על חובת טהרת המידות אצל מנהיגי העם, פרשת תצוה תשפ"ג
לצערנו הרב, שומעים אנו חדשים לבקרים על נבחרי ציבור שנחשדו במעילה בכספים ציבוריים. לפעמים נתפסים הם בקלקלתם, ולפעמים מצליחים הם, איך שהוא, להתחמק ולמצוא דרכי מילוט כלשהן בכדי שלא ייענשו על מעשיהם. והנה כל גניבת ממון או מעילה בכספים חמורה היא עד מאד. אך חמורה כפליים היא כאשר היא נעשית על ידי נבחרי ציבור, כי יש בכך לא רק נזקים כספיים אלא אף פגיעה באמונו של הציבור.
והנה בפרשתנו הזהירה התורה על כך באמרה, "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהן לי … והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש" (שמות כ"ח ג', ח'). ומדיוק הלשון בפסוק ח' למדו רבותינו ז"ל את דיני צדקה, כהא דילפינן בבבא בתרא ח' ע"ב: תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשניים (והיא משנה במסכת פאה ח' ז') שאין עושים שררות על הצבור פחות משניים. ומתחלקת בשלשה, כדיני ממונות וכו'. ובהמשך הסוגיה מבואר: אמר מר: אין עושים שררות על הציבור פחות משניים- מנא הני מילי? אמר רב נחמן: אמר קרא, "והם יקחו את הזהב"… וכו'. וביאר המאירי שם (עמ' 60): כבר ביארנו שאין עושין שררה על הציבור פחות משניים בדבר שבממון. מעתה גבאי צדקה שבידם למשכן, הואיל ויש כאן שררה, אין ממנין בה פחות משניים… וכו'. (וראה שלחן ערוך יורה דעה רנ"ו ג'.)
גדולה מזה, איתא שם: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה… וכו'. וביאר רש"י שם: מפני החשד, שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב, וגו'. והוא על פי תוספתא פאה ד' ט"ו. וע"ע בשאילתות כי תשא סי' ס"ד (מהדורת מירסקי סי' ע"ג) ושם איתא: גבאי תמחוי שאין להם עניים לפרוט, פורטים לאחרים ואין פורטין לעצמן. (ראה הערת מירסקי שם עמ' ר"ה, ודברי הגר"ש ליברמן, בתוספתא כפשוטה שם, עמ' 188).
רואים אנו, אם כן, כמה הקפידו חכמים שבכל מקום שאנשים שיש להם שררה על הציבור עוסקים בחלוקת כספי הציבור, תהיה הקפדה יתרה שלא יהיה כל מקום לחשד במעילת כספים.
הקפדה זו מוצאים אנו גם במסכת שקלים ג' ב': אין התורם [מחצית השקל] נכנס לא בפרגוד [ובפירוש הרמב"ם לא בטלית שמתכסה בו] שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת השקל העשיר. לפי שהאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום. שנאמר, "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב כ"ב) ואומר, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (משלי ג' ד'). ובירושלמי שם (סוף הלכה ב') איתא: גמליאל זוגא שאל לר' יוסי בר רבי בון [=אבין]: איזה המחוור שבכולם, (כלומר: מאיזה פסוק מהפסוקים נלמד דין זה בבירור. [ובראב"ד, מובא במלאכת שלמה למשנה שם: גריס: חמור שבכולם])? אמר ליה: "והייתם נקיים מה' ומישראל", וגו'. וביאר הפני משה שם:… מפני שבו נרמז שצריך לעשות שיהא נקי מכל צדדי החשד מן הבריות כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל הצפונות והנסתרות, וכך יהא נקי מן ידי הבריות שלא יוכל לומר אשר הוא עושה כך וכך, כשיראה להתנהג בכדי שלא ילעיזו עליו מכל וכל, אז הוא נקי מה' ומישראל מבלתי פינות החשד וגו'. ובעלי תמר לר' ישכר תמר, לירושלמי שקלים שם, עמ' ל"ח, הסביר: והטעם שכן בשבעה מקומות מעתיקים חז"ל גם כן רק פסוק זה, פסחים י"ג, יומא ל"ח פעמיים, תוספתא פאה ד' ט"ו, שמות רבה פקודי פרק ל"א סימן ב', ובתנחומא שם סי' ח', וכן בתנחומא הישן (מהדורת בובר) פקודי סי' ס'. וראה בהמשך דבריו, ושפתיים ישקו.
הראב"ד (מובא לעיל) שגרס "חמור שבכולם" פירש: איזה מצוה שבתורה חמורה יותר מכולן, שידאג בה האדם? והשיב לו… וכו'.
