אימוץ השמרנות בגרסתה האמריקאית הוא קודם כל אסטרטגיה של התמודדות מול האיום שבשטפון הפרוגרסיבי – בעולם המתקדם בזרם מהיר הדרך היחידה לא להיסחף היא ייצוב של המוסדות התרבותיים. כך, בחברה הדתית לאומית עולה עולם ערכי חדש, כזה המתמקד בשימור צורת הקיום הדתית לאומית, ללא התוכן המצדיק אותה. כדי שלא תשקע לקיום של דתיות שאינה יותר מתרבות, הציונות הדתית נמצאת בסחרור של חיפוש אחר חזון, אך חזון הנובע מצורך עלול להצטמצם גם הוא למשענת לקיום כפי שהוא במקום להתמסרות אמיתית. מסה בשני חלקים – חלק ראשון.
המבחן האולטימטיבי של הסובלים
צריך לפתוח במודעות לשינוי: נראה שהעולם המערבי הולך לאנשהו. אולי בעקבות התוצאות הקטסטרופליות של האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, אולי כנגזרת של החילון והפירוק שלו את תפיסת האנושי, אולי כתולדה של האינדיווידואליזם והקפיטליזם הרגשי ואולי מסיבות אחרות, הגיעה התרבות הזו למסקנה שהיא הולכת ומיישמת. כמו שטפון בנגב מגיעה המודעות להשלכותיה של המסקנה הזו, ומגדירה מחדש מרחב אחר מרחב של קיום. כל מרחב זוכה לבחינה מחודשת, אך ראשונים נבחנים המרחבים והמוסדות הכוללים בתוכם יותר מאדם בודד: המשפחה, הקהילה, הלאום, הגזע, האנושות עצמה.
בליבה של המסקנה נמצא המבחן האולטימטיבי של הסובלים: כל ערך או אידיאולוגיה נבחנים לאור הסבל האפשרי שהיישום שלהם עשוי לגרום ליחידים. לא מדובר על חישוב של רווח מול הפסד, אלא בהסטה של תשומת הלב: הגדרה של דמות הסובל והנכחה שלה אל מול האמירה הערכית, כתחליף להתמקדות במטרות אוטופיות או ברווח הציבורי. התעלמות מההקצנה אד־מיזרימום ומדמותו של הסובל נתפסת כקשיות לב, כרמיסה בפועל של הסובל, או לכל הפחות כמיקרו־אגרסיה. לא מדובר בדרישה אתית־מעשית בלבד; כאמור, מוקד השינוי הוא הסטת תשומת הלב. ההתעלמות מהיחיד הסובל היא חטא לא פחות חמור מהפגיעה הישירה בו, כי היא מכוננת מאליה ממסד ותרבות הגמוניים שלא מתחשבים בו. הציווי החסידי שלא להתעלם מקול התינוק הבוכה שודרג לאיתור התינוק הבוכה, כדי שיהיה אפשר להאזין לבכיו ולקבלו כצו אתי מוחלט.
השלכותיו של השטפון הזה רבות מלמנותן, אך כדי להדגיש את ההשפעה שלו על המרחב הרוחני דווקא, אדגים אותן בהקשר של היחס לכריזמה בעולם הדתי לאומי. בעשור האחרון סבלה הכריזמה, בהקשרה הדתי בכלל והישיבתי בפרט, מסדרה של מכות מוחצות: חשיפת פשעיהם של מוטי אלון, עזרא שיינברג, שמואל טל, אלעזר ברלנד, יובל כאהן וגם אלו של יונה מצגר, הבהירו לכולנו שמוטב שנזכור בכל עת שרבנים הם בני אדם. השיעור נראה ברור: המחיר, הנפגעות והנפגעים, הוא מהותי לתופעה של רבנים ומורים כריזמטיים ושל דבקות בדמות רוחנית, ולכן מצדיק ויתור עליה, גם בעיני מי שמכיר ברווחיה. במרחב הדתי הליברלי, אך גם במחוזות שמרניים, קיבלה דמות הרב אופי של יועץ כתחליף לדמות מכריעה ומובילה. ההכרעה אינה סטטיסטית: אף אחד לא טוען שיותר רבנים כריזמטיים מעלו בתפקידם מאשר כאלו שלא; ההכרעה מבוססת על זיהוי של מוקד הכוח, הערווה שאין לה אפוטרופוס, לאור מחיריו הקונקרטיים – ומתוך כך פירוק שלו. במקרה דנן, התובנה שיש קשר בין כריזמה לפגיעה מספיקה כדי לפסול את השימוש בכריזמה בהקשר הרוחני והחינוכי.
