הלכה ושירות צבאי: פרק 10-יחסים בין אדם לפקודו

יחסים בין אדם לפקודו

סיפור המקרה

אתה מפקד מחלקת טירונים. לאחרונה התרבו מקרי "שבירות השמירה" במחלקה חרף כל אזהרותיך ועונשיך. בערב האחרון תפסת את איציק שהגדיל לעשות. הוא הוריד את האפוד, השתרע על רצפת מגדל השמירה ושקע בתרדמה. החלטת שיש לנקוט הפעם בגישה חריפה. לשם כך הקפצת את כל המחלקה באישון ליל ל"ניעור קטן" ובעיקר ל"ירידה" על איציק  לעיני כל המחלקה "למען יראו ויראו".

השאלות

1.    האם אין חשש של הלבנת פני חבר?

2.    האם ניתן להשתמש בהשפלה כאמצעי ענישה וחינוך?

3.    מה הן סמכויותיו של המפקד בתחום זה?

4.    האם נכון היה להשתמש בעונש קולקטיבי?

5.    האם יש לעודד את החיילים לדווח על חבריהם "השוברים שמירה"?

שיקולים

קשה מאוד לסלול דרך ברורה בשאלה מסוג זה, שבה כמות המשתנים היא גדולה והמפקד נדרש להכריע תוך לחצים מכיוונים שונים. גם בשאלה זו אין תחליף לשכל הישר ולכוונה הטובה, ואף אנו נסתפק בנושא זה בהצגת שיקולים שונים.

החברה בצבא

מטרת המערכת הצבאית, בניגוד למערכות חברתיות אזרחיות, אינה חברות לשמה, אלא יצירת מבנה יעיל וחזק להגנה מפני האויב. אי לכך, המסגרת החברתית אינה נתונה לבחירה אלא כפויה והטרוגנית. אם נוסיף על בסיס חברתי רעוע זה את הדרישות הרבות והעומסים הפיזיים והנפשיים המוטלים על החייל, בייחוד בתקופת הטירונות אשר בה הוא צריך להפוך תוך זמן קצר מאזרח לחייל, אין להתפלא על הימצאותן  של בעיות חברתיות רבות ואף קשות ביותר.

אחת מן הבעיות המצויות הינה "החייל הסוציומט", אשר הקווים המאפיינים את אישיותו הם חוסר אכפתיות כלפי חבריו, ואליה מתלווה, לא אחת, אדישות לדרישות הצבאיות. כאשר שני רכיבים אלו מצטרפים יחד הבעיה חריפה במיוחד, שכן לא אחת הוא מוצא את עצמו מבודד וחסר תמיכה, וחשוף לחלוטין למערכת הצבאית, או אף נרדף על ידי חבריו. מציאות זו עלולה להביא את החייל לידי מצוקה נפשית קשה ואף להובילו לכדי מעשים נואשים, כפי שמלמד הניסיון המר.

מצד אחר, צוות מגובש ומאוחד הינו אחד הגורמים המרכזיים להצלחה במשימות המוטלות עליו. לשם השגת גיבוש חברתי יש לטפח יחסי עזרה ואמון הדדי בין אנשי הצוות, ובו בזמן ליצור לחץ חברתי חיובי, המעלה את המוטיווציה להצטיינות בתחומים הצבאיים.

עקרונות סותרים אלה יוצרים את הקונפליקט הקשה שבו מצוי המפקד בין טובת הכלל ומילוי משימותיו לבין טובת הפרט.

מצוות תוכחה

בתורה נאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא: לא תקם ולא תטר את בני עמך  ואהבת לרעך כמוך אני ה'".[1]

מצוות הוכחת החבר היא צורך וחובה על מנת לתת לאדם הזדמנות להתבונן במישגיו ולתקן את דרכיו. אולם יש לנקוט זהירות רבה בשעה שאנו נוטלים על עצמנו משימה זו. לא אחת במקום לתקן נמצא מקלקל ועמיתך רק הוסיף על מעשיו המקולקלים חטא שנאת רע. על כן תולה התורה את חובת התוכחה ב"לא
תשא עליו חטא". "לא תלבין את פניו ברבים".[2] ואמרו חכמינו: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים".[3]

הסיבות לאי קבלת תוכחה הן:

המקום – הוכחה ברבים  היא מתכון מבטיח לדחיית התוכחה ולהידרדרות מערכת היחסים הבין–אישית. העלבון ועוגמת הנפש הנגרמים כתוצאה מתוכחה פומבית לעיתים קרובות כלל אינם פרופורציונליים לחטאו של החייל  (לא אחת כלל  לא ניתנה לו הזכות להסביר את מעשיו).