וכתב הרלב"ג לשמות כ"ח ה': אין עושין שררה פחות משניים, והיה זה כן לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עוון גדול כשייקח לעצמו מהממון שהוא מושל בו, וגו'. עוד כתב שם סוף פרשת כי תצא, בתועלת הרביעית (שם עמ' 361) : והוא מה שלמדנו מזה המקום שאין עושין שררה בממון פחות משניים. הלא תראה כי גם ממון שהוא קודש, שהאנשים נבדלים ממנו, הקפידה התורה שיהיו שם שניים, שנאמר "והם יקחו את הזהב". כבר נתבאר זה השורש בחמישי משקלים (משנה ב'), והנה התועלת מאד מבואר, וגו'. ושם ויקהל-פקודי ( עמ' 468): התועלת הרביעית היא במידות, והוא מה שלמדנו מענייני מלאכת המשכן שהוא ראוי לכל הממונים על דבר שבממון, שיכתוב חשב הנתונים בדקדוק, כדי שישמרו עצמם מהחשד. וזה שכבר מצאנו כזאת המלאכה עם גודל מעלת הממונים עליה מעוצם הזכות שיש לכל אדם לקחת לעצמו מקדשי ה' יתעלה דבר, שכבר דקדקו לכתוב כל סך הדברים הבאים בידם, וסך מה ששמר במלאכה.
אמנם בספר מגדים חדשים לר' דוד יואל וויס, לספר שמות, ירושלים תשפ"ג, עמ' תתט"ו, הביא שבספר נועם מגדים (ריש פרשת תצוה) הקשה על הרלב"ג, דדבריו נגד דברי הש"ס, דלאו משום חששא דיקח לעצמו נגעו בה, אלא רק משום שררותא דממשכנין; ואין עושין שררה בפחות משניים. הרי שמותר שיהא הממון בידי אדם אחד אחרי הגביה, וכמו שכתב הרמב"ם והשלחן ערוך במקומם.
ועוד הביא שם את קושיית החתם סופר על התורה כאן (עמ' קכ"ח) שנתקשה במה שכתוב בבבא בתרא שם, שאין ממנין על הציבור בפחות משניים, שנאמר, "והם יקחו", והטעם הוא משום דתרי לא חשידי, ואילו בגבאי צדקה כתיב, "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את כסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים" (מלכים ב' י"ב ט"ז). ואם כן אין הטעם משום חשדא כלל. ואכן כך פירש הרד"ק במלכים שם: מכאן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט' ע"א) שאין מחשבין עם גבאי צדקה כי כשממנין אנשים על הצדקה, אנשים נאמנים ממנין. ואין מחשבין עמהם, שאין חושדים בכשרותם, וגו'. ולכאורה קשה הוא על דברי הרלב"ג.
אך לגבי שאלתו של החתם סופר יש להשיב כי הרלב"ג פירש את הפסוק הזה בצורה שונה, וזה לשונו: "ולא יחשבו את האנשים", רוצה לומר שהאנשים הנותנים את הכסף לעושי במלאכה לא יחשבו עמהם אם נתנוהו כולו לעושי המלאכה אם לא, כי בוודאי באמונה הם עושים, כי הקדש מבדיל בדילי אינשי מיניה (ראה פסחים ו' ע"א). הרי שלפי פירושו אין חשד אצל הנותנים. אבל הגובים צריכים להיות שניים. ואילו באשר לשאלת בעל נועם מגדים יש לומר שמאחר שהגביה היא בשניים, היחיד שמטפל בחלוקת הממון אינו חשוד משום שיודע הוא שחברו מודע לסכום וייעודו.
עתה ראיתי את אשר מובא בשמות רבה נ"א י':… משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם [משה]: בואו ואני עושה לפניכם חשבון וכו'. ושם נ"א א' איתא: שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הציבור פחות משניים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו! וכאן אתה אומר: אין ממנין שררה על הציבור פחות משניים? אלא, אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר, "אלה פקדי המשכן משכן העדות אשר- פָּקַד משה אין כתיב אלא "אשר פֻּקַּד" על פי משה, עבודת הלווים ביד איתמר [בן אהרן כהן] (שמות ל"ח כ"א). וגו'.
הוי אומר, שגם משה רבנו שבכל ביתו של הקב"ה נאמן הוא, הקפיד שלא יהיה כל אבק של חשד במעשיו, ומוסר ההשכל הוא לכל מי שבמעמד של מנהיגות ציבורית כי עליו להיות נקי בעיני אלקים ואדם. ויהי רצון שאכן נזכה לכאלה אשר משמרת הקודש שומרם. אמכי"ר.
