זו שנה חמישית שאני מלמדת עברית לערבים במגוון מוסדות להשכלה גבוהה בירושלים, ובפרט באוניברסיטה העברית. זה החודש הראשון שאני משתמשת במילה "ערבים" ולא בביטוי המכובס "דוברי ערבית".
הגעתי ללמד ערבים בכוונת מכוון. גדלתי במעלה מכמש, בצל האינתיפאדה. פיגוע חדירה אכזרי, בו נרצח תושב היישוב ואשתו ההרה נדקרה והפילה את העובר, הותיר עליי חותם ארוך שנים.
שנים חיפשתי מחבלים בלילות, הסתובבתי לוודא שכל חלון ודלת מוברחים ונעולים. שנים קפצתי מכל אוושה.
בשלב מאוחר יותר, סמוך ללידת בתנו הבכורה נרצח בן דודתי ינאי ויסמן ז"ל בפיגוע ברמי לוי. זמן לא רב לאחר מכן החלטתי ללכת ללמד ערבית, ולקח לי זמן לפענח את ההחלטה הזו, להבין שמשהו בי רצה להכיר מקרוב, להיפגש, לגאול את עצמי מהפחד שבכל מפגש, להצליח להפוך את הקבוצה לבני אדם נבדלים, לתת הזדמנות.
נשאבתי בסקרנות עצומה למסע הזה. מצאתי את הדרך להקשיב, וגיליתי שיש הרבה סקרנות, בעיקר כלפי היהדות, גם מן הצד השני. פגשתי כמה וכמה תלמידות ותלמידים שנכנסו לליבי. התחלתי להרגיש שיש טעם במפגש, שיש שליחות בעבודה הזו, בהענקת השפה כאמצעי לתקשורת.
שמעתי לא מעט מכלי ראשון על הנרטיב הפלסטיני, מתוך אמונה כנה שאם אקשיב בהקשבה אמפתית, יום אחד אולי יהודייה אחרת תקצור את הפירות כשיקשיבו לה כשהיא תפרט את כאביה בהקשבה אמפתית. במסע הזה זכיתי גם להכיר מרצות ורופאים יקרים מהמגזר הערבי, נוצרים ומוסלמים, מלאי חמלה ואנושיות.
בשומר החומות כאבתי בכנות גם את כאבם של הילדים בעזה, ושיוועתי לאיזו הכרה מצד התלמידים. הבנתי שהיחסים היררכיים ושהציפייה שלי לא ריאלית, וכשכתבתי להם בכנות קיבלתי כמה תשובות שיש בהן אנושיות וחמלה. שאר התלמידים נמנעו מלהגיב.
בימים הראשונים אחרי שמחת תורה, מוכת הלם ואלם, שיתפתי את הסיפורים על הנהג הבדואי האמיץ שהציל עשרות, על משפיען רשת מוסלמי שהכריע שהזהות שלו קודם ישראלית ורק אחר כך פלסטינית, את הגינויים המעטים בפה מלא של ערבים ישראלים בהם נתקלתי. כתבתי לסטודנטים מהקבוצה האחרונה שלימדתי. מתוך כעשרים, אחת ענתה לי בחמלה אנושית ואמיצה מול הקבוצה כולה. אחד נוסף כתב לי באופן פרטי.
לאט לאט, עם הצטברות העדויות המזוויעות, נראה שמה שקורה לי בעקבות הטבח המפלצתי הוא היפוך. אם קודם הרגשתי שברור שיש בחברה הפלסטינית בישראל מי שישמחו לרצוח אותנו, מי שתומכים בטרור, אבל הרוב רק רוצה לחיות בשקט, ויש טעם ביצירת גשרים, היום אני מרגישה שיש מיעוט מלא חמלה, חלק קצת יותר גדול שרוצה לחיות בשקט, מזדהה עם שאיפות לאומיות אבל לא תומך ברצח, אבל הרוב שוטם אותנו ורוצה במותנו בייסורים.
היה לי גם ברור קודם שמי שמגדירים עצמם פלסטינים פה רואים את עזה כחלק מאותו סיפור. בין אם בגלל דיסאינפורמציה, בין אם משנאת מרדכי, ידוע הרי שחלק משמעותי גם תומך בחמאס ובטרור. לא הופתעתי מהרוע כי מי שכבר כשהייתה ילדה פגשה את פניו מקרוב, מופתעת רק ממי שלא מצליח לראות אותו נכחה.
אני לא חושבת שהמציאות השתנתה. אני חושבת שהאמון שלי נסדק ושהישמטות האמון משנה את האופן שבו אני תופסת את המציאות. אני מרגישה שקודם הפניתי את המבט מהמציאות כפי שהיא ומיקדתי אותו במה שיצר אצלי תחושת שליטה ומסוגלות להשפיע. כעת, כמו הוסר איזה מסך איוולת של הרצון הנחוש להאמין בטוב, נחוש עד כדי עיוורון.
אני לא מפסיקה להרגיש חיבה למי שאני מאמינה בטוב ליבו. יש לי חמלה כלפי החומלים בצד ה'שני', שבטח מרגישים עכשיו כאב על החשדנות והפחד שמפגינים כלפיהם. אבל מה אעשה? אני הרבה יותר חשדנית והרבה יותר פסימית.
מה כל זה אומר על הטעם במאמץ ליצור גשרים? איך אוכל להחליט במי לתת אמון מספיק כדי לנסות ולהכיר? האם יש בכלל תכלית לניסיון הזה? ומה על אלו שכן ראויים לחמלה ולאמון בקרב שותפינו לארץ הזו?
*אבישג עמית שפירא, משוררת, כותבת תוכן ומרצה
