הסכנות שבמגמות החסידיות בציונות הדתית

 

http://www.kipa.co.il/jew/12/47449.html 

 

אחת המגמות הבולטות בציונות הדתית בשנים האחרונות היא התפשטות הכיוונים החסידיים בקרבה; בעולם לימוד התורה, ובעולם המנהגים, התפילות ותפיסות העולם. לתופעה זו יש כמובן צדדים חיוביים, ואולם, יש לה גם מחירים כבדי משקל. הרב אמנון בזק, מבקש להתריע על המחירים הללו, ולבחון את משמעותם ביחס לעולמה וערכיה של הציונות הדתית

29/01/2012

 

שרוואלים, פאות וחיפוש רוחני

בשנים האחרונות פורחות מגמות חדשות בעולם הציוני-דתי, לכיוונים שונים. אחת המגמות הרווחות והמוכרות ביותר היא הכיוון שאפשר לכנותו חיפוש אחר רוחניות, בדרך המזכירה את רוחות החסידות הקלאסית. מבלי להיכנס להגדרות מדויקות ומבלי להימנע מהכללות החוטאות במידה מסוימת לאמת האובייקטיבית, דומני שעצם התופעה מוכרת לכול ואינה דורשת הגדרה מדויקת. כוונתי, כמובן, לביטויים כמו הכנסת ניגונים ושירים לתוך התפילה, בנוסח ר' שלמה קרליבך וממשיכי דרכו; לבוש חיצוני שעשוי לכלול גידול פאות, שיער ארוך, שרוואלים וכדומה; עיסוק נרחב בטקסטים חסידיים, עם דגש מיוחד על כתבי ר' נחמן מברסלב; אימוץ מנהגי חסידות שונים, כמו הקפדה על תספורת לילדים רק מגיל שלוש, או נסיעה לאומן לראש השנה; חיפוש רוחני הכולל דגשים על התחברות נפשית לעולם קיום המצוות, התבודדות, פשטות, חיבור לטבע בצורות שונות, ועוד ועוד. מובן שלא בכל מקום נמצא צירוף של כל התופעות הללו ואחרות, אולם באופן כללי ניתן לומר שמכלול התופעות קשור לאותה מגמה נאו-חסידית שאליה אני מבקש להתייחס.

אין ספק שיש במגמות אלו צדדים חיוביים. עצם הניסיון למצוא משמעות ורלוונטיות בעבודת ה' הוא כשלעצמו דבר חשוב, והוא מבטא את הרצון שלא להסתפק בקיום חיצוני ושטחי של חיי תורה ומצוות. נוסף לכך, יש במגמות אלו משום תוספת חיובית בתגובה ל"יובש" שהורגש במסגרות של בתי המדרש השונים, שלא פיתחו מספיק את ההיבטים הרגשיים והנפשיים של התלמידים. תוספת הדגשה על הפן הרוחני בחיי האדם בכלל ובעבודת ה' שלו בפרט, כל עוד היא במידה ראויה, היא אכן תופעה חיובית ומבורכת. אין גם ספק שמגמות אלו עולות בקנה אחד עם תופעות רוחניות כלליות בעולם (בסגנון ה"ניו אייג'"), הנובעות בין היתר מתחושת הניכור והבדידות בעולם שבו המציאות הווירטואלית הופכת למרכיב מרכזי בחיי האדם.

ברם, כדרכן של "תגובות נגד", גם כאן מהר מאוד התברר שהתופעה חרגה מעבר לפרופורציה, ויצרה מהפכה של ממש בקרב ציבור רחב בעולם הדתי-לאומי. למהפכה זו יש, מדרך הטבע, גם צדדים שליליים, שמפניהם אני מבקש להזהיר בשורות הבאות. במסגרת זו לא ניתן כמובן לרדת לעומק הנושאים הנדונים, להקיף אותם ולהציג את זווית הראייה המלאה והמסודרת בנוגע אליהם. כוונתי בעיקר להעלות נקודות מרכזיות, שדומני שניתן יהיה להסכים עם קיומן ברמה זו או אחרת, ולהבין את הסכנות הטמונות בהן, גם אם התמונה כמובן מורכבת יותר מכפי שתוצג במסגרת קצרה זו.

