בין כל האתגרים שהביאה לפתחנו הקורונה, נדמה שהיא הציבה מולנו מראה וביקשה מאיתנו להרהר במשמעות שלנו ללא עבודה, ללא שגרה, בחוסר וודאות. שנת השמיטה מזמנת אלינו אתגר דומה, מתוך בחירה,  ומלמדת אותנו כלים שיכולים לעזור בתקופות משבר.

אדם יושב בחדר סגור עשרה ימים, אין יוצא ואין בא. נשמע כמו התחלה של סרט. 

זו אישה וכל מה שיקרה לה בחדר יהיה פנימי, יתחולל בתוך נפשה. המציאות החיצונית תלך ותתעמעם, תתרחק ממנה. היא תשמע מרחוק רק את הדיה שיגיעו מבעד לחלון היחיד או לדלת המוגפת. חלק לא מבוטל ממה שבנתה בימי חייה יהיה לא רלוונטי פתאום, עיסוקי היום-יום יתרחקו, היא חוזרת אל מצב תלותי בצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום. הזמן נמתח, לילה ויום מתערבבים, כל מה שמלבדה הופך להיות דו מימדי ומופיע רק מבעד למסך. אל החדר מצליחות לחדור רק תחושות של ניתוק, בטלה כפויה, דאגה, בדידות. האם זו חוויה משמעותית? האם תטביע איזה חותם על חייה?

האשה הזו היא אני, ביליתי כך עשרה ימים בחדר קטן מיד בתחילת הקורונה. ימים מרוכזים מאד, מטלטלים בעוצמתם שהשאירו רושם ובהם נזרעו שאלות ומחשבות הרבה. אבל האישה הזו אינה רק אני, היא אנחנו כולנו בווריאציות שונות במהלך התקופה הזו שתחילתה ידועה אבל סופה טרם. אפשר לומר שאחיזתנו במוכר נשמטה בהרבה מאד רמות, אי הודאות מלווה אותנו תקופה ארוכה והופך לדבר היחיד הקבוע. במידה רבה ניתן לומר שהסתגלנו אליו, אל אי הודאות ומפתיע עד כמה מהר אפשר להסתגל לשינוי כזה. האם זו גמישות או ייאוש ? האם אלו הן עיניים פקוחות או עצימתן מלראות?

אפשר לומר שאחיזתנו במוכר נשמטה בהרבה מאד רמות, אי הודאות מלווה אותנו תקופה ארוכה והופך לדבר היחיד הקבוע. במידה רבה ניתן לומר שהסתגלנו אליו, אל אי הודאות ומפתיע עד כמה מהר אפשר להסתגל לשינוי כזה.

הקורונה היא אירוע גדול, עולמי, שאף פעם לא היינו בכזה שדומה לו (וזה נכון שדור הסבים/הורים שלנו בהחלט היה ולא לפני כל כך הרבה זמן במונחים היסטוריים, אבל במונחים של חיי אדם, כזה עוד לא ראינו). יש שני מסלולי תיאור אפשריים: מאקרו ומיקרו. כלומר המחשבות יכולות לנוע אל מחוזות "הדברים הגדולים", מחשבות אפוקליפטיות, בסדר גודל תנ"כי, כאלה שהן מעל החיים עצמם, מעל האנושי. מנגד אפשר לחשוב מחשבות "קטנות", קיומיות, חוויות אנושיות.