התפיסה הזו, הנדמית ברורה מאליה לאדם בן זמננו, היא חידוש רדיקלי. דוגמה להגיון שונה, ניתן לראות בדבריו המפורסמים של הרמב"ם:
"חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל־פי־רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה… מתחייב בהכרח שיימצאו פרטים שהנהגה זאת של התורה לא תביא אותם לידי שלמות, כי לא כל מה שמתחייב מן הצורות הטבעיות של המינים מושׂג בכל פרט ופרט."
התורה לפי הרמב"ם כוללת ממד חינוכי שמטרתו היא חינוך במידת־האפשר של ההמון, ובסיס לקיומם של היחידים הקרובים אל הא־ל. גישה כזו מציבה במוקדה את האדם הסביר: היא רלוונטית לכולם, ולכן מתעלמת בהנחיותיה מיוצא הדופן וממי שאינו מסוגל לעמוד ברף. היחס ליוצאים מן הכלל הוא הוצאתם מן הכלל ברמות שונות: האישה, המוגבל והקטן המוצאים מן הכלל באופן מהותי, והעבד, החולה והאנוס הפטורים בהקשרים ובזמנים ספציפיים. כך או כך, מרחב ברירת המחדל – הרוחנית והחוקית – הוא מרחב הנורמה. החזון הרמב"מי הוא חזון של חברה משותפת ועבודת ה' ממסדית, הפונה למכנה משותף מסוים של ומציבה אותו כרף, תוך קבלה של העובדה שיש מי שלא עומד בו – והוא אף ייפגע כתוצאה מכך.
גישה כזו אינה מתקבלת על הדעת בימינו; ואכן, ההלכה והתורה עוברות גם הן בחינה מחדש לאור מחיריהן. מי שכוננה את שיטת הפסיקה שלה לאור ההקצנה אד־מיזרימום היא הרבנית מלכה פיוטרקובסקי:
"מקור המוטיבציה שלי לעיסוק בהלכה היה לנסות להעניק באמצעותה מזור לסבלם של החווים מצוקה, יהיו אשר יהיו – ילד, ילדה, אישה או גבר… נקודת המוצא שלי היתה ועודנה, שלא ייתכן ששמירת הלכה תגרום עוול ומצוקה להולך בדרכה."
השינוי הוא, אם כך, אמיתי. המסקנה אותה תיארתי בראשית הדברים גוזרת שינוי של נקודת המבט בכל מרחב אנושי, וכאמור, בראש ובראשונה במרחבים החברתיים. העולם הרוחני והדתי שלנו אינו שונה: גם הוא עומד למבחן, ואפשרויות ההכרעה שלו הן היות נגיש ומוסרי, או הגמוני ומדכא. הבינאריות הפוליטית הזו לא עוצרת במחצית הדרך; על אף הכותרות הפוסט־מודרניות שלה, היא אידיאולוגית במוצהר – פרוגרסיבית. למרות הניסוחים הרב־תרבותיים, היא תכריע תמיד בעד ההתקדמות והמוסר ההכרחי לשיטתה ונגד מסורת או תרבות המנוגדת להתקדמות הזו, ותפעל ל'ביטולם' של האחרונים.
אימוץ השמרנות בגרסתה האמריקאית הוא קודם כל אסטרטגיה של התמודדות מול האיום שבשטפון הפרוגרסיבי, שבלבו הביקורת של מבחן הסובלים וההנחה שאפשר וצריך לכונן חברה לאורו. בעולם המתקדם בזרם מהיר הדרך היחידה לא להיסחף ולשמר זהות, במיוחד כזו הנטועה בערכים ובהיסטוריה, היא ייצוב של המוסדות התרבותיים: המבנים החברתיים שבאמצעותם החברה מיישמת ומכוננת את ערכיה, ובמקרה הדתי – בית הכנסת, ההלכה, הסמכות הרבנית, המשפחה וכדומה. הדבקות במוסדות מציעה שני אלמנטים של התמודדות עם השטפון: ראשית, המוסדות מהווים עוגן ערכי והיסטורי, המזכיר ליחיד את האמיתות הלא־משתנות, גם אל מול שינוי ערכי בסביבתו; שנית, עצם קיומם של מוסדות מניח שותפות חברתית ומכנה משותף שלא יכול להיות מותווה באופן טוטלי על פי צרכי היחיד. ראייה המוסדות כעוגן חברתי והישג היסטורי שיש להגן עליו היא תפיסת יסוד של השמרנות האמריקאית:
"ההנחה השנייה (של השמרנות, מ"ב) מתייחסת במיוחד לרובד התרבותי של המציאות האנושית. רכיבי התרבות או "המוסדות", כפי שהם נקראים בעגה השמרנית, כגון מוסד המשפחה, מסורות קהילתיות ואזרחיות, נימוסים, הקניין הפרטי, הסדרים חוקיים וכיוצא באלו, הם סתגלניים (אדפטיביים). הם התפתחו והשתכללו לאורך שנים, והתאימו את עצמם לצרכים המשתנים של החברה האנושית. הם התעצבו באופן מסוים בשל היתרונות שנתנו לחברה, ושרדו."
הבחירה של חלקים בציונות הדתית באידיאולוגיה השמרנית אינה רק תגובה לאד־מיזרימום, אלא פנייה לכיוון ההפוך. תשומת הלב והמוקד הרוחני של החברה מוחזר מהיחיד אל המוסדות, החברה והתרבות. ההגנה על המוסדות, ההאדרה שלהם והשותפות בהם יוצרת תשתית רוחנית חדשה לחברה הציונית דתית, תשתית פגיעה פחות לטענות הפרוגרסיביות. הפער הזה שבין האיום לבין התגובה אליו כרוך במאפיינים ייחודיים, אותם אתאר כעת.
על שפת הנהר ולנוכח השטפון
תשוקה משמעותית של הדתי המודרני היא לעמוד על שפת הנהר של התרבות המערבית, ולדלות ממנו לפי בחירתו. הדתי המודרני אינו נאיבי לחלוטין: הוא מודע לכך שלא ניתן לדלות טיפת מים בודדת, הוא מבין שהוא נרטב לפעמים ושיכול להיות שייפול למים; הוא גם מודע לעובדה שהשתייה מהנהר והעמידה לצדו מעצבת אותו גם במובנים שהוא לא שולט בהם לחלוטין. בהעדר נהר אלטרנטיבי (ואולי גם מתוך חיבה לנהר הספציפי הזה), האפשרות להישאר על הגדה ולא לטבוע ולהיטמע במים הזורמים, היא הישג עבורו. הנהר משתנה, וגם האדם; לעיתים הם עומדים כל אחד לעצמו ולעיתים הם שלובים זה בזה – ואז מגיע השטפון. האדם מרגיש שכף ידו המונחת בנהר הולכת ונמשכת פנימה. המים הופכים ממה שאפשר, במאמץ מסוים, להתקיים לצידו, לאובייקט עם דרישות משלו, התובע את האדם לעצמו. האפשרות להתייצבות נפרדת על הסף מוטלת בספק.
מה עושה האדם לנוכח השטפון? ייתכן שהוא רץ. הוא לא רק מוציא את היד וממשיך לעמוד ליד הנהר, הוא לא ממשיך להילחם בזרם מלחמה חסרת סיכוי. האדם לא רוצה להיות הנהר, הוא בורח, מתרחק, מציב בינו ובין בגידת המים מרחק גדול ככל שניתן, רק להישאר יבש. הוא צריך להישאר יבש, הוא מבין. הרטיבות היא של הנהר, והיובש הוא שלי, עלי להישאר יבש. הוא מייבש את בגדיו, שמח לראות שהם לא שייכים לנהר בכלל. הוא לא טיפש, הוא שמח במים שנותרו במקומם, בתוך הבקבוק, אבל הוא גאה בהצלחה שלו לשמור על עצמו יבש אל מול השטפון. אל מול חרדת ההשפעה וההימחקות והפחד מטביעה, עולה הקריטיות של שימור הצורה החיצונית: תשומת ליבו של האדם מופנית אל עצמו כעת, הוא בוחן את צורתו הנוכחית אל מול צורתו המקורית, האמיתית, ומוודא שהיא לא אבדה לו, שהוא עדיין עצמו.
