מחקרים עדכניים מגלים כי למעלה מ-82% מהחרדים תופסים את עצמם כימניים באופן מובהק. מאמר זה מבקש להציע הסבר למגמת ההזדהות עם הימין במגזר החרדי, ובפרט עם מפלגות ימין קיצוני. נראה כי חרדים רבים עוברים, לעתים בלי משים, ומתוך רצון לשמור על עדיפותה הערכית של המסורת היהודית, בין שתי תפיסות שונות של ימניות.
לפני תקופה קצרה עצרתי טרמפ לבחור ישיבה שהמתין לצד הכביש. הבחור, בעל חזות חרדית, הודה לי ועלה בשמחה לרכב. הפניתי אצבע אל התיק שבידו. על חזיתו רקומות המילים 'חכמתכם ובינתכם', שמה של תכנית עיונית לחרדים מבית קרן תקוה. "אני רואה שהשתתפת בתוכנית של תקוה". "אכן" הבחור לא היסס "מאיפה אתה מכיר אותם"? "כמה ממובילי התוכנית הם ידידיי" השבתי, נוקב בשמותיהם. פניו של הבחור קרנו. משום מה חשתי צורך להוסיף "ולמרות הפערים האידאולוגיים אני מאוד מעריך את […]" הבחור הנהן בהבנה. משהו בתנועותיו הבהיר לי שהוא מניח שהפער האידאולוגי שציינתי מכוון למכתבי ההתנגדות של רבנים ותלמידי חכמים חשובים להשתתפות בתוכניות מבית קרן תקוה. מיהרתי להעמיד דברים על דיוקם "כוונתי שיש לי ביקורת על תפיסת העולם […]" חזותו הידידותית של הבחור השתנתה באחת "אתה ש-מ-א-ל-נ-י?" לאט בחלחלה. "ובכן" עניתי לאחר רגע של מחשבה "אני מחזיק בעמדות מורכבות, אבל במסגרת התיוג הפוליטי המצוי כנראה שאפשר למקם אותי קרוב יותר אל השמאל מאשר אל הימין". הבחור הסב את פניו, מתכנס לתוך עצמו, מבטא בעליל את רצונו להימנע מהמשך הדיאלוג. ניסיתי. שאלתי אותו היכן הוא לומד (ישיבה חרדית מוכרת), איזו מסכת (גיטין) באיזו סוגיה הם אוחזים (דיני כתיבת גט על דבר המחובר לקרקע או שיש בו רוח חיים). חשבתי שנוכל לדבר בלימוד. ככלות הכול, מסביב למכנה משותף זה אין לנו מחלוקת. הבחור נמנע. הוא היה מנומס, קורקטי. על כל שאלותיי השיב בקצרה, בקול מונוטוני, כמי שכפאו שד. כשהגענו למחוז חפצו נפרדתי ממנו לשלום. הבחור מלמל תודה חטופה והסתלק, מותיר אותי לתהות עם עצמי מה היא הסיבה שיותר ויותר חרדים מזדהים עם הימין.
למרות הקרבה המדינית לעמדות השמאל, תמך הרב שך בימין בנימוק שלתפיסתו מפלגות השמאל שותפות בכינון זהות ישראלית שאין לה זיקה מספקת עם המסורת היהודית.
אימוץ תפיסות ימין
כמדומה שכמעט אין מי שיחלוק על כך שרבים מאוד מבני ובנות הקהילות החרדיות מזהים את עצמם אידאולוגית עם מחנה הימין הלאומי. שקלול נתונים שנאספו ב-2022 במכון הישראלי לדמוקרטיה, מלמד כי למעלה מ-82% מהחרדים תופסים את עצמם כימניים באופן מובהק. לשם השוואה, מחקר מקביל באשר לחברה הישראלית הכללית מלמד כי בשנת 2022 62% מכלל היהודים הישראלים זיהו את עצמם כימנים. כמו כן, רוב החרדים שבוחרים להצביע למפלגות שאינן חרדיות, בוחרים להצביע למפלגות ימין וימין קיצוני. גם המפלגות החרדיות הוטרדו ממה שנתפס כמגמה מסוכנת, ובעיתונות החרדית המפלגתית התפרסמו מאמרי דעה רשמיים שמתחו ביקורת על התופעה.
