בשבת בשעה 15:00 כבר הייתי בימ"ח. מילואים הם תמיד אסקפיזם, ועכשיו על אחת כמה וכמה. גיוס של גדוד צנחנים שלם מאפשר לשקוע בעבודה רצופה, בלי טלוויזיה, בלי רדיו, מעט רשתות חברתיות והמון מה לעשות. עולם מקביל כמעט. אבל כל פעם שעוצרים להתעדכן נפער פתח למציאות.
אבל צריך להצליח למצוא עוד קצין, עוד רופא, עוד נהג, לוודא שכולם נמצאים, לתת מענה לשחרור ממילואים בגלל המצב, לבעיות רפואיות, לת"ש של חיילות עורפיות. משימה רודפת משימה. ובכל פעם, במיוחד מול תמונות הילדים, אתה רוצה לבכות, אבל לא יכול עדיין. צבא המילואים של ימינו הוא מזמן לא הקלישאה של גבריות בלתי נשברת, אבל המרדף אחרי המשימות עושה את שלו.
בליל רביעי ליוויתי טור נגמ"שים בנסיעה. הזדמנות נדירה ללבד, מזגן, וקצת מוזיקה שקטה. "שירי יום הזכרון". בפלייליסט מתנגנים שירי מלחמה, רעות, קרבות. אבל הם לא הולמים את מה שאני מרגיש. ופתאום אני מבין, בהבזק של ממש, שפשוט אין לנו דבר כזה, שירי זכרון לילדים בני שנתיים. היד מגששת ומחליפה לפלייליסט של שירי ערש, ודמעות של שבוע שלם מגיעות עם המילים.
אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד
כבשה פועה, בוכה בדיר
זה בנה הקט אשר אבד.
הרבה אחרי אמצע הלילה הנגמ"שים עוצרים. מנגבים את הפנים עם מדי הב', הולכים לישון. יש המון מה לעשות, והמטרה שלנו במילואים ברורה מאי פעם.
ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.
*
בשל הגיוס הממושך למילואים נמנע ממני לעסוק בעריכת גליון זה. תודתי נתונה מעומק הלב לרב עידו פכטר שהסכים לקחת על עצמו את מלאכת ליקוט המאמרים ועריכתם על מנת להצליח ולהוציא גליון הולם לטלטלה, השבר והשינוי האופפים אותנו.
בתפילה לנחמה, לשׁיבה ולימים טובים מאלה,
גילעד