אם ננסה לאפיין את התנועה השמרנית שמתבססת בשנים האחרונות בחברה הדתית לאומית כתגובה לשטפון שתארנו לעיל, נראה שהיא כוללת דילוג ערכי משמעותי המתווה מחדש את אופייה של חברה זו. לנוכח האיום על המוסדות והערכים שחרטה על דגלה, טבעי היה לצפות מהחברה הדתית לאומית לסגת מהאיום, או להתבצר במוסדות הללו בניסוח הקלאסי שלהם. במקום זאת עולה עולם ערכי חדש, כזה המתמקד בשימור צורת הקיום הדתית לאומית, אך ללא התוכן האידיאולוגי המצדיק אותה: עצם קיומה של חברה דתית מודרנית בעלת רקע סוציולוגי ותרבותי מסוים, הופך לערך שיש להגן עליו.
על בסיס זניחה זו של חזון הסוציאליזם המשיחי של המפד"ל־פינת־מרכז־הרב, מוצעת אלטרנטיבה: שמרנות חדשה, אמריקאית. השמרנות הזו מבקרת את המסורת המהפכנית בציונות הדתית, ולצד זאת מעלה את המגזר על נס כנושא המוסדות הוותיקים, זה שעדיין לא נכנע לשטפון. הלאום, הקהילה והמשפחה, מוסדות שמתקיימים בציונות הדתית כברירת מחדל היסטורית וכבסיס לקיום הדתי, מוגדרים כמרחב הדתי כשלעצמו. ניתן להגדיר זאת כעולם ערכי של חיצוניות, דבקות בצורות ההווה מתוך אמונה ותקווה שהן לא נגועות בשטפון, ולכן יסייעו להינצל ממנו. דוגמה – גם אם לא הוכחה – לשינוי ניתן למצוא בשיח ההצדקות לתנועה הזו. הציטוט הנלהב מהמקורות, שהיה נפוץ בציונות הדתית כהצדקה לעמדה פוליטית כזו או אחרת (פשיזם, סוציאליזם, מה שתרצה), הוחלף בשפה ריאל־פוליטית, כלכלית ופילוסופית, הסולדת משימוש במקורות כבסיס לתוכן שאינו קיומי.
הדבקות בדברי הרמב"ם שציטטתי בחלק הראשון יכולה להיות בסיס לתנועה לא רמב"מיסטית בעליל. המרחב החברתי הנורמטיבי של הרמב"ם נקרא בגישה השמרנית כאשרור של ההמון, על אף שבמקורו הוא פונה לסובייקט הנעלה על מי שסביבו, וכולל אלמנט של דרישה ותהליך על בסיס הנורמטיביות. היהדות הזו, יהדות ללא מחיר, לא באה בדרישות; היא משמרת, והיא לא רוצה להפוך את ברירת המחדל שלה למשהו שהיא לא – וָלֹא תהיה, חלילה, מהפכנית. היהדות הזו היא יהדות נצחית, הקהילה והמשפחה יעמדו לעולם, והשאיפה של אדם דתי היא לשבת מאחורי אביו בבית הכנסת השכונתי.
