גיליון מיוחד זה של כתב העת דעות יוצא במהלך "תקופת ההמתנה" שלפני המערכה, במשבר החמור ביותר שידענו מאז מלחמת העצמאות. אין בית שהדי ההדף לא הגיעו אליו, ואינו מבכה את טובי בנותיה ובניה של הארץ שנטבחו ושנהרגו בקרבות הגבורה של אותה שבת שחורה. בימים קשים אלה אי אפשר שלא להתפעם מחזרת האחדות והלכידות הפנימית ומעוצמתה ותושייתה של החברה האזרחית.
אף אחד מאתנו לא ישכח היכן השיגה אותנו האזעקה בבוקר החג. כולנו לא נחזור להיות כשהיינו טרם שמחת תורה תשפ"ד. רוב אזרחי המדינה נולדו לאחר מלחמת ששת הימים, ולא הכירו, עד היום, את תחושת החנק והחרדה הקיומית שקדמה לאותה מלחמה. במובן זה חזרנו ל 1948, בראש ובראשונה באופן שבו אנו תופסים מחדש את אויבינו, את מטרתם ואת תאוות הרצח שלהם. זוהי נקודה ארכימדית שתנסח מחדש את יחסי העמים באזור המוכה והחבול הזה, ותשנה את ההגדרות הפוליטיות הוותיקות. אך לא רק בהפנמה הזו עסקינן.
קובץ מאמרים זה נועד לקרוע צהר בזמן אמת לתהליכים ולתחושות האופפים אותנו בימים אלה. למרות שהנפש סוערת, כותבי וכותבות המאמרים מנסחים את הסערה הזאת באופן מיושב יחסית וזאת להבדיל מהכתיבה האימפולסיבית, המקוטעת והמשתלהבת שברשתות החברתיות. הקריאה המשותפת, המודעות לתהליכים שאנו עוברים, והעיבוד המשותף אולי יסייעו בידינו להצליח ולו במעט לחזור לעצמנו. אין לדעת את הרלבנטיות של המחשבות שעולות כאן על הכתב בעוד חודשים, שבועות או אולי אפילו ימים, ובכל זאת, עצם העלאתן על הכתב בזמן אמת היא בעלת חשיבות עליונה. ויש בדברים גם תיעוד חשוב לעתיד.
מוקדם לדבר על המציאות אליה נתעורר לאחר המלחמה אבל אנו מתפללים כי לאחר שננצח במלחמה, ולאחר שיבתם של חיילנו בריאים ושלמים מן המערכה נשכיל לחזור לחזון חברת המופת, שנשכח והופקר בשנים האחרונות, וביתר שאת בתשעת החודשים הנוראים שקדמו לשמחת תורה.
לו אך נשכיל לערוך את חשבון הנפש של עצמנו, ולהגיע לאמנה חברתית חדשה, לשיבה אל ערכיה היהודים והדמוקרטיים של מדינתנו היקרה, לממלכתיות, לערבות ההדדית בין כל חלקי העם, מבלי לתת למכונות רעל להכתיב את עתידינו, מבלי לאפשר ליועצים אסטרטגיים להטות את דעתנו, לו נדע לשוב לחזון חברת המופת היהודית – דמוקרטית שאותו נשאה הציונות הדתית שנים ארוכות על כתפיה עד שדעתה הוסחה וכתפיה שחו, כי אז תהא זו שעתנו היפה.
אף אחד מאתנו לא ישכח היכן השיגה אותנו האזעקה בבוקר החג. כולנו לא נחזור להיות כשהיינו טרם שמחת תורה תשפ"ד. רוב אזרחי המדינה נולדו לאחר מלחמת ששת הימים, ולא הכירו, עד היום, את תחושת החנק והחרדה הקיומית שקדמה לאותה מלחמה. במובן זה חזרנו ל 1948, בראש ובראשונה באופן שבו אנו תופסים מחדש את אויבינו, את מטרתם ואת תאוות הרצח שלהם. זוהי נקודה ארכימדית שתנסח מחדש את יחסי העמים באזור המוכה והחבול הזה, ותשנה את ההגדרות הפוליטיות הוותיקות. אך לא רק בהפנמה הזו עסקינן.
קובץ מאמרים זה נועד לקרוע צהר בזמן אמת לתהליכים ולתחושות האופפים אותנו בימים אלה. למרות שהנפש סוערת, כותבי וכותבות המאמרים מנסחים את הסערה הזאת באופן מיושב יחסית וזאת להבדיל מהכתיבה האימפולסיבית, המקוטעת והמשתלהבת שברשתות החברתיות. הקריאה המשותפת, המודעות לתהליכים שאנו עוברים, והעיבוד המשותף אולי יסייעו בידינו להצליח ולו במעט לחזור לעצמנו. אין לדעת את הרלבנטיות של המחשבות שעולות כאן על הכתב בעוד חודשים, שבועות או אולי אפילו ימים, ובכל זאת, עצם העלאתן על הכתב בזמן אמת היא בעלת חשיבות עליונה. ויש בדברים גם תיעוד חשוב לעתיד.
מוקדם לדבר על המציאות אליה נתעורר לאחר המלחמה אבל אנו מתפללים כי לאחר שננצח במלחמה, ולאחר שיבתם של חיילנו בריאים ושלמים מן המערכה נשכיל לחזור לחזון חברת המופת, שנשכח והופקר בשנים האחרונות, וביתר שאת בתשעת החודשים הנוראים שקדמו לשמחת תורה.
לו אך נשכיל לערוך את חשבון הנפש של עצמנו, ולהגיע לאמנה חברתית חדשה, לשיבה אל ערכיה היהודים והדמוקרטיים של מדינתנו היקרה, לממלכתיות, לערבות ההדדית בין כל חלקי העם, מבלי לתת למכונות רעל להכתיב את עתידינו, מבלי לאפשר ליועצים אסטרטגיים להטות את דעתנו, לו נדע לשוב לחזון חברת המופת היהודית – דמוקרטית שאותו נשאה הציונות הדתית שנים ארוכות על כתפיה עד שדעתה הוסחה וכתפיה שחו, כי אז תהא זו שעתנו היפה.