"שתהיו עמלים בתורה"

מהפכה זו השפיעה במידה רבה על תוכני לימוד התורה בעולם הישיבות הדתי-לאומי. אם בעבר לימוד הגמרא בעיון היה המוקד המרכזי בכל ישיבה מכל זרם שהוא, הרי שכיום ישנה הסטה בולטת לכיוון לימודי חסידות, ולעתים אף הפניית עורף ללימוד הגמרא המסורתי. גם במקומות שבהם לימוד הגמרא מוסיף להיות דומיננטי, ישנן ישיבות שבהן הוא נלמד בדגש "רוחני", מתוך חיפוש משמעויות רוחניות ואף מיסטיות בתוך סוגיות הגמרא, ובמקביל, מתוך הזנחת לימוד הסוגיה בעיון, המלבן את השיטות השונות שהועלו בהבנת הסוגיה, בראשונים ובאחרונים.

מגמות אלו לא נעצרו בתוספת צד רוחני לעמל הלימודי, אלא בהחלפתו של עמל זה בפן חווייתי שאיננו דורש מאמץ וריכוז באותה רמה. וכאן צצה הבעיה הראשונה. אין צורך להכביר במילים על ערכו של לימוד תורה במחשבת חז"ל ועל החשיבות ביגיעה ועמל. במידה רבה, הצורך לעמול בלימוד תורה יכול להילמד בקל וחומר מהצורך של כל אדם להשקיע בלימודים רציניים בתחומים שהוא עוסק בהם. אדם המעוניין שעולם קיום המצוות שלו לא ייעשה מתוך מצוות אנשים מלומדה במקרה הטוב, או מתוך שטחיות וטיוח במקרה הפחות טוב – צריך ללמוד ברצינות ובעומק את יסודות עולם ההלכה, ויסודות אלו יכולים להילמד רק מתוך לימוד עיון בתורה שבעל פה. משום כך, עם ישראל לדורותיו ראה – ובצדק – בלימוד הגמרא את הבסיס לקיום חיי תורה, להבנת דרכי ההלכה ולפיתוח העולם ההלכתי לאור היסודות הנלמדים בגמרא.

אולם, על ההשקעה בלימוד גמרא בעיון מעיב צל אחד. לימוד זה דורש מאמץ, ולא תמיד הוא מושך ואטרקטיבי, בעיקר ללומד העושה את צעדיו הראשונים, שעשויים להשתרע על פני כמה שנים. והנה, דווקא במישור זה, של יכולת השקעה ורצינות, חלה ירידה דרסטית בדור האחרון, עוד לפני שמגמות החסידות הגיעו לאזורנו. רמת הלימודים במדינת ישראל בכלל, ובציבור הדתי בפרט, מצויה בירידה מתמדת. את ערכי ההשקעה וההתמדה בלימודים, שעליהם הושתתה כל מערכת החינוך בישראל במשך שנים, החליפו ערכים אחרים, חשובים וטובים כשלעצמם, שהיו צריכים להיות תוספת, ולא תחליף. גדל בארץ דור שלא הורגל בצורך לשאוף להגיע לעומק ולרצינות, הניתנים להשגה רק מתוך עמל והשקעה. תופעות אלו לא פסחו גם על החינוך הדתי, והישיבות התיכוניות מורידות בהתמדה את רף הלימודים בגמרא כבר שנים רבות. זכורני איך בתור תלמיד בכיתה ט' בישיבת נתיב מאיר, בשנת תשמ"א, נבחנתי עם כל בני מחזורי על שלושה-עשר הדפים הראשונים במסכת קידושין, עם כל דיבורי התוספות. זכור לטוב הר"מ שלי דאז, הרב ניסן קפלן, שגידל דורות של תלמידים תוך שהחדיר בהם אהבה ללימוד גמרא בשמחה ובהתלהבות. דומני שהיום קשה למצוא הרבה ישיבות תיכוניות שמציבות דרישות כאלה גם בפני תלמידי כיתות י"ב, וזאת על אף שתלמידים אלו לומדים מקצועות הדורשים ידע ותבונה, כמו פיזיקה ומתמטיקה, ברמות הגבוהות ביותר.