מה מסביר את הדילוג הערכי משיח התוכן והערכים אל השיח של שימור הצורה? הוויתור על מושג החזון (שאדון בו בהמשך) ועל המהפכניות של הציונות הדתית הוא לא רק אסטרטגית התמודדות מול השטפון, וגם לא רק התבגרות, כפי שיציעו אחרים. נראה לי שהוא מונהר באמצעות המושגים הפסיכולוגיים של החרדה והסימפטום. חרדה, מסביר פרויד, היא התגובה של האני לאיום משמעותי על קיומו. בדומה לפחד מאיום ממשי, החרדה מעוררת את האדם לנסיגה מפני הגורם המאיים ולהתארגנות מחודשת של העצמי מולו. הבריחה, כאמור, אינה מספיקה, וההתארגנות המחודשת חייבת לכלול הדחקה – מניעה של אפשרות הפגיעה עצמה. ההתארגנות המחודשת הזו היא הסימפטום, עיצוב של האני עצמו בצורה שתסיט הן את הפגיעוּת לאיום והן את תחושת האיום עצמה, לנתיב אחר, וכך במקום להיות מוטרד מהפגיעה שעבר בילדותו, האדם מוטרד מידו המושתקת.
הסימפטום הוא פתרון צורני במהותו: התמודדות סמלית לא עם תוכן האיום עצמו, אלא עם מוקד אחר – שלמותו של הגוף ומניעת סכנת הפגיעה בו, המאפשרת התעלמות מהחרדה ומהאיום גם יחד. הצבת המוסדות כמודל וההתמקדות במושגי החברה, התרבות והמסורת – מהווים סימפטום, תחום עיסוק חלופי שההתמקדות בו והמלחמה עליו הם הדחקה של הריק המאיים שבמותו של החזון הוותיק מחד, ושל השינוי ההיסטורי והאיום הערכי שבשטפון מאידך. דבר לא השתנה בטבע האדם, אומרים לנו דוברי השמרנות, המוסדות נכונים תמיד. הנחות השינוי והתהליכיות שבליבו של הפרוגרס (גם זה שהאמנו בו עד לאחרונה) הן עצמן אשליה שיש להתפכח ממנה. המים לצידם עמד הדתי המודרני וזרימתם החדשה, מעוררת החרדה והמאיימת על העצמי, מוכחשים כטעות מוחלטת, והזהות כתרבות וכקיום מתמשך ולא משתנה, היובש שאין בינו לבין סכנת הטביעה דבר, מועלים על נס.
במחירי המבניות הזו אתמקד בחלק הבא, לפני כן ראוי להתמקד במחיר של התנועה עצמה: הפעולה שנועדה להמעיט חרדה היא לעולם פעולה 'מהבטן', תגובה מיידית ולא מודעת לשינוי דרמטי, הכוללת אימוץ של ערכים ותובנות ללא ביקורת – כסימפטום. התפיסה הרפובליקנית, הרואה בתפיסות הימין הכלכלי, הלאומי והרוחני סד אחד שיש להיקשר אליו, היא דוגמה לסדרה של תפיסות שקבלה שלהן ללא ביקורת והשתהות עלולה להיות בעלת השלכות משמעותיות. כמו בתופעת ההיסגרות המוקדמת שמתאר אריקסון, בה המתבגר מבסס את זהותו הבוגרת מהר מדי, ללא תהליך משמעותי של בניית זהות, כך עשויה הציונות הדתית למצוא עצמה מחויבת לשורה של ערכים, עם השלכות מעשיות על אופייה ועל הרוח שלה, שלא בטוח שהיא מעוניינת בהם.
החזון לו אנו זקוקים
צריך לפתוח במודעות לשינוי: נראה שהחברה הדתית־לאומית איבדה משהו. מהגותו של הרב קוק ירשה הציונות הדתית תשוקה לפרוגרס ולחזון כאופק של עבודת ה'. בעוד הרובד הפשטני של תורת הרב קוק התממש או התפוגג, והחברה החלוצית מולה הוא עבד שינתה את פניה לחברה הישראלית בשלבי קיומה השונים, הרוח העקרונית של דבריו – ההתמקדות בחזון מתפתח, נותרה כמנוע העיקרי של המגזר. החזון שנולד מהתשוקה קיבל פנים שונים: המפעל הציוני, מפעל ההתנחלויות, עולם הישיבות, החזרה בתשובה, הובלה רוחנית ופוליטית – כולם נתפסו כשלבים בדרך לגאולה.