המוכיח – לא כל אדם ראוי להוכיח, וחז"ל כבר קבעו שאין בדורם היודע להוכיח (שם).

צורת התוכחה – יש לומר את ההוכחה שתתקבל על הלב ושתשכנע את המוכח שאינה נאמרת אלא לטובתו.

העיקרון היחיד שיכול למנוע מעידה בכל אותן מהמורות רבות מצוי אף הוא בפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". אם הקו המנחה אותך ביחסך לרֵע הוא אכן אהבה אמיתית ורגישות רבה לשנוא עליך ועליו ישנם סיכויים טובים שאכן תמצא את הדרך הנכונה אל ליבו.

סמכויות המפקד

מובן, שבמערכת הצבאית הסמכויות המוקנות למפקד והחובות המוטלות עליו על מנת שיביא את פקודיו למוכנות מרבית לעמידה במשימותיהם הן רבות ואינן דומות למערכת יחסים רגילה בין אנשים בעלי זכויות שוות. ניתן לדמות זאת לדברי הרמב"ם: "ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה…".[4]

ברור שהצבא – ובוודאי במצב של לחימה – מחייב ומקנה סמכויות יתר למפקדים האמונים על הצלחתו במשימות המוטלות עליו. סמכויות אלו כוללות את האפשרות של המפקדים להעניש את הכפופים להם. נקל להבין שהצלחת הכלל מושגת לא אחת במחיר הפגיעה בפרט – בייחוד בצבא שבו הפרט נדרש לסכן את חייו להצלת הכלל.[5]

אולם לצד הסמכות המוקנת למפקד עומד איסור התורה: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך: עליו כותב רש"י: "איש באחיו – להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך".[6] גם בתוך המערכת הצבאית לא ניתן להתעלם מהגורם האנושי–חברתי. בהעדרה של מערכת יחסי אנוש טובה, לא רק היחיד עלול להיפגע כתוצאה מרמיסת אישיותו על ידי מפקד עריץ וקהה רגשות, אלא גם יכולתו של הכלל הזקוק לתשתית החברית ולרעות על מנת לעמוד במצבי סיכון ומסירות נפש גבוהים. (הוכח במחקר שנערך בצה"ל שהגורם העיקרי לנכונות חיילים לחרף נפשם הוא החברות).

גם כאן העיקרון המנחה במבוכה זו מצוי בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", שעליו אמר ר' עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". כלל זה נכון לחיים בכלל וביתר שאת בצבא. מפקד שאוהב את חייליו באמת ובתמים, ימצא את הדרך הנכונה להביא את חייליו למילוי ייעודם, כשהוא הולך בשביל הזהב שבין קפדנות במילוי הדרישות הצבאיות לבין אוזן קשבת, דאגה ואכפתיות, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". מפקד שיזכור תמיד שגם הוא היה פעם חייל (שלא כבצבאות אחרים) ושייראה לנגד עיניו את השנוא עליו, ידע לסלול את המסילה הנכונה אל ליבם ומוחם של חייליו ולהפיק מהם את המרב.

ענישה קולקטיבית

במקורותינו מצוי לא אחת עקרון השימוש בענישה קולקטיבית על ידי האלוהים (והרי מצווים אנו על "והלכת בדרכיו…"). אחת הדוגמאות הבולטות מצויה בפרשת עכן שמעל לבדו בחרם, אך העונש ניתך על העם כולו: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. ולא יכלו בני ישראל לקום לפני איביהם ערף יפנו לפני איביהם כי היו לחרם לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם."[7]

ומאידך כובלים משה ואהרון על ה' בפרשת קרח: "ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף".[8]

