עבדים ושחרור "עגונות". פרשת וארא, תשפ"ג
בשבת שעברה עסקנו פה בעניין נשים הסובלות מאלימות במשפחה, ואילו השבוע נדון בפן אחר של אלימות זו והצער הנורא הנגרם ממנה, והוא הסירוב לתת גט לאישה שראויה לקבלו.
והנה בפרשתנו קוראים אנו כדלהלן, "וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו' י"ג). ובירושלמי ראש השנה א' ה', על המילים "ויצום אל בני ישראל" אמר ר' שמואל בר יצחק: על מה ציוום? ותשובתו: על פרשת שילוח עבדים. וממשיכה הגמרא שם: ואתיא כההוא דאמר ר' הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים. הדא הוא דכתיב, "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי [אשר ימכר לך ועבדך שש שנים], ושלחתו חפשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם… לכן כה אמר ה': אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קרא לכם דרור נאם ה', אל החרב אל הדבר ואל הרעב, ונתתי אתכם לזועה [לזעוה] לכל ממלכות הארץ" (ירמיה ל"ד י"ד-י"ז). והפסוק שלפני כן (פסוק י"ג) הוא, "כה אמר ה' אלהי ישראל: אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר"… וכו'. כלומר, לפי הירושלמי פרשת שילוח עבדים לא ניתנה אחר קבלת התורה בסיני, כי אם "ביום הוציאי", כלומר בעת היציאה ממצרים. וביאר בעל התורה תמימה (שם אות י"א) כיצד הגיעו חז"ל לשחרור עבדים מן הפסוק הזה, וכך הסברו: יש לומר כי לעיל מזה כתיב "דבר אל פרעה [מלך מצרים]… וישלח את בני ישראל מארצו (שם פסוק י"א)- לומר שישלחו עבדים לחפשי: ואחר כך אמר, "ויצום אל בני ישראל", ולא פירש מה ציום. כי הדברים שבסוף כתוב קאי רק על פרעה, ולכן דרשו שציווה את בני ישראל על שילוח עבדים, ורוצה לומר אותו דבר שציווה את פרעה ציווה גם את בני ישראל, עכ"ל. ולזה התכוון בעל ילקוט אלביחאני (כמובא בתורה שלמה לרמ"מ כשר, בפרשתנו, מילואים סי' ג', עמ' קי"ז) באמרו: מה ציום לבני ישראל? שישלחו עבדיהם חופשיים, כדי שיצאו חופשיים, וכו'. ועל פי דיוק זה דרשו חכמינו בשמות רבה י' ג': לפי שהיו פושעים בישראל [ובמדרש אגדה כאן: רשעים גמורים] שהיו להם פטרונים מן המצרים, והיה להם שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת… וכו'. ובוודאי שהיו להם עבדים תחתיהם שלא רצו לשחרר, ועליהם בא הציווי לשחררם, (כשר שם).
וכתב שם הרב כשר: שבדברי הילקוט אלביחאני, "כדי שיהיו חופשיים", מונח רעיון מוסר חשוב שאין בני אדם זכאים להיות חופשיים, בני חורין אמיתיים, אם הם בעצמם משעבדים אחרים. ולכן תנאי קודם למעשה. ביציאת מצרים נצטוו ישראל שהם בעצמם ישחררו את עבדיהם… הצדק היסודי הזה, מדת אהבת הבריות, "מה דסני עלך לחברך לא תעביד", הכריזה עליו התורה לפני 3200 שנה כמצוה הראשונה לעם ישראל במצרים, וכו'. והוסיף הרב כשר: לדאבוננו לא חדר עוד רעיון זה ללב בני אדם, ומי יודע מתי יפקחו עיניהם לראות ולהבין את האמת היסודית הזאת, עכ"ל. ודבריו אלה נכתבו בהיותו בניו יורק בשנת תשע"ד (1944), בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת, ומיליוני בני עמנו משועבדים היו באכזריות נוראה במחנות הריכוז של גרמניה הנאצית.
נתברכנו בכך שבדורנו כבר אין עבדות מן הסוג שהיה במצרים ובמשך דורות רבים, ואף תמה העבדות הנאצית מן הארץ. אך ישנה עבדות ושיעבוד מסוג אחר, והיא תופעת הסרבנות לתת גט לאלה אשר ראויות לקבלו, ויושבות הן לפעמים שנים רבות במה שנקרא בלשון העם "עגינות". ואף שאין זו העגינות הקלאסית של אישה שנעלם בעלה, ואין יודעים אם חי הוא או לאו, ואשת איש היא מספק, וכך קשורה היא בעבותות נישואיה לבעל נעדר. אצל נשים מסורבות גט לעומת זאת, הבעל חי וקיים, אולם מסרב הוא לשלחה חופשי. וכך כבולה היא באותן עבותות ולא מספק. והרי זו עבדות במובן של חוסר חופשיות בחייה, ועל כגון דא ראוי לכל אלה שפטורות מצרה זו לברך בברכות השחר בשם ובמלכות "שלא עשני שפחה" (כלשון החיד"א בעבודת הקודש, קשר אגודל סי' ה' אות כ"ג), וכן הוא בהרבה סידורים ותכללים תימניים וכו'. (אך עיין בסידורו של יעב"ץ, ח"ג עמ' קל"ג, שמאחר ואין נוסח זה מוזכר בגמרא, יש לומר את הברכה בלא שם ומלכות.)
