הצורך שלימוד תורה יהיה מלווה במעשים טובים. פרשת אמור, תשפ"ג

בסוף פרק קנין תורה, שהוא ברייתא שנספחה כפרק ו' דמסכת אבות, מובאת המימרא המפורסמת של ר' חנניא בן עקשיא: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מ"ב כ"א). ומקורה של מימרא זו במשנת מכות (ה' ט"ז, כ"ז ע"ב), והיא באה בהמשך למשנה ט"ו שם, כמעין הרחבת ביאור לדברי ר' שמעון בר רבי, שאמר: … הרי הוא אומר, "רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש וגו'" (דברים י"ב כ"ג)- ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות [וכיוצא בזה] שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו לדורותיו, ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות וגו'. וביאר הרמב"ם בפירושו למשנה זו: … כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם אחת מהן בחייו על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה מצוה תהיה נפשו באותו מעשה… [ויזכה] לחיי העולם הבא וכו'. (וכך דעתו של בעל העיקרים, מאמר ב' פרק כ"ט. אך ראה מה שכתב על זה בספר דרך החיים למהר"ל מפראג, לונדון תשכ"א, עמ' שכ"ד-שכ"ח.)

ועוד דייקו שאפילו בדברים שהנפש סולדת מהם, וקלה וטבעית היא השמירה מהם, גם בהם השמירה מזכה את האדם, כי חפץ ה' בצדקת יראיו. עוד הוסיף על כך בעל זיקוקי דנורא על דברי התנא דבי אליהו זוטא י"ז י"ג, כי בכך מזכה הקב"ה, כי גדול שכר המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וד"ל.

וכדברים הללו מצינו בתנחומא פרשת שלח (סעיף ט"ו) על הפסוק "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צ"ז י"א): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"- זרע הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרוש- "לא תחרש בשור ובחמור [יחדו]" (דברים כ"ב י'); לזרוע- "לא תזרע כרמך כלאים" (שם ט'); לקצור- "כי תקצר קצירך בשדך…וכו'" (שם כ"ד י"ט), וכו'. (וראה עוד במדרש תדשא פרק ט', בבית המדרש ליעללינעק, חדר שלישי, עמ' 172-171: לכל הרגשה נתן הקב"ה תורה מה לעשות ומה לא לעשות… וכו'.) ובמהרש"א למכות שם כתב: הוסיף גם בעניין זה דבהרבה להם תורה וכו', ומה הרבה להם? הם לא תעשה שהם שס"ה לא תעשה, ועשין שאינן רק רמ"ח הוא, כדי לזכות למען צדקו, שגם בשביל לא תעשה יזכה כמה בעושה מצווה… וכו'.

והנה הקשו המפרשים שהפסוק בישעיה מזכיר רק "תורה", ואילו בדברי ר' חנניא בן עקשיא הוזכרו "תורה ומצוות"; שהם עניינים שונים לחלוטין. והמהר"ל שחש בקושיה זו כתב, (בסוף דבריו שם, עמ' שכ"ח): ומה שאמר "תורה ומצוות", מפני שכתוב "יגדיל תורה ויאדיר" (ושמא יש כאן רמז לפסוק בתהלים ט"ז ג', שם נאמר, "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם".)

ואולם בתנא דבי אליהו זוטא י"ז י"ב (עמ' רצ"א-רצ"ב) הנוסח מורחב כדלקמן: ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר, "ושמרתם מצותי ועשיתם אתם, אני ה'" (ויקרא כ"ב ל"א-פרשת אמור), ואומר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", וגו'. נוסח זה, שבו התוספת מויקרא, בא להבהיר כי ישנם שני עניינים שונים בתכלית: תורה, שהוא בעיקר לימודה של תורה והבנתה, ומצוות שהן המצוות המעשיות, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, ושיש לו לאדם להנהיג את חייו בצירופם של שני העניינים הללו. ואכן כך פירש רש"י לאותו פסוק, וזה לשונו: "ושמרתם"- זו משנה (כלומר עניין לימוד התורה), "ועשיתם"- זו מעשה וגו'. וכך ביאר בעל זיקוקי דנורא (תנא דבי אליהו זוטא שם): רצה לומר זו לימוד תורה, ילפינן מינה שהקב"ה הרבה תורה לישראל. "ועשיתם"- זו מעשה, ילפינן מינה שהקב"ה הרבה לישראל מצוות שיעשה אותן, ולכן מסיים הפסוק, "אני ה'", רצה לומר כדי לשלם שכר, כמו שפירש רש"י ז"ל (שמות ו' ב', ויקרא י"ח ה', כ"ב ל"ג) [תורת כהנים אחרי י"ב] בהרבה מקומות בכל מקום שנאמר "אני ה'" פירוש נאמן לשלם שכר הן לטוב הן למוטב. וכן תרגם יונתן כאן, "ותטרון ית פיקודי ותעבדון יתהון, אנא ה' דיהב אגר טב לנטרי פיקודי ואורייתי. הרי לן מבואר להדיא מפסוק זה שהקב"ה נתן תורה וגם מצוות לישראל כדי שייתן שכר הרבה על עסק התורה ועל קיום המצוות, ומה דאמר התרגום יונתן: אנא ה' דיהב אגר טב לנטרי פיקודי- זה קיום המצוות, ואורייתי- זה עסק בדברי תורה… וכו'.