בתוך מציאות בעייתית זו הופיעו המגמות החסידיות, והתאימו לרבים מבוגרי עולם החינוך הדתי ככפפה ליד. לפתע שוב אין צורך לעמול קשה בלימוד, להשקיע בפיצוח סוגיה ולרכוש ידע בתורה. מושג הידע נעשה בלתי-רלוונטי, ובמקומו הודגשה החוויה הדתית, לעתים בצורתה הרדודה, תוך שינוי מוקדי הלימוד והיחס ללימוד בכלל. כך גם נולדה השאלה "מה הלימוד נותן לי?", ונעשתה לגיטימית לחלוטין בשיח הציבורי. כשידיעת התורה איננה ערך מצד עצמו, אכן מתבקש שתופיע שאלה כזו, ששום סטודנט בשום אקדמיה לא היה מעז לשאול את עצמו. כך גם מומצאות, חדשות לבקרים, שיטות לימוד חדשות, שמנסות למצוא עניין רוחני בסוגיות למדניות, תוך עיוות מגמתן של סוגיות אלו, ולמעשה תוך אחיזת עיניו של הלומד, כאילו יש ערך בהלבשת מסרים רוחניים חיצוניים על סוגיות תמימות שאינן קשורות כלל ועיקר למסרים כגון אלו. לו הצר היה שווה בנזק המלך – החרשתי, אולם קשה לראות שבעזרת שיטות אלו אכן מושגת מהפכה באהבת תלמידים את לימוד הגמרא ובהתמדה בה לאורך ימים ושנים. משום מה, דווקא המסגרות ה"יבשות", כמו הדף היומי, מחזיקות מעמד הרבה מעבר לשיטות החדשות.

מעבר לכך, אין סיכוי ממשי שבניית עולם רוחני המושתת בעיקרו על חוויות רוחניות, תוכל להחזיק מעמד זמן רב. דרכן של חוויות שהן נשחקות, ומי שמחפש להיות במתח רוחני גבוה כל חייו, סופו שיגיע למפח נפש. דווקא מסגרות הלימוד הקבועות והיציבות הן אלו שיש בכוחן להפנים אצל האדם את ההכרה שמרכזה של עבודת ה' הוא דווקא בשגרה היומיומית. מו"ר הרב עמיטל זצ"ל היה מרבה לצטט את המדרש המובא בתחילת "עין יעקב": "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים – זה כלל גדול בתורה". דומני שהמציאות מוכיחה עד כמה מי שהתרגל לעבודת ה' מתוך שגרה, אכן יכול להמשיך בה לאורך ימים ושנים, בניגוד למי שהתרגל לעבודת ה' מתוך חוויות וריגושים, שעם חלוף הזמן והאובדן הבלתי נמנע של הריגוש המתמשך, מאבד לא פעם את כל זיקתו לעולם של עבודת ה'.

משטחיות למיסטיקה

השטחיות פושה גם בלימודי מחשבת ישראל. אל השטח פורצות סיסמאות כמו "ה' הוא המלך", "תן חיוך הכול לטובה", "תחשוב טוב יהיה טוב" וכו', שהן סימפטום לצורת חשיבה רדודה וחד-ממדית. כך למשל שאלות הגמול וההשגחה הפרטית, שהן מן המורכבות ביותר בהגות הדתית לדורותיה, מסתכמות במילים ספורות. קיים יחס מזלזל כלפי מורכבות בכלל, ולעומת זאת עמדות פשטניות מוצגות כאילו הן מבטאות יראת שמיים אמיתית.