ומעניין מה שכתב ר' אברהם לנדא בסידור צלותא דאברהם (ח"א, עמ' מ"ג): והאידנא דלא שכיחי כללי עבדי, היה נראה לי לכאורה, שלא לברך כלל ברכה זו, וכמה שכתב תוספות (מנחות מ"ד ע"א), דלכך לא יברך "שלא עשני בור", לפי שאינו מצוי שלא יהיה לו ידיעות, לא במקרא ולא במשנה, ולא בדרך ארץ… וכו'. מיהו… הלשון "שלא עשני עבד" יש לו משמעות אחרת גם כן… [ולכן יש לאמרה] וגו'. ונראה שהוא הדין לגבי ברכת "שלא עשני שפחה", מאחר ובימינו יש לזה "משמעות אחרת גם כן" לגבי אותן הנשים "העגונות", שדמעתן על לחיין.
ויפה כתב הב"ח בתשובות החדשות סי' ע' בראשיתו שתשובתו: למען בת ציון עיר דוד לא אחשה ולא אשקוט עד אוציא כנוגה צדקה להלבישה בגדי ישע מעיל צדקה ולהסיר בגדי עגינותה- במקור: אלמנותא- וככלי תעדה כליה ככלות ירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, וגו'.
וראה עוד בתשובה המובאת שם סי' ס"ז בסופו, דכתב ר' מנחם מנדיל שטנגי שמהעיר פינטשוב: והנה, חס ושלום, אל תחשבו לי לגאווה שהכנסתי ראשי בדברים אלה. תאמינו לי ונקלותי עוד מזה להתיר בחינה קטנה שבבחינת העגונות העליונות [וכאן מדברים אנו במסורבות גט] אשר על זה נמי אמר שלמה, "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים [קרי כאן עשוקות]… והנה דמעת העשוקים [-ות] ואין להם [-ן] מנחם ומיד עושקיהם [-ן] אין להם [-ן] מנחם" (קהלת ד' א'), וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן [והוא הדין למסורבות גט] כאילו בונה אחת מחורבות ירושלים להציל בחינה אחת מאשת חיל, וד"ל.
על כן מצוה גדולה היא למצוא דרכי מזור וישע לכל אלה האסורות וכלואות בכבלי ה"עגינות". ושחרור זה הרי הוא בבחינת הצלת נפשות, וכפי שמצאנו מפורשות בשו"ת בית אפרים, לר' אפרים מרגליות, בקונטרס העגונות שלו, לעמבערג "שלום רב"=1832, סימנים ז', י"ד, כ"ז, ל"ה, ל"ז-ל"ח, ועוד. ובסי' ז' שם המלצתו ברורה: שהדיינים באזני כולם ישקלו בשקל הקודש ויכריעו כף מאזניים להרבות גידול ההיתר ולהעלות באחד ומאתיים וכו'. (וראה במבוא לספרו החשוב של י"ז כהנא, ספר העגונות, ירושלים תשי"ז, עמ' 18-22 על סבלן של העגונות, והמצוה להתירן, ולעומת זה האיסור החמור-"חטא" בלשונו- להחמיר בעניינים אלה. שם עמ' 22-27).
ובמקום אחר הראנו על פי סוגית הגמרא במסכת יבמות פ"ז ע"א, כפי שנתפרשה אצל המפרשים (ריטב"א שם, וחכמת שלמה ועוד), שכל מקום שאישה מוצאת את עצמה יושבת גלמודה, קרי ללא בעלה כי הועזבה היא ממנו על ידו, או שמשום אלימותו אין היא מסוגלת לדור בכפיפתו, ואין כאן אותו יסוד בונה בהלכה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז), כי נהרסו יסודות הבנין וחייה חרבו. ועל כן שומה על דייני בתי הדין והרבנים קובעי מדיניות הפסיקה למשקוני נפשייהו למציאת פתרונות לאומללות אלה, עד כי רצוצות ישלחו לחופשי, ודמעתן תמחה מעל פניהן, ושמחה וששון יהיו חלקן ונס יגון ואנחה, אמכי"ר.
