם רבים התרוששו כי קרסו יסודות פרנסתם, ובחוצות נתדלדלו רגלי הרבים, והחנויות שוממות מכל קונה, וכל זה נמשך תקופה ארוכה עד כי תאניה ואניה בלב עיר.

ובשל המצב הקשה הזה, קמו בעלי לב טוב, עושי צדקה וחסד והקימו עמותות צדקה למיניהן שמטרתן להיות לעזר לנפגעי המגפה, וביקשו להמציא להם טרף ומזור עד יעבור זעם- ויבורכו משמיים כל העוסקים בצרכי רבים באמונה. והקב"ה ישלם שכרם ובזכות מעשיהם הטובים יסיר מהם כל מחלה וירפא לכל גופם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשיהם. ברם, יחד עם האמור לעיל  ידוע כי קמו אף כאלה אשר משלשלים את כספי הצדקה הנאספים לכיסם הם, ואך  זעיר שם אכן מגיע לכיסם של הנצרכים.

והנה בפרשתנו מצאנו מיסודותיהם של ההלכות הנוגעות לענייני צדקה, כי בשמות כ"ח ג' ה', נאמר, "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי… והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש". ועל פי פסוק זה דרשו חז"ל בגמרא בבבא בתרא ח' ע"ב: תנו רבנן:  קופת צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשניים, שאין עושים שררות על הצבור [דהיינו, בגביית צדקה] פחות משניים, ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות וכו'. עוד שם איתא: תנו רבנן: אין עושין שררה על הצבור פחות משניים. מנא הני מילי? אמר רב נחמן- שהיה דיין מומחה- דאמר קרא, "והם יקחו את הזהב". שררות הוא דלא עבדי. הא הימיני מהימני (כלומר, נאמנים בפחות משלושה),  מסייע ליה לר' חנינא, דאמר ר' חנינא:  מעשה ומינה רבי שני אחים על הקופה (אף על פי ששני אחים פסולים לעדות מפאת קרבתם, נאמנים הם בענייני צדקה). וממשיכה הגמרא שם: מאי שררותא? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:  לפי שממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, וכו'. (וכן הובא בשולחן ערוך יורה דעה רנ"ו ג'.)

אומנם הגמרא שם עוסקת בגיוס כספים לצדקה כאשר מחייבים את הציבור בנתינתה, ואילו אנו עוסקים בנתינה מרצון, וכלשון המקרא, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (שם כ"ה ב'). אך אין כל הבדל לגבי בעלי הקופות בין אלה שכספיהם נגבו בחובה, לבין אלה שניתנו מרצון, כי לכל אלה נקבעו כללים הלכתיים שמטרתם למנוע כל מעשי שחיתות ומרמה בשימוש בכספים הללו. ולצערנו הרב, שמענו לא מעט על מקרים כאלה גם אצל אצילי העדה.

עד כמה הקפידה התורה על ישרותם וטוהר מידותיהם של אלה הממונים על כספי הציבור למדים אנו ממשנת שקלים ג' ב', שם נאמר: אין התורם [את מחצית השקל] נכנס לא בפרגוד חפות… שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שהאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום.  שנאמר, "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב כ"ב) ואומר, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (משלי ג' ד').

ונצרכו אזהרות אלה, כי כפי שכתב הרלב"ג בשמות שם (מהדורת ברוך כהנא וכרמיאל כהן, מעלה אדומים תשס"א, עמ' 310): אין עושין שררה פחות משניים, והיה זה כי לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עוון גדול בלקיחה לעצמו מהממון שהוא מושל בו, וכו'. ואילו בסוף פרשת תצוה (שם עמ' 361) כתב ב"התועלת הרביעית": והוא מה שלמדנו מזה המקום שאין עושין שררה בממון פחות משניים. הלא תראה כי גם ממון שהוא קדוש, שהאנשים נבדלים ממנו, הקפידה התורה שיהיו שניים, שנאמר "והם יקחו את הזהב" (שם). כבר נתבאר זה השורש בחמישי משקלים (משנה ב'), והנה התועלת בזה מבואר, וגו'.  (והשווה  ירושלמי שקלים ה' ב', רמב"ם הלכות מתנות עניים ט' ה', וכו'.) ואכן, הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ט' א' כתב על הממונים על הצדקה שיהיו "אנשים ידועים ונאמנים" ועוד כתב הרלב"ג בפרשת ויקהל-פקודי (שם עמ' 468): התועלת הרביעית היא במידות, והוא מה שלמדנו ממינויי מלאכת המשכן שהוא ראוי לכל הממונים על דבר שבממון, שיכתבו חשבונותיהם בדקדוק, כדי שישמרו עצמם מחשד, וזה כבר מצאנו בזאת במלאכה על גודל מעלת הממונים על זה, ועוצם הזכות שיש לכל אדם לקחת מקדשי ה' יתעלה דבר. שכבר דקדקו לכתוב כל סך הדברים הבאים בידם וסך מה ששמו במלאכה, וגו'.

עד כמה צריכים הממונים על כספי הצדקה להקפיד על טוהר וישרות ולעשות את כל אשר בידם שלא ידבק בהם צל צילו של חשד, למדים אנו ממה שמצינו בשמות רבה נ"א א', על הפסוק בשמות ל"ח כ"א: "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פֻּקַּד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" : שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר, "אין ממנין פחות משניים"! אלא, אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר, "אלה פקדי המשכן…", אשר פָּקַד משה אין כתוב אלא "אשר פֻּקַּד" על פי משה, ועל ידי משה… ביד איתמר ('בן אהרן הכהן')".

אזהרה היא לכל העוסקים בצדקה, גם אלה אשר תחילתם בצדק וביושר אלא שמגודל הפיתוי סופם לעשוק. והקב"ה יצילם מפח יקוש ויעזרם להציל ממוות נפשם ולהאציל חיים לנאנקים ולנאנחים, ויזכו לשבת בצילא דמהימנותא, וצדיקים בחברתם.