ההגות החסידית נוגעת בנימי נפש מסוימות, ובכך מעלתה. עם זאת, התמקדות מוחלטת בעיצוב השקפת עולם רק מתוך התייחסות לכתבי החסידות, מחמיצה חלקים מרכזיים ממציאותו של האדם הדתי, עובד ה', ומתעלמת משאלות הגות שהטרידו את עם ישראל לאורך הדורות מצד אחד, ומשאלות מיוחדות הצצות בעולם המודרני והפוסט-מודרני, מצד שני. עם ישראל לא נוסד לפני כמאתיים שנה, וספרותו התורנית לא התחילה מליקוטי מוהר"ן. שאלות יסוד כמו התפתחות ההלכה מול שינויי המציאות, מעמד האישה, היחס לגוי, תורה ומדע – לכל אלו ולרבות אחרות אין תשובות של ממש בהגות החסידית. התעלמות משאלות אלו היא בריחה מהתמודדות המחייבת כל אדם בר דעת, והיא טומנת בחובה סכנה של ממש, שכן האדם יגיע בסופו של דבר למקומות שבהם ייפגש בשאלות אלו בלא שתהיה לו גישה רצינית שתוכל לעמוד במבחן.

מכאן קצרה הדרך לאימוץ שורה של מעשים מיסטיים למיניהם, מתוך אמונה הולכת וגוברת בהשפעתם. סגולות, הליכה למקובלים, התייעצות עם רבנים בקריאת שם לילד, סעודות "אמֵנים", אפיית חלות בידי ארבעים נשים במקביל, נסיעות לקברי צדיקים מסוימים לשם קבלת התפילות, ועוד – כל אלה נעשו חלק בלתי נפרד מחייהם של רבים. מגמות אלו נעשות לגיטימיות ואף מרכזיות בעולם הדתי, החרדי (אפילו הליטאי!) והציוני כאחד.

התורה מורה לנו בצורה מאוד ברורה כיצד על האדם לנהוג בחייו ולזכות בברכת ה': "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה… וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ…" (דברים ז', יב-יג). התורה מכילה את כל מה שדרוש לאדם כדי לדעת כיצד לחיות בעולמו של הקב"ה, ובראש ובראשונה – המחויבות לקיום מצוות ה', הכוללות כמובן מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. במקביל, התנ"ך מדגיש פעמים

אין-ספור כי נטישת התורה תביא צרות גדולות על עם ישראל.

לאחר החורבן והסתלקות השכינה שוב אין אנו רואים בבירור את יד ה' במציאות, ואין אנו מבינים את דרכי הנהגתו את העולם. אולם חז"ל הורו לנו שגם בעולם כזה שמירת התורה והמצוות מוסיפה להיות הדרך המרכזית שהאדם צריך להשקיע את כל ראשו בה. על כן, למשל, אם חלילה רואה אדם שייסורין באין עליו – "יפשפש במעשיו" (בבלי ברכות ה, ע"א), שהרי "אין לך דבר גדול מן התשובה" (דברים רבה ב, כד). כדי להינצל מיסורין על האדם להרבות בצדקה ובשאר מעשים טובים, ובראש ובראשונה יפנה לקב"ה בתפילה, כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

לעומת הדרך הברורה הזו, מבקשת התופעה שעליה הצבענו לעיל לעקוף את מסלול ההתחזקות בקיום תורה ומצוות דרך עשיית מעשים חדשים, שעד לא מכבר איש כמעט לא נהג בהם. ההנחה שאדם הזקוק לברכה ימצא מזור לצרכיו בעשיית מעשים שאין להם כל משמעות בעולם התורה וההלכה, יותר מאשר בקיום מצוות – היא סטייה מסוכנת מדרכה של התורה. כשאני רואה, למשל, מבחנים של תלמידות של אשתי, המאמינות שאם הן רק יכתבו בראש המבחן "נ נח נחמ נחמן מאומן" הן באמת ראויות לקבל ציון גבוה יותר בשל כך, אני תמה מה בין זה ובין ההרחקות שהתורה הרחיקה מכל מיני תופעות מיסטיות שרווחו באותה תקופה. נגד תופעות אלו הביעה התורה עמדה חד-משמעית: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ!". ולכן, כלפי כל האמונות המיסטיות-כביכול – "לא יעסוק אדם בהם ולא יאמר אעשה בשביל פיקוח נפש בהשבעות וקמיעות כי אין זה חכמה כי מקצר אדם חייו וחיי זרעו וכתיב 'תמים תהיה עם ה' א-להיך'; אין לאדם לעשות אלא יתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה ועל כל צוקה וצרה" (ספר חסידים סי', שא).