ניתן למנות סיבות רבות לדעיכת התשוקה, ולירידת קרנו של החזון: אולי אשמים בכך עליית האקזיסטנציאליזם, האינדיבידואליזם והנאו־חסידות, שבנתה אופק רוחני אישי, אולי זוהי הפנמה של ההתנתקות, אולי תוצאה של ירידת קרנה של אליטה שהנהיגה ציבור שלא בהכרח הזדהה איתה, או שמדובר בהתבגרות תרבותית גרידא. כך או כך, מוקד העיסוק החברתי והרוחני של הציונות הדתית הפך להיות חיי היומיום, העולם הזה. המעשה האידאולוגי כבר לא כולל בתוכו חזון גדול לתיקון, והנוער נוהר להתנדב בעמותות לתיקון חברתי, במקום להפגין על פינוי מקומי של גבעה כזו או אחרת –שנתפס כנון־אישיו. גם את עליית הגרעינים התורניים ניתן לראות כפעולה מקומית ולא כחזון גדול, והקהילות הופכות להיות מוקד לביתיות, לא למהפכה רוחנית. גם עולם הישיבות מתמודד עם היציאה של תלמידיו למחנה יהודה במוצאי שבתות ישיבה, במקום לנסות לעודד אותם להוות את עולם התורה של הדור הבא.
ההשפעה הראשונה של הוויתור על החזון ועל המשיחיות היא רקבון מוסרי, או למצער הורדת סטנדרטים מוסריים ורוחניים שהיו נורמה בעבר. ההכוונה למקצועות אידיאולוגיים מתחלפת בשאיפה למימוש עצמי אינטלקטואלי וכלכלי; הדמויות הראויות להערצה כבר אינם רבנים, מחנכים ואנשי מעשה, ותחושת הנחיתות מול הערכיות בציבור החרדי התחלפה בתחושת נחיתות מול החירות של החברה החילונית; צריכת המדיה של דתי ממוצע הולכת ומשתווה לזה של בן דמותו החילוני, וההתלבטות על נוכחותם של טלוויזיה או כבלים בבית התפוגגה לחלוטין בעידן הנטפליקס.
מחברה במהפכה רוחנית מתמדת, נעה הציונות הדתית לחיקה של הבורגנות. הזהות שלה כבר לא קשורה לחזון, אלא למסגרת חברתית, לסגנון לבוש ולתחנות במסלול החיים. הישיבה כבר לא מאיימת על הבית, אלא נתפסת כשלב הכרחי של התמסרות שיתאזן בעיתו לכדי דתיות מסורתית ולא שאפתנית. גם אם יש לציונות הדתית חזון להציע לבני הנוער, ההצעה שלה למבוגרים מסתכמת, במקרה הטוב, בשלוש תפילות ביום ובקביעות בדף היומי ובקריאת עלוני השבת. גם האינדיווידואליזם הרוחני של הנאו־חסידות, שנתפס כתחליף רוחני פוסט־מודרני בוגר לאידיאולוגיה המודרניסטית וכחזון משיחי בעצמו, מצליח בעיקר במרחבים הפיזיים והרוחניים המוגבלים שבין ירושלים לעתניאל.
נראה שכדי שהציונות הדתית תמשיך לשמר את האופי המהפכני שלה ולא תשקע לזעיר־בורגנות ולקיום של דתיות שאינה יותר מתרבות, היא זקוקה לחלום, לתמונת עולם רוחנית שתכלול פנים שונים בעבודת ה' ואפשרות לקיום בוגר שלא מתמצה במרחב הקהילתי. על החזון להיות גמיש – לאפשר תנועה של תיקון והתפתחות שתמשיך גם אחרי שהכלים הבאים ישברו.
אין ספק שהשמרנות האמריקאית, הקוראת לדבקות במוסדות ולזניחת מהפכנות הנעורים של הציונות הדתית, לא מציעה חזון כזה, ובדרך כלל דובריה גם לא מתיימרים לכך, למעשה, היא עצמה חלק מהבעיה: כשמה, השמרנות חותרת לשימור. התרגום שלה בחברה הדתית לאומית, שהצגתי לעיל, מביא בעיקר לתנועה של הצדקת־עצמנו. דמותה של החברה הדתית לאומית כפי שהיא מועלה על נס, והחזון מותמר להנצחת הקיום עצמו.