אז מחשבה אחת מזה ואחת מזה:

הראשונה, תחושה שהעולם משתנה, ישתנה מאד. רק הפטרות השבתות מצליחות להדהד אצלי משהו מן התחושות הגדולות. מילים שמקיפות אותנו ולרוב רחוקות ממני בפאתוס הנביאים שבהן. חזונות גדולים, חלקם מעל הריאליה, שיש בהם הוויה של חלום או של פנטזיה מצליחים לראשונה לבטא חוויות פנימיות שלי:

 הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם  ָה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.   וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם—

דרמות עצומות, משנות חוקי טבע וסדרי עולם. חזונות על עולם אחר, עם נוכחות א-לוהית חזקה שהיא כמובן גם מושא חפץ וגם פחד גדול. הדבר המעניין ושובה הלב בעיני בנבואות כאלה הוא שעם כל עוצמת ההתרחשות הפלאית הזאת, יש בהן גם היבטים פשוטים וארציים. אותם אלו שהיינו מכנים אולי "קטנים" אבל בעצם הם המשמעותיים יותר לקיומנו. אליהו יבשר ביום ה' הגדול והנורא בסך הכל על שיבת לבבות ההורים והילדים זה אל זה. לפעמים נדמה לי שאם רק נתקן את המרכיב הזה בעולם, דיינו, העולם יקפוץ בכמה רמות באיכותו ובטובו. 

התחושה שניה, כמעט הפוכה וקשורה בשיר פנאי של זלדה:

היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאוויר הבוקר
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
יושבות בנחת בסירה של זיו
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח
ועם המזלות.

לא זוכרת מתי התוודעתי אליו לראשונה אבל אני זוכרת את השפעתו שמאז. מחזיר אותי אל חוויית ילדות קסומה, לא מוגבלת, שמאז לא שבה, כמו שהיה נדמה שהחופש הגדול לעולם לא יגמר. זמן שמתנהל אחרת, סגור בתוך עצמו, יוצר בועה שהיא מציאות עצמית עם חוקים שרק מי שבתוכה מכירים. התרחשות ביתית אינטימית שאין לה תחליף, היא מחוברת להוויית העולם והעולם מחובר להווייתה בקשר הדוק. החוויה היחידה מעולם המבוגרים שמזכירה משהו מן האיכות הזו היא השבת. בועת הזמן הזו שאין דומה לה, שהיא כמעט בלתי חדירה למחשבות חוליות. חשבונות, דאגות, טרדות ותכנונים שדוהים מיד בכניסתה כאילו הם חסרי משמעות ומתנפלים עלינו ביציאתה כאילו מעולם לא הרפו. 

וזה זמן שהוא מעין שבת כזו, בועתי מאד, מנתק. המציאות החיצונית דוהה לי לפעמים וזה קצת מבהיל, מעין עולם הבא במובן הרחוק, שיש בו מעט מן המוות. זהויות מקצועיות ואפיוני הפנאי שלנו נעלמו בחלקם, שגרת העשייה והמפגשים, הכל אסור ורחוק. ומי אנחנו מה נשאר מאתנו מעבר לפנאי הזה? מציאות של שפע, של נוכחות אלוהית חזקה שגם היא מעין עולם הבא. שקוראת לתיקון, שיוצרת בהירויות מסמאות עיניים. הלבדיות והנפרדות שנכפתה עלנו עם ערבובים אנושיים חדשים, גלובליים ומקומיים, וירטואליים וממשיים.

הדבר המעניין ושובה הלב בעיני בנבואות כאלה הוא שעם כל עוצמת ההתרחשות הפלאית הזאת, יש בהן גם היבטים פשוטים וארציים. אותם אלו שהיינו מכנים אולי "קטנים" אבל בעצם הם המשמעותיים יותר לקיומנו.

שמיטת הוודאות 

בכל תקופת הקורונה הרגשתי הרבה מסביב את הקולות שמנסים להמעיט את גודל ההתרחשות. כאלה שמדגישים את כוחו של המדע שהוביל למציאת פתרון  בדמות החיסון. כאלה האומרים שהזמן אמנם מתארך אבל  בקרוב וודאי נחזור אל חיינו הקודמים בשמחה ובפשטות. העולם עובר טלטלות אבל זו אינה טלטלה שתשנה אותו ולא תשנה אותנו. זו נראתה לי הקלה עבור חלקנו, שלא יהיה שינוי גדול. הרגשתי שיש רצון לוודא ש"הכל בסדר", שעמדנו בזה "כמו שצריך" כלומר החזקנו עד כמה שניתן בחיינו הקודמים, בהרגלים ובסדרי העדיפויות כמו פעם, כמו תמיד. היתה תחושה של הישרדות, שדר של נחכה "עד יעבור זעם" ואז נתפנה לחשיבה, עכשיו הדחוף הוא לעבור את זה. הרגשתי שיש ניסיון להרגיע את הפחדים שצפו על ידי היאחזות במוכר, אולי אפילו הכחשה.    

ואחרי שנשמטו מאתנו כל כך הרבה וודאויות, כיצד ניפגש עם השמיטה של השנה הקרובה?

בשמיטות האחרונות ישנו דיבור מתחדש ויפה על השמיטה, פנים חדשות שמתגלות בה הולכות ומתנסחות. בדומה לשבת, ישנו הפן החברתי שמתחדד ומתבהר בה ויש את מה שהיא יכולה לחולל בנפשנו על ידי העצירה וההשתהות. מחשבות על המתנה שביכולת לשמוט ולתת לדברים להיות בפחות שליטה, לראות בזה טוב. ישנן כמה וכמה סיבות להיווצרות הדיבור הזה ולכניסתו לחיינו: ניו אייג' ונאו חסידות, תורות והשפעות מן המזרח, קצב חיינו שהפך בלתי נסבל, הפערים החברתיים המעמיקים והשתלטות המסכים. משבר האקלים ותובנות הקיימות ועוד. כל אלה מביאים לכמיהה מחודשת אל השמיטה. השמיטה הזו נראית לנו הרבה פעמים כשמיטה מאירה, כזו המאפשרת לנו מפגש אחר עם עצמינו ועם העולם, הטבע והאנושות, מלמדת אותנו אמונה. 

הקורונה הפגישה אותנו למעשה עם כל הדברים הללו בהפתעה ובעיקר ללא בחירה. תוך ימים ספורים היינו שקועים בסגר כפוי ובשינויים תעסוקתיים גדולים. חלק מאיתנו ללא עבודה כלל, חלק בעבודה בתנאים משתנים של בידוד ובית, ללא צוות, ללא חוץ. מעל כולנו ריחפה השאלה הכאילו טכנית, אבל מהותית ביותר, האם אנחנו "חיוניים"? זו שאלה גדולה וקיומית, כמה צורך יש בנו? ואם כרגע אין, מה מאתנו זה משאיר, מה מזהותנו ממשיך להתקיים? אלו שאלות עמוקות. ביושבנו בחדרי הבית התרחקנו מחלק מתפקידנו, הרשמיים והלא רשמיים, אלה המקצועיים, הקהילתיים ואפילו המשפחתיים (כגון להיות סבים פעילים). ילדנו אבדו את זהותם הברורה כתלמידים וכחברים בקבוצה שההקשר בה ברור. כאילו התפשטנו כולנו מן הבגדים הקבועים, אלה המבטאים תפקיד, סגנון ומעמד. נותרנו עירומים מהרבה הקשרים של חיינו ומה נותר מאיתנו כך? האם נותר?

מהי העצמיות שיש בי כשאני כך? בשעמום, בריק, ברובד החיים "סתם". אני זוכרת שילדי הצעירים היו שואלים בבקרי הימים והשבועות הראשונים "מה עושים היום"? ואת עצמי מסגלת לי את התשובה: "היום חיים". הרגשתי אז כמה זה מאתגר, כמה התפקידים והעיסוקים ממלאים אותנו, נותנים משמעות לחיינו. מעמעמים ומסתירים חלק משאלות עצם הקיום, לפעמים מרחיקים אותנו מעצמינו. כמה סדרי חיינו הטובים ואפילו האידאולוגיות הגדולות משקיטות את אי השקט המובנה של הקיום. התהום הכאוטית של אי הסדר מציצה כך יותר ומאיימת.   

