כשאמות, תקברו אותי בקבורה רוויה

(פורסם ב"עולם קטן", תמוז תשע"א)

השבוע התכנסה לה ועדת הפנים והגנת הסביבה, לדון במחירי הקבורה היקרים במדינת ישראל. אין זה חדש שהולכת ומתעצמת למול עיננו בעיה שאנו חייבים להתגייס למענה. מידי שנה יש צורך בעוד כמה מאות דונם חלקות קבורה חדשות ולמעשה, עד שנת 2020 יהיה צורך במיליון דונם במדינת ישראל ע"מ להכיל את חלקות הקבורה הרגילות. במדינה קטנה כמו שלנו, מדובר במרחבים אדירים שהולכים לאבדון, פשוטו כמשמעו.

כבר לפני שנים החלה המדינה בבניית חלקות קבר בקומות, דבר שנקרא "קבורה רוויה".  באמצעות שיטה זו, ניתן לחסוך עשרות דונמים של אדמת ארץ ישראל מידי שנה. שיטתקבורה זו כשרה לכל הדעות מבחינה הלכתית. יתרה מכך, היא דומה לדרך בה קברו את אבותינו ועל כן נהוג לכנותה בשם "קבורת הסנהדרין".

אלא, שמה שמקובל ונהוג בדורות האחרונים, חזק יותר מכל הלכה והיגיון. הציבור לא רץ להיקבר כך- לא מי שמובל על האלונקה בדרכו לבית עולמו ובעיקר לא משפחתו שמספיק שאחד ממנה ירגיש לא בנוח עם הפיתרון החדש-ישן, והחלקה, הנמצאת בקומה השנייה של בית העלמין, תמתין לנפטר הבא.

לאור המצב, החליטה המדינה כי מי שיקבר בקומות לא יצטרך לשלם על קבורתו, בניגוד לחפצי "קבורת השדה" שיצטרכו לשלם.

אעפ"כ, הקבורה הרוויה עדיין לא הפכה להיות מקובלת. מסתבר שגם אלו המאמינים בהשארות הנפש ובביטול החומר, מעדיפים חלקה עם ארבעה כיווני אויר. ואיזו משפחה תרצה שיחשבו עליה שהיא "התקמצנה" על אביה וקימבנה את מנוחת עולמו רק בשביל לחסוך 8000 ש"ח?  

ע"מ לבחון את יכולתנו ליצור שינוי תודעתי בנושא, חיברתי עצומה קצרצרה התומכת בקבורהרוויה ושלחתיה בתפוצת כמה ממכרי. רק אדם אחד מהם שם את שמו! לשאלתי, "מדוע לא חתמתם?", ענו רבים שהם מסכימים לחלוטין עם רעיון הקבורה הרוויה, אך על כל נושאי המוות הם מעדיפים שלא לדבר ובודאי שלא לחתום.  "עזוב אותי מנושאים שכאלה", אמר לי אחד, ו"בבקשה, שמואל, אל תדבר על זה".

וכך אנו חיים כמו בימים שהיו עד למותו של רבן גמליאל. הציבור נהג לקבור את מתיו בתכריכים יקרי ערך שהיוו עול כלכלי משמעותי על משפחתו, עד כי היו אלא שהיו מטילים את מתם ובורחים. אף אחד לא הצליח לעצור את המנהג המטופש הזה בגלל שלל הסיבות הסוציולוגיות שמנינו לעיל. לא המשפחה ובודאי לא האדם העתיד למות, אשר רצונו שלא לדבר על המוות, גובר על הצורך הנכון לשמור על מה שיהיה כאן אחרי שיחזיר את נשמתו לבורא.

מי שעצר זאת היה רבן גמליאל שידע לא רק לדבר על תיקון עולם אלא גם לעשותו בעצמו. המדרש מספר שהוא "נהג קלות בעצמו", כלומר, זילזל בכבודו והורה, עוד בחייו, לקוברו בתכריכי פשתן זולים. בן רגע התפוצצה לה בועת התכריכים ורק כך נעצרה לה האופנה המיותרת שכילתה את ממונם של ישראל על קבורה.

בדומה למעשיו צריך כל אחד ואחת מאיתנו, צעיר וזקן, להביע מול משפחתו, בכל דרך ראויה, תמיכה בקבורה הרוויה. זה לא נעים, לא מקובל, ומדוע שנדבר על כך, אולם זו הדרך להבטיח שאם לא נהיה קבורים זה מעל זה, בנינו יהיו תלויים זה לצד זה. כמה נדוש.

שמואל שטח, מאחל לעצמו עד 120, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה