הלכה ושירות צבאי: פרק 6-כשרות במוצב

כשרות במוצב

סיפור המקרה

הגדוד מבצע תעסוקה לאורך הגבול. אתה הוצבת במוצב גבול קטן שעד כה היו בו רק חיילים חילוניים. המוצב מקבל הספקה של חומרי גלם וחיילי המוצב מכינים את האוכל לעצמם. הגעת בדיוק בזמן ארוחת ערב ומיד לאחריה יש לך 4 שעות שמירה ארוכות וקשות בעמדה, ואין צורך לומר שאתה רעב מאוד…

השאלות

בהנחה שישנו חשש  לכשרות המטבח – האם ניתן לאכול את האוכל שבושל כבר או שיש להחמיר ולאכול אוכל קר (קופסאות שימורים, לחם וכד')?

האם צריך להכשיר את כל המטבח?

כיצד יש להכשיר את כלי המטבח?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

חילוק בין ארוחה זו ליתר הארוחות

ראשית צריך ליצור הבחנה בין השאלה לגבי הנאה מהארוחה המבושלת כבר, שלגביה הדיון הוא בגדר של "דיעבד", לבין הארוחות הבאות שיתבשלו במטבח שלגביהן השאלה היא "מלכתחילה", כיצד ראוי להיערך אליהן.

לגבי הארוחה המוגשת בפניך יש ליצור הבחנות נוספות:

מצב הכלים

היחס אל כלי האוכל השונים נקבע על פי אופי השימוש בהם. לצורך כך נעזר בטבלה הבאה :

לגבי הגדרתו ההילכתית של הכלי יש חילוק בין הספרדים, הקובעים את גדר הכלי על פי רוב שימושו, לבין האשכנזים החוששים למיעוט תשמיש. (לדוגמא: מימיות משמשות בדרך כלל לנוזל צונן ורק לעיתים רחוקות נוהגים לתת בתוכן נוזל חם; לאשכנזים יוגדרו ככלי שני, לספרדים – תשמישן בצונן והדבר רלוונטי להכשרתן לפסח).

סבירות הטרפת הכלים

מעבר להגדרות העקרוניות יש צורך להתייחס לסבירות המציאותית של חשש היטרפות הכלי בבישול בשר וחלב (החשש בצבא להכנסת אוכל טרף למטבח בדרך כלל נמוך ביותר). בכלי בישול קטנים (בעיקר מחבת, תרווד וכד') קיים חשש סביר שנטרפו על ידי חיילי המוצב, ובדומה לכך סכיני חיתוך. ואילו בסירים גדולים שלא נוהגים להשתמש בהם באופן ארעי –  החשש רחוק יותר.

שימוש ארעי בכלים

על פי הטבלה ראינו שניתן להשתמש שימוש ארעי בכלים בעיקר לצורך מאכלים קרים אף שקיים לגביהם חשש סביר שנטרפו בבישול בשר וחלב.[1]  מובן שלצורך שימוש קבוע יש להכשיר את הכלים.

מצב האוכל

אם אכן בושלה ארוחה זו בעירבוב בשר וחלב, כמובן שהאוכל אסור. אך שאלתנו נוגעת במציאות הרווחת יותר שבה החשש הוא שהשתמשו לבישול בשרי בכלי חלבי ולהיפך. זאת אומרת שהאוכל בושל בכלי טרף.

מצד אחד, יש מקום להקל מטעם "ספק ספקא מותר אף בדאורייתא". דהיינו, אם שנם לפחות שני ספקות בקיום  האיסור, אף באיסור דאורייתא מותר.[2]  וכך ניתן לומר לגבי האוכל שבושל כבר – "ספק ספיקא" ספק אם כלי הבישול היה טרף. ואף אם נטרף, ספק אם השתמשו בו 24 שעות ("אינו בן יומו") לפני הבישול הנוכחי.

אך מאידך, כאשר מוצא החייל את המטבח במצב של עירבוב בין כלי בשר וחלב, ייתכן שלא יעזרו כל הספקות, שהרי יש כנגדם חזקה להטרפת המטבח.[3] במקרה זה ניתן לסמוך על המקילים רק בשעת הדחק.

הגדרת הצורך, שיקולים נוספים

כל דברינו עד כאן היו לגבי שימוש ארעי בכלים והנאה בדיעבד מאוכל שבושל כבר. הבעיה שעלולה להתעורר היא במקום שמחמת הפעילות המבצעית קשה להכשיר את המטבח.

ראשית, עמדנו כבר על כך, שלא כל הכלים באותה דרגת חומרה, ולכן יש להתחיל בהכשרת הכלים הבעייתיים במיוחד – כלי בישול קטנים הנימצאים בשימוש תדיר, כגון מחבת טיגון, סכין חיתוך וכדומה.  