היה בזה הרבה יופי אבל גם הרבה קושי. מתוך זה נראית לי השמיטה היום כאתגר גדול וגבוה העומד לפתחינו. מובנת לי יותר העובדה מדוע השמיטה קוימה כנראה מעט גם בימים עברו. מעבר לשאלות הכלכליות שהיא מציבה, לאתגרי ההערכות אליה, לשינוי סדרי העדיפויות  והאמונה שנדרשת כדי לשמוט. התחדדה לי מאד שאלת נתינת המשמעות. כיצד האדם היחיד וכיצד חברה שלמה שומטים חלקים גדולים מזהותם ומצליחים למלא ולהתמלא בטוב אחר.

  

המפגש עם מה שמעבר 

מדי פעם, סיפרו הזקנים 

מתרגשת נופלת עלינו

בסופה וסערה בחיל ורעד

שפה חדשה לא נודעת.

שפת ממלכה, שפת עידן שפת כוכב

והאני שלנו, 

זה שמעולם לא נראה 

ושאין בו לגעת

הולך ורחב    (רבקה מרים)

השיר הזה ליווה אותי הרבה השנה, כמיהה אל שפה חדשה שתיווצר בנו, כזה שהאני בה יתרחב מתוך המפגש עם הסופה והסערה, מהחיל והרעד. 

אני רוצה להכניס פה אל הדיון שני צמדי מושגים הנראים לי רלוונטיים:

הראשון הוא הצמד של 'טבע ותרבות' במובן של כאוס וסדר, של העולם כמו שהוא לעומת היצירה האנושית המנסה לגרום לו להיות מובן יותר, מפוענח וגם מסודר ונשלט. ניתן להסתכל על זה גם כעל איד מול אגו וסופר אגו, כולם חלקי מציאות הכרחיים. החוק והסדר מרוממים את העולם ואת האדם מעל טבעו הראשוני, אלמלא הם "איש את רעהו חיים בלעו". מחברה מתוקנת, מדע מקדם, כניעה וציות לחוק, עבודת מידות וראיית הזולת ועד חוכמה, אמנות ויצירה, שאר רוח ואמונה, כולם הם תולדות ההתרוממות הזו אל מעל הטבע. אבל ישנם גם מפגשים שונים עם הטבעי, עם הכאוטי, עם תהום האין שמתגלה. אלו כלים ואלו הבנות יעמדו לנו שם במפגש הזה?

נדמה לי שהתורה נותנת לנו כמה כאלה דרך מצוות השמיטה. מבקשת שנהיה מוכנים לצאת אל דרך החתחתים הזו של המפגש עם מה שמעבר למעשים שבשיגרה הברוכה שלנו. שנעיז לחפש רובד נוסף לקיום, רובד שיכול להוסיף בנו הרבה חיים אם ניגע בו בלי פחד (או עם פחות פחד, בחינת הליכה על גשר צר והעיקר לא לפחד כלל). השמיטה נותנת מילים ומסגרת למפגש עם האין, עם היותר עמוק ובסיסי או היותר גבוה. יוצרת שפה שתאפשר לנו להחזיק אותו. 

היתה תחושה של הישרדות, שדר של נחכה "עד יעבור זעם" ואז נתפנה לחשיבה, עכשיו הדחוף הוא לעבור את זה. הרגשתי שיש ניסיון להרגיע את הפחדים שצפו על ידי היאחזות במוכר, אולי אפילו הכחשה. 