מובן שדרך הפנייה אל הסגולות והקמעות צוברת פופולריות, שכן היא קלה ופשוטה יותר. במקום שהאדם יפשפש במעשיו, יתמודד עם יצריו ויתחזק בדרכו – פעולות הדורשות מאמץ רוחני לא פשוט – נוח יותר להאמין שמעשה זה או אחר ישפיע על חייו בלא שיידרש למאמץ זה. משום כך נדרש מאמץ חינוכי משמעותי כדי להחזיר את הפרופורציות למקומן, ולהציב במרכז חייו של האדם את המאמץ לשיפור דרכו על פי התורה והמצוות.

אדמו"רים והתנתקות

נתייחס בקצרה לבעיות נוספות הנגרמות כתוצאה ממגמות החסידות. אחת מהן היא תופעת ההערצה העיוורת לרבנים המתנהגים כאדמו"רים, עד כדי אובדן כל יכולת לבקר את מעשיהם. דוגמה בולטת לתופעה זו ראינו, לצערנו הרב, בפרשת הרב מוטי אלון. גדולי הדור של הציונות הדתית, שאמנם אינם מתפקדים כאדמו"רים, העידו שהרב אלון הודה בפניהם על מעשים בלתי ראויים הנוגעים בניצול מיני של תלמידיו. אולם הרב אלון נהנה מהערצתם של "חסידים" רבים, שאינם מסוגלים להעלות על הדעת שדמותו הנערצת של רבם מסוגלת לחטוא. משום כך הם מעדיפים להכפיש ראשי ישיבות ורבנים ידועים וחשובים, מתוך מחשבה אומללה – שאותה מנצל ה"אדמו"ר" שלהם – שהם פועלים לשם שמיים. היעדר תחושת הביקורת הוא סכנה גדולה לציבור, וכבר נכווינו בעניין זה ברותחי-רותחין.

ולבסוף, המגמות הנאו-חסידיות גוררות עמן בהכרח התנתקות מהשיח הציבורי המרכזי במדינת ישראל ובעולם המערבי בכלל. הדבר נובע מן התופעה שכבר הזכרנו לעיל – שינוי צורת הדיבור והחשיבה, מתוך הזנחת הפן הרציונלי ואימוץ מוטיבים מיסטיים, כחלק מהשיח ומאורח החיים. תופעה זו מחמירה עוד יותר כאשר היא משולבת בסממנים חיצוניים, דוגמת פאות ולבוש שונה, כפי שתיארנו בפתח הדברים. בתרבות המודרנית והפוסט-מודרנית יש בעיות כרבות, אולם פיתוחו של העולם מותנה ביכולת לקחת מתרבות זו את המיטב, בעיקר בכל הנוגע להתפתחות המדע על שלל מרכיביו והיבטיו. באופן טבעי, ההתנתקות מן החברה גוררת אחריה גם התנתקות מן העולם האקדמי והחמצת כל הטוב שיש בו.

סיכומו של דבר: בעת הזאת, דומני שחובתם של מחנכים ומנהיגי ציבור למצוא את האיזון בין לקיחת הדברים החיוביים מתוך מגמות החסידות המתחדשות בדורנו, ובין תשומת לב לבעיות שמגמות אלו מעוררות. טרנד החסידות, ככל טרנד שבעולם, יעבור בעוד חמש או עשר שנים. לפני עשרים שנה איש לא חשב שה"רייטינג" של כתבי הראי"ה קוק יירד כל כך בעולם הדתי-לאומי, ואין שום סיבה לחשוב שאותה תופעה בדיוק לא תתרחש גם בנוגע לכתבי ר' נחמן. משום כך, בכדי למנוע את הסכנות שהזכרנו לעיל, יש לפעול מתוך שיקול דעת רחב וראיית העתיד. על רבנים, מחנכים ואנשי ציבור מוטלת החובה להדגיש את האיזון החשוב באוזני תלמידיהם ושומעי לקחם, ולא להיגרר אחרי פופוליזם יתר של המגמות העכשוויות.

הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות.
המאמר התפרסם בגיליון "דעות"