אם כך, האתוס ההיסטורי של החברה הדתית לאומית נוגד את הלך הרוח השמרני. הבחירה בשמרנות אמריקאית נוגדת את רעיון החזון מיסודו, והיא למעשה נטישה של הציונות הדתית לטובת חרדיות חדשה, הלובשת כיפה ומשרתת בצבא. כמו בחרדיות המקורית, את המחיר העיקרי של בחירה בשמרנות לא גמישה ישלמו הדורות הבאים: גם אם בהווה המניירות הרוחניות שלנו נושאות משמעות לחברה הדתית לאומית, הילדים שלנו כבר יירשו מודל דתי שילך ויעלה עובש, ערכים ומוסדות דתיים שיהפכו פחות ופחות רלוונטיים ופחות ופחות מוסריים, ולא תהיה בהם אחריות רוחנית ודרישה לחזון שיאפשרו להם לתקן ולמצוא את עבודת ה' המתאימה לדורם.
החזון לו איננו זקוקים
לאחרונה תיאר לי חבר את שנות הנעורים שלנו כחוויה דון־קישוטית של ציד תחנות רוח. הלעג היה כפול: לא רק שנלחמנו בתחנות רוח, אלא שגם אותן לא הצלחנו למצוא. הסתובבנו בעולם, חושבים שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ומחפשים את תחנת הרוח הבאה. לפעמים גם מצאנו. כך, כשהודיעו על שחרורו של יונתן פולארד מהכלא, אך מנעו ממנו (לזמן מה) את היציאה מגבולות ארה"ב, הודיעו חלק ממובילי המחאה נגד מאסרו שלא יסירו את צמידי התכלת ואת הסטיקרים מהרכב עד ששחרורו יושלם והוא יגיע ארצה. ואכן, הזמן עבר, פולארד שוחרר, והמחאה הוכתרה בהצלחה.
ברגעים כמו אלו, קשה שלא לראות את ההתמסרות לחזון כמילוי של צורך בחזון. הנימוקים העולים לצורך הזה טובים כולם: חזון משותף הוא מרכיב הכרחי בקיומה של חברה אתית, שבלעדיו היא בסך הכל אוסף של יחידים; חזון הוא ערך חינוכי משמעותי שבונה קומה של התמסרות והכרות עם אופקים אחרים; ובמיוחד בעידן המודרני, דתיות חסרת חזון תתפורר מאליה לאינדיבידואליזם ולחילון או לתבניתיות מסתגרת. אך המכנה המשותף לכל הנימוקים הטובים הללו הוא שהם הפוכים מרעיון החזון עצמו. נימוק הפנייה אל החיצוני בצורך פנימי, נימוק האלטרואיזם באגואיזם, הוא אוקסימורון טאוטולוגי. אכן, מים עומדים מעלים רקב, אך טלטול המים אך ורק כדי שלא יעלו רקב – יש בו מן המגוחך כשלעצמו. הדברים עולים בבהירות בעונג שבו אנשים מספרים את סיפורי המופתים של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל: הרב עדין עומד מול קהל בורגני וסונט בו, הקהל ממשיך להיות בורגני, ומספר הסיפור יצא ידי חובת דבקות בקב"ה, המתגלה בעולמנו כציניות חסרת השלכות. נדמה שיש פה חזון: התשוקה החב"דניקית להתעלותּ, הבאה לידי ביטוי בביקורת תמידית על החברה הבורגנית. אך חזון כזה נובע מצורך, אין לו נמען ממשי והוא לא משרת הרבה מעבר לקיומו כמסמן של חזון. מהפכה תמידית טובה אולי למהפכנים, אך לא ברור את מה בדיוק היא הופכת, והאם היא משרתת דבר מלבד אותם.