הא למדת שאין הנהגתו של אדם שלמה אלא כאשר היא משלבת בה הן לימוד תורה (ותפילה) והן מצוות מעשיות. ואכן כך למדים אנו ממה דאיתא בשלחן ערוך יורה דעה רמ"ו י"א, בהגהתו של הרמ"א שכתב: … ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל, כאשר היום והלילה יעסוק בתורה, ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל וגו'" (תהלים קכ"ח ב'). כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון וסופו ללסטם הבריות (ראה קידושין כ"ט ע"א)… וכו'. (וראה בביאור הלכה לבעל המשנה ברורה, סי' ש"ו ל' ד"ה וללמדו ספר או אמנות.) ובשלחן ערוך אורח חיים קנ"ו א' איתא: אחר כך (כלומר, אחרי שיצא מבית הכנסת… וכו', שם קנ"ה) ילך לעסקו. דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון… ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע וזה וזה יתקיים בידו. (וראה בביאור הלכה שם.)

וכפי שחייב אדם לחלק את זמנו בין לימוד תורה לבין עסקי פרנסה, כך עליו לשלב את זמן לימודו עם התעסקות במצוות מעשיות.

וזכורני לפני שנים רבות, כאשר אבי זצ"ל שכב חולה בבית החולים שערי צדק, ובמיטה לצדו שכב יהודי זקן שלא יכול היה לדבר כלל, ועל ידו ישבו אשתו ויוצאי חלציו, ושאלתי לפשר אישיותו, והשיבה לי אשתו, שהוא תלמיד חכם גדול ונסתר. אשתו התחתנה איתו בגיל צעיר מאד בחוץ לארץ, ובבואם ארצה התיישבו בירושלים. ושם קרוב לביתם בית כנסת אחד, שקבע בו מקומו באחד המושבים האחוריים. והיה בא שם יום יום השכם בבוקר, ונשאר שם עד הערב. וכל אותן שעות רכון היה על הסטנדר עם ספר פתוח. בני משפחתו נהגו להביא לו אוכל בבוקר ובצהריים, ולעת ערב היה חוזר לבית לארוחת ערב יחד עם המשפחה, אך אף פעם לא דיבר איתם בדברי תורה, ואף לאנשי בית הכנסת לא דיבר בתורה, כי ישב שם בלא אומר ובלי דברים ולא נשמע קולו. ולא ידע אדם במה לימודו, כי אף לא לימד אחרים מאומה. ואחרי סעודת הערב היה הולך לישון עד הערב שמש. אשתו היא שפרנסה את המשפחה, כי הייתה עובדת כעוזרת בבתים שונים שעות רבות וקשות. והנה עתה הוא חלה ונפגע כח דיבורו, ואין לדעת כלל מה הייתה תורתו. ואף שבני המשפחה כיבדוהו מאד כי ראוהו כצדיק תמים, אני הסתפקתי בלבי האם התנהגותו המוזרה הייתה בה מן הצדקות, אם לאו. כי אף אם קיים מצות לימוד "תורה", קיום "מצוות" בין אדם לחברו נעדר לגמרי ממעשיו, וכל תורה שאין עמה מלאכה, כלומר מלאכת מצוות מעשיות, סופה בטלה וגוררת עוון, ומנסתרות נקני. ונזכה לעסוק גם בתורה, כלומר לימוד תורה, וגם במעשים טובים. ותהיה משכורתינו משלם. אכי"ר.