מאמר זה מבקש להציע הסבר למגמת ההזדהות החרדית עם הימין, מגמה שנראה כי היא הולכת ומתחזקת. העובדה שיש יותר חרדים המעורים ומחוברים למדינת ישראל, אינה מספקת הסבר ממצה לתופעה, שכן לא ברור מדוע התערות בחברה הישראלית באה לידי ביטוי באימוץ תפיסות ימין יותר מאשר באימוץ תפיסות שמאל. הנחת המוצא היא כי בהעדר תלות מובהקת בין ׳היות חרדי' ובין 'אג'נדה פוליטית מסוימת' ההתפלגות בחברה החרדית צריכה להיות דומה לזו שבחברה הכללית.
ברור גם כן שישנה תרומה לא מבוטלת לפועלם של ארגוני מגזר שלישי העוסקים בפיתוח תודעה ימנית בקרב הציבור החרדי. כבר הזכרתי את 'חכמתכם ובינתכם', התוכנית העיונית של קרן תקוה, אשר לצד מיזמים נוספים, כמו כתב העת המקוון 'צריך עיון', מבקשים לטפח תודעה ימנית ותפיסת עולם שמרנית. יצוין כי משתתפי התוכנית וכותבי המאמרים בכתב העת מקבלים מלגות נדיבות. לשם השוואה, ארגוני שמאל אינם משקיעים משאבים דומים בתוכניות עיוניות לציבור החרדי. דוגמה נוספת היא אגודת 'קדושת ציון' העוסקת בהפצת חומרי הסברה תורניים בנושאים כגון חשיבות כיבוש ארץ-ישראל וההתיישבות בה, או כינון מדינה יהודית על פי התורה. האגודה מעודדת תלמידי חכמים צעירים לכתוב חומרים תורניים בנושאים אלו, מארגנת ימי עיון וכנסים בהשתתפות רבנים כמו גם טיולים וסיורים לימודיים להכרת הארץ.
לטעמי, גם פועלם של גורמים אלו ואחרים לא מספק הסבר ממצה לנטייתם של החרדים ימינה. ראשית, מטבע הדברים לא ברור כמה חרדים פוגשים את פועלם של ארגונים אלו. בנוסף, לא כל מי שהשתתף בפעילות במסגרת ארגונים אלה מאמץ את תפיסת העולם הימנית ו/או השמרנית. מהו, אם כן, ההסבר המלא לנטייתם של החרדים ימינה?
החרדים לא יכולים להסכין עם תפיסת עולם הדוגלת באוניברסליזם ובשוויון אזרחי מלא ומתכחשת לעדיפותה הערכית של המסורת היהודית.
בדברים הבאים אנסה להציע הבחנה בין שני מושגים של ימניות. אטען כי חרדים רבים עוברים מהר מידי, וללא צידוק מספק, ממושג אחד של ימניות למושג השני, ואנסה להציע הסבר גם למעבר המהיר בין המושגים. בהצגת המושג הראשון אסתמך בעיקר על דבריו של הרב אלעזר מנחם מן שך (1898? – 2001) מנהיג החרדים הליטאים בסוף המאה העשרים. לדעתי עמדה זו, אותה ביטא הרב שך, נשמעה גם מקשת רחבה של רבנים חרדים ועיצבה תפיסת עולם מקובלת.
שאלה של זהות
בראש חודש ניסן תש"נ (26 למרץ 1990) נשא הרב שך נאום בהיכל הספורט ביד אליהו. בנאומו ביקש להסביר מדוע הוא שולל את הצטרפותן של מפלגות דגל התורה וש"ס לממשלה בראשות שמעון פרס. נאומו עורר עניין רב, שכן לגבי סוגיית 'ההתנחלויות' ושאלת 'שטחים תמורת שלום', דגל הרב שך בעקביות בעמדה יונית. הוא התנגד להתנחלויות, ביקר בחריפות דיבורים מתלהמים של פוליטיקאים בנימוק שהם גורמים לעליה במפלס שנאת היהודים ותמך בפשרות ובהסכמי שלום. כך למשל כתב לראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק באשר לצעירים חרדים שנהגו באלימות כלפי ערבים:
"שהחרדים כולם באין יוצא מן הכלל מתנגדים למעשים כאלו ועל פי דין תורה אסור לעשות שום פעולה ומעשה להתגרות באומה אחרת […] כמובן שבכל ציבור יש חמומי מזג שקשה להם להבליג […] אבל החרדים המיושבים ושומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה מתנגדים […]"
במכתב אחר לחברי הכנסת של אגודת ישראל הורה לתמוך ביוזמת השלום עם מצרים, וכלשונו:
"[…] שאין צל של ספק שמחויבים אנחנו להסכים לכל צעד של שלום בכל אופן שהוא וכל פשרה שיכולה לקרב את השלום מחויבים אנו לקבלה כי הרבה שפיכות דמים ימנע על ידי השלום. וכל הדיבורים בעניין לא תחנם […] אין הדבר תלוי בנו"
לנוכח עמדתו זו, היה מקום להניח שלאחר שממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר נפלה כשבועיים קודם לכן בהצבעת אי-אמון (מה שמכונה היום 'התרגיל המסריח'), יתמוך הרב שך בחבירה למערך וליתר מפלגות השמאל. אולם, נאמנים להוראתו של הרב שך סירבו דגל התורה וש"ס להצטרף לממשלתו של פרס. לבסוף פרשו מהמהלך גם שניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, ושמיר הקים ממשלה חדשה יחד עם המפלגות החרדיות.
תחת מובן זה של ימניות, התורה עשויה להיתפס כאמצעי לקידום 'ערכים נעלים' של אי שוויון, בדלנות ולאומנות.
מדוע אם כן סירב הרב שך להצטרף לממשלת השמאל? בנאומו, הבהיר הרב שך כי השמאל וויתר על הזהות היהודית-דתית, ומבקש לפתח זהות ישראלית שאינה תופסת את עצמה כהמשך למסורת תורת ישראל. בעוד המשך השרידות של העם היהודי תלוי בשימור המסורת הדתית, הפרויקט השמאלני מאיים על המשכיות הקיום של העם היהודי וכלשונו:
"[…] אתה גם כן יהודי? אתה נימול, אבל אתה יודע את הקולטור שלך? […] אתה ניתקת מאבא שלך […] אם אין לך קשר אתה מוכרח להיאבד, אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות האומה מלכתחילה דינה להיאבד, לא יהיה ולא תקום. אם פוגשים ילד שהולך לבית ספר ושואלים אותו איך המורה תרגם לך את הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, אתה יודע מה הוא עונה לי? […] היום לא נוגע […] אם יש קיבוצים מה שלא יודעים מה זה יום כיפור […] יש להם קשר לאבא שלהם? […]
אלה פונים למערך? אלה פונים לפה ולשם, אך מה יש להם עם המערך, האם המערך הוא דבר קדוש? […] הם מחפשים תיאוריה חדשה, תורה חדשה, […] הם לא אכפת להם מהלכות שבת מיום כיפור, אם אין מדברים מזה, במה הוא יהודי?"
הווה אומר, למרות הקרבה המדינית לעמדות השמאל, תמך הרב שך בימין בנימוק שלתפיסתו מפלגות השמאל שותפות בכינון זהות ישראלית שאין לה זיקה מספקת עם המסורת היהודית. לעומת זאת, מפלגות הימין נתפסו בעיניו כגורמים המוקירים את הזהות היהודית ומשמרים אותה. בסולם העדיפויות התורני, שימור הזיקה היהודית גובר לאין ערוך על שיקולים מדיניים כאלו ואחרים.
מנימוק תועלתני לנימוק ערכי
מסגרת מאמר זה איננה המקום לאפיין או להגדיר את ההבדלים שבין הימין והשמאל. מושגים אלו שציינו בתחילה את תומכי המונרכיה שישבו בצד הימני בבית האספה המכוננת של צרפת (1789 – 1791), בעוד תומכי הדמוקרטיה ישובים בצד השמאלי, הפכו כל אחת למשפחה מסועפת של תפיסות עולם שונות בסוגיות מוסריות ופוליטיות נרחבות. לעיתים אף מתברר כי המרחק הרעיוני שבין שתי תפיסות ימין או שמאל גדול יותר מהמרחק שבין תפיסות הניצבות משני עברי המתרס.
בכל זאת, נראה כי ערך השוויון עשוי לשמש כקו מבחין בין תנועות ימין ושמאל. החתירה לשוויון היא כנראה הערך המרכזי שמניע את תנועות השמאל למיניהן. תנועות ימין לעומת זאת נוטות להסתייג מהפיכת השוויון לערך. לעיתים מנימוקים נורמטיביים-פרקטיים, כמו הקושי להעלות על הדעת מימוש של השוויון, לעיתים מנימוקים דסקריפטיביים-אידאליים כמו הטענה (הבעייתית מבחינה לוגית) שהעדר השוויון בטבע מורה על כך שלא מדובר בערך מוצדק.
ההיסטוריה מלמדת כי תנועות שמאל נטו לתמוך בחזון פוליטי וכלכלי הנשען על שוויון אנושי ועל תיאוריות אוניברסליות המקדמות גלובליזציה, אינטרנציונליות ו/או רב תרבותיות. תנועות ימין לעומת זאת נטו לתמוך בחזון פוליטי וכלכלי שאינו מניח שוויון והן נשענות על תיאוריות פרטיקולריות המקדמות בדלנות ולאומנות, ומצדיקות הדרה ודחיקה לשוליים של קבוצות ויחידים שאינם שותפים ללאום או לסדר העדיפויות הערכי.
לא רק הרב שך הציב את שימור הזיקה היהודית-מסורתית בראש השיקולים הערכיים המכתיבים תמיכה בממשלה כזו או אחרת. גם החלטת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל משנת תרצ"ז (1937) התנתה את התמיכה במדינה יהודית בכך שהיא תפעל לממש את חוקת התורה, וכלשונם:
"קיום מדינה יהודית אפשרי רק אם חוקת התורה מוכרת בה בתור החוקה היסודית של הארץ ושלטון התורה בהנהגת המדינה, מדינה של יהודים אשר אינה מיוסדת על חוקי ושלטון תורה היא התכחשות למקור ונצח ישראל ושוללת את מהותו וצביונו של עם ישראל, חותרת את יסוד קיום עמנו וחודלת להיות מדינה יהודית."
במידה רבה יש לראות את דברי הרב שך כנסיגה מנקודת פתיחה זו. הרב שך (כמו רוב מנהיגי היהדות החרדית מאז הקמת המדינה), נכון לחבור לממשלה שתשמר את הזהות היהודית גם אם לא תכיר בכפיפותה של המדינה לחוקי התורה. אולם, בהינתן ברירה בין שתי ממשלות, אין הוא מוכן לחבור לממשלה שסדר העדיפויות הערכי שלה תומך בחזון השולל את המסורת היהודית. זאת, גם אם בפועל ההחלטות הערכיות שלה קולעות לעמדת המסורת היהודית. זהו אם כן המובן הראשון של ימניות אותו אימצו החרדים. עמדה זו נובעת מהמחויבות לעליונותה הערכית של המסורת היהודית-הלכתית על תפיסות ערכיות אחרות. החרדים לא יכולים להסכין עם תפיסת עולם הדוגלת באוניברסליזם ובשוויון אזרחי מלא ובכלל זאת מתכחשת ו/או שוללת את עדיפותה הערכית של המסורת היהודית.
המובן השני של ימניות, הוא זה שבו בדלנות, לאומיות והעדר שוויון אינם מוצדקים בנימוקים אינסטרומנטליים (מותר לפגוע בשוויון בשל הצורך לבטא עליונות ערכית של המסורת היהודית) אלא הופכים לערכים כשלעצמם. תחת מובן זה של ימניות, התורה עשויה להיתפס כאמצעי לקידום 'ערכים נעלים' של אי שוויון, בדלנות ולאומנות. מובן זה של ימניות אינו נהנה מגיבוי חד-משמעי מגדולי התורה. להפך, למרות שגדולי תורה הכירו בכך שניתן להשתמש במקורות תורניים להגן על תפיסות עולם ימניות כמו גם על תפיסות עולם שמאליות, הם מעולם לא קבעו כי התורה תומכת במובהק דווקא בתפיסת עולם ימנית.
לאור ההנחה בה פתחתי, שהזדהותם האידאולוגית של חרדים כה רבים עם הימין אינה ניתנת להסבר ממצה בטמפרמנט פסיכולוגי ו/או פוליטי מסוים, יתכן מאוד וההסבר נעוץ בכך שחרדים רבים עברו מבלי משים מאימוץ המובן הראשון של ימניות – זה שבו תפיסת העולם הערכית של האדם התורני מחייבת על פניו הצבת גבול בפני אתוס השוויון השמאלי, לאימוץ המובן השני של ימניות – זה שבו אי השוויון הופך לאתוס ערכי כזה שנטען כי התורה עצמה מנחה לממש אותה.
'אנחנו' ו'הם'
מדוע חרדים רבים עוברים מבלי משים בין שני המובנים של ימניות? אפשר להצביע על כמה גורמים, אני מבקש להדגיש אחד מהם. חוקרים אחדים ציינו את התופעה שלעיתים מכונה ׳עליית הפופוליזם׳, כאשר בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מקרים בהם מנהיגים כריזמטיים המצליחים לגבש תודעה קולקטיבית המיוסדת על הדגשת ההבחנה בין ׳אנחנו׳ ו׳הם׳ תופסים את השלטון. התופעה פופוליסטית שכן במקרים אלו ההבחנה בין ה׳אנחנו׳ וה׳הם׳ היא שטחית ולא תופסת את המורכבות החברתית, ואכן תיאורטיקנים והוגים מביעים לא אחת את תמיהתם ותסכולם לנוכח הדיכוטומיות ואי המורכבות של הבחנות אלו. אולם, המנהיגים המבקשים להצדיק שלטון הממוקד בהגנה על ׳אנחנו׳ במקום בטיפול בבעיות כלליות מהם סובלת החברה כולה, מטפחים דווקא תודעה של שסע חברתי ונרדפות. לא כל המנהיגים הללו מחזיקים בעמדות ימין, אולם, פוליטיקה המבוססת באופן עמוק על שלילת האחר, היא פוליטיקה ימנית לפחות מבחינה צורנית, שכן היא נשענת על הפרטיקולריזם כמסגרת התייחסות להבדל שבין 'אנחנו' ו'הם'. סביר להניח כי הצלחתם של מנהיגים מזן זה להחזיק במושכות השלטון למשך זמן רב (ובמקרים מסוימים גם לקדם אינטרסים לאומיים וחברתיים), מחזקת גם היא את הפרטיקולריזם.
נראה מתבקש לשאול אם הפרטיקולריזם לא הפך גם הוא לאיום על המסורת הדתית.
בהקשר זה נראה כי הזדהותם של חרדים ימניים רבים עם דווקא מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית, מהדהדים גם כן מציאות זו. קל יותר להצביע או לתמוך במפלגה שמדגישה היבטים פרטיקולריים, בעוד מפלגות התופסות את עצמם ככלליות ואוניברסליות חשודות יותר גם אם בפועל הם יקדמו את האינטרסים האמיתיים של הבוחר החרדי. כך הפכו חרדים רבים, אלו הממשיכים בתודעתם העצמית את דרכם של אלו שנעו בין חשדנות ובין שלילה של הציונות, לציונים דה-פקטו. אימוץ הציונות הזו, מבוססת על הכרה במדינה כמרכז הקיום ׳שלנו׳ אף ללא תשתית אידאולוגית המסבירה את הקשר בין זהות עצמית ובין מדינה וטריטוריה. באופן אבסורדי, חרדים אלו מגשימים את הדבר שהרתיע במיוחד את גדולי התורה הפיכת המדינה והפוליטיקה הפרטיקולרית למכונני זהות והכפפת התורה לשירות פוליטיקה זו.
יש מי שמגן על ערך הפרטיקולריזם, אולם לדעתי אין ספק שגם תומכיו מודעים לכך שהוא מציב את האדם בפני סכנה מוסרית איומה. בצל ההתבדלות וההתמקדות ב'אנחנו', עשוי האדם לפתח חוסר אכפתיות וחוסר חמלה באשר למצוקותיהם, צרכיהם ותחושותיהם של אלו שאינם חלק מקבוצתו. נקודה זו היא אתגר בפני כל מי שמאמץ את תפיסת העולם הימנית. כיצד אפשר לוודא כי ההתבצרות, ההתבדלות וההתמקדות בפרטיקולרי, לא יפתחו ניכור ואטימות כלפי האחר או האחרים? תפיסה פרטיקולרית במיוחד כשהיא הופכת למטרה (ולא לאמצעי) ובפרט כשאינה מעוגנת בתשתית אידאולוגית נוספת, מעמידה את האדם בסכנה של העדר חמלה כלפי האחר. אכן, במחקר שהוזכר למעלה ונעשה במכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא כי 71% אחוז מהציבור החרדי חשים כי הם שייכים לקבוצה חזקה או די חזקה. הסכנה של ניכור וחוסר עניין בקבוצות אחרות, בפרט בחברה כה הטרוגנית כחברה הישראלית מאיימת על החברה החרדית. כאמור יש מקום לשבח ניסיונות של העיתונות החרדית הרשמית להציב מראה ביקורתית זו בפני הציבור החרדי.
הרב שך בזמנו, התריע מפני מצב העניינים בו האוניברסליזם מאיים על המסורת הדתית. נראה מתבקש לשאול אם הפרטיקולריזם לא הפך גם הוא לאיום על המסורת הדתית. התורה מזהירה אותנו לאהוב את הגר ואת האחר, לזכור כי גרים היינו בארץ מצרים ולהילחם רק כשיש בכך צורך. אפשר לקיים דיון נוקב בסוגיות של מדיניות פוליטית השנויות במחלוקת, באופן מסורתי, בין ימין ושמאל, ולשאול אם העת הנוכחית מחייבת מלחמה או לא. אי אפשר, גם לא כימניים, להסכין עם מצב בו מאבדים את החמלה ואת האכפתיות לאחר.
אני תקווה כי המסגרת המושגית שאני מציע תתרום ולו במעט לפירוק הקשר הגורדי בין חרדיות וימניות. קשה (אם כי לא בלתי אפשרי) ליהודי חרדי להחזיק באתוס של שוויון מוחלט, בשל האתגר שתפיסה זו מעמידה בפני מי שרואה את שמירת המסורת היהודית כנעלה מכל ערך אחר. אולם, אין שום מניעה שיהודי חרדי הנאמן לתורה יאמץ תפיסת עולם שבה שוויון הוא ערך חשוב שראוי לממש אותו לפחות בכל מקרה שהוא לא מתנגש עם ההלכה והמסורת הדתית. בכל מקרה, אין סיבה ואין נימוק ברור שהחרדי צריך לאמץ את המובן השני של ימניות, זו שבה התורה הופכת למשרתת של ערכים ימניים. הפרטיקולריות כמובן לא מתחילה ונגמרת בקלפי. החברה הישראלית מתמודדת עם לא מעט סכסוכים פנימיים. בשאלת השירות הצבאי למשל, יש מי שמחזיק בעמדה לפיה אין לגייס את בחורי הישיבות. אולם בכל מקרה, אדם זה צריך להזכיר לעצמו כי אסור לו לאבד את ההבנה לכאבם של אלו המלינים על חוסר השוויון. גם מי שמחזיק במובן השני והרדיקלי של ימניות לא צריך לאבד את החמלה, האכפתיות ותחושת האחריות המוסרית כלפי האחר והאחרים.
אין ספק שגם לתנועות השמאל העכשווי יש תרומה משמעותית לניכור שבין היות חרדי והיות שמאלני. יותר מידי פעמים נראה כי השמאל ממשיך להתייחס לדת ולדתיים מתוך נקודת מבט פטרונית מעין זו של חלק מהאנתרופולוגים של המאה התשע-עשרה שחקרו תרבויות ילידיות בעודם מזהים את עצמם כעליונים מהם. רק לאחרונה קיימו ארגוני המחאה המוחים נגד סכנת הדיקטטורה השלטונית צעדה רגלית לירושלים, בין היתר במהלך יום השבת. אם הם מדירים את הדתיים והחרדים המעטים התומכים בהם, אין להתפלא כי הם לא מצליחים לשכנע חרדים להצטרף לתנועות אלו.
בעידן בו נראה שהחלוקה המסורתית בין ימין ושמאל מאבדת שוב את משמעותה המקורית ולובשת צורות חדשות, יש חשיבות יתרה בחשיבה מחדש על הצימוד המתגבש בין ימניות וחרדיות. בעידן שבו אנו עומדים בפני אתגרים חדשים כמו ריכוז עוצמה כלכלית בלתי נתפסת בידי תאגידי ענק, התמודדות עם שינויים באקלים וקפיצות טכנולוגיות חדשות. עלינו, חרדים, דתיים-לאומיים וחילונים לאמץ מחדש נקודת מבט של ענווה, להתייחס בענייניות לאתוס של שתי התנועות הגדולות הללו של ימין ושמאל ולנהל דיון רציני שיברר באלו ערכים אנחנו תומכים ומדוע. רק חשיבה זהירה וכבוד הדדי לעמדה של האחר, תוכל לאפשר אינטגרציה וקיום הדדי בין הקבוצות השונות החולקות את מרחב החיים המשותף הזה.
__________________________________________________________________________
*הרב יוסף מילר הוא ר"מ בישיבת 'דרך חיים' בגן יבנה ומלמד במדרשת באר אשדוד ובמסגרות נוספות. תלמיד מחקר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