ככלל נראה שעל אף יעילותה של הענישה הקולקטיבית בהשגת תוצאות מיידיות וחריפות, לטווח הארוך הענישה הפרטנית עדיפה. בענישה היחידנית  המענה הוא מדויק, ישיר ונמצא בשליטה, בניגוד להפעלת לחצים תוך חברתיים שבקלות יוצאים מכלל שליטה ופעמים רבות בלתי הפיכים (לדוגמא: ביחידה קטנה וצפופה קשה מאוד להשתחרר מתדמית שלילית). יתרון נוסף לענישה היחידנית הוא בכך שהיא מחנכת לבחירה ולנשיאה באחריות אישית, בניגוד לענישה הקולקטיבית שעלולה להביא ליחס אדיש ולבריחה מאחריות "שהרי בכל מקרה נחטוף" – "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיהו, פרק לב יט).

לשון הרע ודיווח אמת

ברצף הפסוקים שבפרשת קדושים העוסקים במבנה החברתי הנאות (ומהם הובאו לעיל) הובא הפסוק (טז) "לא תלך רכיל בעמיך". רמב"ן על הפסוק: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע"[9] מביא דרשת הסיפרי (תצא קיט) על המילים "מכל דבר רע" – …אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע" ומסביר הרמב"ן: "והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים". וכך מסופר במדרש: "מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור… אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין… אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין…"[10]

מקורות אלה מדגישים שיחסי אדם וחברו והנאמנות הבין–אישית הם מן העקרונות שהשמירה עליהם מביאה לגיבוש וליכוד היחידה והם מהווים גורמים ישירים להצלחתה.

מאידך, ברור שאדם הרואה שחברו פוגע בזולת – חובה עליו לדווח על כך למי שבידו לתקן את הדבר במטרה לתקן את מעשי חברו ולמנוע את הנזק של מעשיו.[11] ברור ששמירה לקויה עלולה לגרום נזק חמור עד כדי סכנת נפשות. את חומרת ההֵרדמות בשמירה מבטא דוד בהטיחו באבנר, לאחר שהצליח לחדור אל תוך מחנה שאול וליטול את חניתו ואת צפחת המים אשר מראשותיו: "לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ידוד כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדניכם על משיח ידוד…" (שמואל א,  כו  טז).

ואכן, גם בנושא זה אנו נקלעים לקונפליקט קשה. מצד אחד, חיוני לכל מפקד  לקבל מידע מלא ומדויק על הנעשה ביחידתו. ומצד אחר, עידוד הלשנות של איש על רעהו יוצר מתיחויות חברתיות ומפורר את הליכוד החברתי.

הדרך הנכונה להתמודדות עם נושא זה הינה החינוך לדיווח אמת גם במקום שבו האמת אינה נוחה ואף עלולה לפגוע במדווח. תהליך קבלת ההחלטות בצבא נשען על דיווחים העולים מן השטח ועל כן יש להסביר ולהטמיע ביחידה את החשיבות הקריטית במסירת דיווחי אמת. במקום שבו הנורמה היא לחשוף את האמת ולעלות את הכל "על השולחן" באופן ענייני ומתוך מטרה לתקן ולשפר ולא לשם ניגוח ושמחה לאיד, לא יתקבלו הדברים כהלשנה.

צריך להדגיש, שבכל מקרה חובה על המפקד לבדוק ולסנן היטב את המידע לפני שהוא פועל על פיו, שכן, לא אחת מכיל מידע זה חצאי אמיתות או שמועות לא מבוססות. לא רק המספר לשון הרע עובר עבירה אלא אף המקבל. ככלל, נראה שרק הדוגמא האישית של המפקד, הנוהג ביושר ובאמת כלפי מפקדיו ופקודיו,  עשויה להביא להפנמת האמת לשם האמת אצל פקודיו, "הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו" (תהלים,  טו ב).

מסקנות:

כאמור, אנו נימנע מהכרעה מפורשת בנושא מורכב ובעייתי זה. אך תמצית כל דברנו היא בהדגשת שני ערכים חשובים. מפקד שערכים אלה יהיו נר לרגליו – חזקה עליו שיצליח בדרכו:

·       ואהבת לחיילך כמוך.

·       דובר אמת בלבבו – ובפיו.

"והאמת והשלום אהבו" (זכריה,  ח יט)

ואידך זיל גמור.