השני הוא צמד המונחים עבודה ואהבה שפרויד טבע מתוך מחשבה שהם שני היסודות לקיום אנושי בוגר ובריא. פרויד לא העז לחשוב על האפשרות שמרכיב העבודה יישמט ולתקופה יהפוך להיות לא רלוונטי. אותי זה מאתגר לחשוב על סוגיית השמיטה מתוך צמד המונחים הזה. התשובה לשאלה מה יישאר מן האדם ללא עבודתו היא אהבה. כמה אנחנו מכירים את מלאכת האהבה? העולם שלנו נוטה לדבר הרבה על התאהבות, היא וודאי ישנה וקיימת אבל כמה אנחנו מחנכים, את עצמינו ואת ילדינו לעשייה של אהבה? הסבלנות שהיא דורשת, ההתחדשות שבראיית הזולת ועצמי כאינסופיים, מסע ההכרות שלא יגמר אף פעם, המוכנות להתמסר, המוכנות לתת אמון אפילו במחיר של פגיעה ועוד ועוד. אני מתכוונת לאהבה זוגית והורית ויצירת חברות עמוקה ואהבת הזולת באופן כללי ובוודאי גם אהבה של הקב"ה.   

חוזרת אל המפגש הטעון של הזמן שלנו, יציאה אל השמיטה מתוך הקורונה. דווקא כי חווית הקורונה היתה קשה, כפויה ובעלת מימד כאוטי חזק. כזה שערער יסודות קיום, הכריח את המבט להתעכב על חוסר השליטה ועל אי הוודאות שאנחנו רגילים להסיט את מבטינו מהם. 

חושבת שמכאן מושגי השמיטה יכולים להמתיק מעט, לתת פשר של מילים ורעיונות לחוויה שחווינו. אולי נוכל להגיע אל רעיון השמיטה, הפעם בבחירה וברצון. לתת לעצמינו להסתכל אל האין, לחוות את עצמינו בתוכו מתוך המסגרת שהשמיטה מייצרת. לעבוד באופן מודע על ממד האהבה כשממד העבודה נשמט.  

ועוד מילה על אמונה

זוכרת את עצמי מבינה ברגע מסויים, לפני שנים רבות כבר, איך עמדתו של הרמב"ם על כוחו הרב של האדם והאמון העצום שלו בכך שהרבה מאד תלוי בו, היתה העמדה השלטת בחינוך הדתי-ציוני שקבלתי (ולציוני פה היה חלק גדול מאד שכן עלינו בהר, ייבשנו ביצות ובעיקר לא חיכינו יותר למשיח אלא הבאנו את תחילת הגאולה בעצם כוחנו). התובנה הזו היכתה בי אז מתוך גילוי של אופציות דתיות אחרות. אופציות שנתנו נוכחות אחרת לגמרי לכוחות שבאים מאת ה' ומשפיעים על חיי האדם. החוויה הדתית בעיניים האלה היתה הרבה פחות בחירית והרבה יותר מתמסרת ונתונה בידי ה'. למרבה הפתעתי אז, במקום תיאור של קושי עצום שנוצר מן התלות הזו ושאיפה לעצמאות שתחזק את כוחו של האדם, החוויה היתה טובה ומשחררת. חוויה יוצרת קשר, קרבה ואהבה מתוך התלות והזקיקות. שרואה את חוסר הוודאות שבעולם בהשלמה, גם כהזדמנות לענווה ולתפילה ולא כתקלה חולפת שאפשר או צריך למגרה. 

נדמה לי שהתורה נותנת לנו כמה כאלה דרך מצוות השמיטה. מבקשת שנהיה מוכנים לצאת אל דרך החתחתים הזו של המפגש עם מה שמעבר למעשים שבשיגרה הברוכה שלנו. שנעיז לחפש רובד נוסף לקיום, רובד שיכול להוסיף בנו הרבה חיים אם ניגע בו בלי פחד.

הקורונה טלטלה אותנו לתוך מציאות כזו והשמיטה מזמינה אותנו לטעום שוב משהו מזה. ויש בחוויה הזו התמודדות והשלמה עם עובדות הקיום בעיניים פקוחות והזמנה לעשות את זה יחד, בחבורה מתחשבת, רואה ואוהבת ומתוך אמונה.