את הצורך בחזון ובמשמעות מגדיר יפה ויקטור פרנקל:
"הקיום תלוי על בלימה, אלא אם כן יש איזו אידיאה מוצקה, או אידיאל מוצק להיאחז בו… התעלות מעל עצמך היא תמצית הקיום. ההוויה האנושית מכוונת למשהו אחר, שאינו היא עצמה. באותה אחרות מצויה גם האחרות של המושא המכוון שאליו מכוונת ההתנהגות האנושית…
איש לא היטיב לנסח זאת ביתר דיוק ובהירות מהלל… כשאני לעצמי מה אני? כשאני לעצמי בשום פנים איני יציר אנוש של ממש. משום שמרכיב אופייני לקיום האנושי הוא התעלותו מעבר לעצמו, יציאתו מעבר לעצמו כדי לגעת במשהו 'אחר' ממנו. ובמושגים אוגוסטיאניים: לא ימצא אדם מנוח לנפשו עד שימצא ויקיים את משמעות ותכלית החיים."
אך האם אפשר לדבר על אחרות, על יציאה מהעצמי במובנה האישי או החברתי, כשאדניה של היציאה עצמה הם טובתי שלי? פרנקל רואה במשמעות תרופה לחרדת המוות האקזיסטנציאליסטית, והפרקטיקה הטיפולית שהוא מציע, לצד קבלת הסבל, היא דה־רפלקסיה – הסחת הדעת מהעצמי ומיקוד שלה במטרות ובערכים חיצוניים, המביאה לשיכוך החרדה הקיומית ולמתח בריא. לעיתים נדמה שהחיפוש בן־זמננו אחר חזון חברתי ורוחני חדש הוא לא יותר מחרדה כזו – בקשה לחיצוני שאין פנימית ממנה, והחזון הנמצא הוא הדה־רפלקסיה – התהליך בו האדם דבק במשמעות החיצונית אך ורק כדי להינצל מחרדת המוות.
גם כאן מובילה השאיפה להפחתת החרדה לפעולה נמהרת וחיצונית. במקום חזון אמיתי ורוחניות הדופקת על הפתחים מן החוץ, הציונות הדתית נמצאת בסחרור של חיפוש אחר חזון. בכך היא חשופה להזדהות עם אותו השטפון שתיארנו לעיל, ולשינוי פנימי הנובע מבחירה בכל חזון חולף. בניגוד לטבעם הופכים החזון והדבקות לצורך פנימי, וכשהם ישנם הם לא יותר ממשענת לקיום כפי שהוא – ולא מנוע אמיתי להתמסרות. התוצאה היא שעטנז של פנימיות וחיצוניות, של קריאה בשם ה' לטובתי בלבד ושל שיח ערכי שהוא לא הרבה יותר מהמניירה השמרנית שהוא מתיימר להתעלות מעליה; תרבות של הפגנות שלא רואה ערך במשך או במסורת מחד, אך גם לא חיה לאור חזון חיצוני ועמוק. בדמותה הרוחנית, ציונות דתית כזו תתור אחרי החדש, המסעיר ומסיח הדעת, ותבנה עולם רוחני לאור המהפכה האחרונה (פמיניסטית, קיומית או משיחית) – אך כזה שייתחם במרחבים המיועדים לו בלבד, ולא יגדיר את החיים עצמם. בסוף השבוע יגלה תלמיד 'ישיבת המקדש' שהחזון שלו לא כולל בשורה רוחנית ליושבים סביבו בבית הכנסת, וודאי שהוא אינו מתקשר לאינסוף אלמנטים בחיים עצמם. במקרים רבים, בוגר ישיבת המקדש – כמו גם בוגרת הישיבה לנשים – יחזרו הביתה בתום השלב המסעיר של לימודיהם וישאירו את המהפכה מאחוריהם, בתוך תיבת נוח, כך שהיא תישאר טהורה, נאיבית וזמנית, והקיום של החברה ממנה באו יוותר פחות או יותר על כנו.
*משה בלאו הוא אברך בישיבת שיח יצחק, סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, כותב שירה ועורך.
*
החלק השני יפורסם בגליון הבא.
גרסה נוספת של מאמר זה פורסמה בגליון 'שמרנות ודתיות' של כתב העת צירופים חדשים מבית ישיבת שיח. תודה לאיתן אברמוביץ' על עריכת המאמר.