באופן כללי, ההתייחסות לשעת הדחק היא כלמצב בדיעבד,[4] ובמקום שבו הכשרת המטבח עשויה לעכב פעילות צבאית הכרחית יש לדחות את הכשרת המטבח לזמן מתאים. לדעת הר' גורן יש לדון את כל הפעילות הצבאית תחת ההגדרה ההילכתית "דיעבד".

על הקלה והחמרה במאכלים

סוגיה זו יש לשקול בהקשר הכללי של שאלות הנוגעות לתזונה בצבא – בעיקרון, אין להחמיר בפעילות מבצעית בדיני אוכל, שכן החמרות יתרות עלולות להביא לחולשה, לחוסר עירנות ולחוסר סבלנות, הפוגעים בביצוע המשימה.[5]

יחד עם זאת, יש לחשוש תמיד שמא היתרים יגרמו לזלזול של חיילים חילונים ומפקדיהם בשמירת הכשרות. בל נשכח שהצידוק ל"כפייה" של שמירת הכשרות על החילונים מבוסס על קיום האפשרות לדתיים לשרת בצבא, והקלות שיכולות להתפרש כוויתור של הדתיים על הצורך להקפיד בשמירת הכשרות בצבא עלולות לסכן מצב עדין זה (עיין בהרחבה ב"מיקוד").

יש להדגיש, שהיתר מקומי עלול לגרום לכך שכיון שהותר פעם אחת ייעשה לו הדבר כהיתר. המציאות מורה שאם לא הקפיד החייל הדתי על הכשרת המוצב מיד עם כניסתו אליו ייקשה עליו מאוד לעשות זאת אחר כך,  והשיגרה וכוח ההרגל מנציחים. לכן, למרות כל הטיעונים כבדי המשקל לקולא, לרוב יש לנטות לחומרה ולא לאכול מהאוכל המבושל אלא להסתפק באכילת אוכל משומר, ויש להכשיר את המטבח בהזדמנות הראשונה.

עקרונות במיקוד

"הצבא צועד על קיבתו"

יש לתת את הדעת לעיקרון כללי המתקיים בזמן פעילות מבצעית. החמרות יתרות בדיני אוכלים עלולות להביא לחולשה, לחוסר עירנות ולחוסר סבלנות הפוגעים בביצוע המשימה.[6] מקורו של עיקרון זה מצוי בפסוק: "והיה כי יביאך ידוד אלהיך אל הארץ… לתת לך… ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת… ואכלת ושבעת"  (דברים, פרק ו י-יא). מפסוק זה למדו חכמים: "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו…".[7]  (רמב"ם, בפרק ח' מהלכות מלכים הלכה א', ומקורו בחולין דף יז עמוד א). הסבר להיתר גורף זה, מצוי בדברי העמק דבר "…שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכנת נפשות… ואכלת ושבעת מותר אתה, לא רק כדי קיום נפש אלא אפילו כדי שביעה, בלי חשבון ודעת, שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן, וגם שביעה גורם בריאות יתירה הנדרש בעת מלחמה" (דברים, י-יא).

כמובן שצריך להיות זהירים מאוד ביישומו של עיקרון זה. באופן כללי לא נכון להחילו על שיגרה מבצעית, שבה הספקת המזון והכשרתו ניתנות לתיכנון והתארגנות מראש.  אולם  במקרים פרטיים, כמו בפעילות מבצעית הדורשת רמת כוננות ומוכנות גבוהה, שבהם לא התאפשרה ההתארגנות מראש, יש להתחשב בשיקול חשוב זה.

הצעות להכרעה

1.    יש מקום לאפשר שימוש ארעי בכלים  לצורך מאכלים קרים.

2.    יש להכשיר את המטבח בהזדמנות הראשונה, וחשוב שהדבר ייעשה סמוך ככל האפשר להגעה למוצב כדי שלא יקוים הכלל: "כיוון שנדחה נדחה".

3.    במידה שהזמן מצומצם והאפשרויות מוגבלות יש להתחיל בהכשרת כלים בעלי סבירות הטרפה גבוהה (מחבת טיגון, כלי טיגון, סכיני חיתוך וכדו').

4.    לגבי הנאה מהאוכל קיימים שיקולים לכאן ולכאן, ויש להעריך את המצב באופן נקודתי. באופן כללי נראה שבדרך כלל יש לנטות לחומרה בגלל שני טיעונים עיקריים: א) שיעשה לו כהיתר;  ב) החיילים החילוניים יפרשו את ההיתר הנקודתי כחוסר הקפדה של הדתיים ויזלזלו בשמירת הכשרות בצבא.

5.    יש להבהיר לחיילי המוצב את החשיבות האישית שאתה רואה בהקפדה על כשרות המטבח. ההבהרה הטובה ביותר תיעשה במתן דוגמא אישית – על ידי התנדבות לעבוד ולארגן מחדש את המטבח. החייל יבהיר את  עמדתו בכל מקרה  בדרכי נועם, מתוך שמירת הכבוד הראוי ובהסתמכות על פקודות הצבא.