מאז ומתמיד לא אהבתי את ההסברים המיתיים להיסטוריה היהודית. לא אהבתי את הטענות על 'השגחה פלאית' שמאפשרת לעם ישראל לחצות 2000 שנות גלות ולשמור על זהותו, שהרי אותה 'השגחה פלאית' גם איפשרה לאויבי ישראל לטבוח בנו במאות פוגרומים, עד השואה הנוראה. העדפתי אפוא לחפש הסברים רציונליים לשרידות היהודית, ובמקומות אחרים גם פירטתי אותם.
כחלק מאותה אמונה רציונליסטית, סלדתי גם מהביטוי "בידוע שעשו שונא ליעקב". ראיתי בו ביטוי לדטרמיניזם מסוכן; סוג של נבואה שעתידה להגשים את עצמה. כלומר: אם נאמין שאין שום סיכוי ליחסים טובים, אפילו סבירים, בינינו לאומות העולם, הרי נדחה כל נסיון התקרבות מצידם, ובוודאי שלא נפעל באופן אקטיבי לקידום היחסים הללו – וממילא היחסים אכן יהיו גרועים. חשבתי שמשפטים דטרמיניסטיים כאלה טובים אולי כנחמה למי שנתקלים שוב ושוב בשנאת יהודים, אבל במקביל גם פוטרים אותנו, היהודים, מכל אחריות לחלק שלנו במערכת היחסים הזו. הרי מה שלא נעשה, 'עשו' ישנא אותנו.
ברוח דומה, אם כי פחותה בעוצמתה, אני גם לא אוהב את הביטוי מההגדה של פסח 'אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'. הניגון העליז שבו הושר המשפט הזה, לפני שבא לעולם הלחן של יונתן רזאל, רק המחיש לי עוד יותר את הסיבה להסתייגות האינטואיטיבית. מין תפישה יהודית שמוצאת את ייחודה, אולי אפילו את אושרה, בתחושת הקורבן הנצחי. אנחנו העם שכולם שונאים אותו! הידד! וגם במשפט הזה יש כמובן פוטנציאל לנבואה שמגשימה את עצמה. אם ברור שהגויים רק מחפשים לכלותנו, אין שום סיבה שנרקום איתם יחסים טובים, וממילא באמת לא יתפתחו יחסים כאלה.
אבל טבח שמחת תורה, על עוצמותיו השטניות, מעלה אצלי מחשבות מחודשות: אולי באמת שגיתי? אולי באמת יש איזו שנאה קמאית שאופפת את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה, ואין באמת סיכוי להיחלץ ממנה, לפחות לא באופן מלא? הרי מדובר במעשים שטניים, שמטבע הדברים לא יפורטו כאן, שאת חלקם גם הנאצים לא העזו לבצע. יתר על כן: יש עכשיו אמירה, שאני די שותף לה, שטבח שמחת תורה היה בעצם הירייה הראשונה במלחמת העולם השלישית שבין המערב והאסלאם הפונדמנטליסטי. אם זה נכון, הרי מדובר כבר במלחמה עולמית שנייה שבה היהודים עומדים במרכז.
כל זה מעודד את האפשרות שאכן יש בעם הזה איזה סוד פלאי, שהוא סוד הישרדותו, ואולי הוא גם סוד השנאה אליו. אולי דווקא היטלר ימ"ש גילה את הסוד, כאשר כתב ב'מיין קאמפף' שהוא שונא את היהודים משום שהביאו לעולם את המוסר; זה שאינו מאפשר לבני אדם למצות את מלוא עוצמתם הפראית. האם יתכן שכמו הלודיסטים במאה ה-18, שהתקשו להתמודד עם העוצמה הטכנולוגית של המהפכה התעשייתית וביקשו כתחליף להרוס את המכונות החדשות – אולי גם האסלאם של ימינו, שבימי הביניים היה תרבות מתקדמת יותר מאשר התרבות הנוצרית, מתקשה להתמודד עם העוצמה המדעית-טכנולוגית של המערב, ועם העוצמה המוסרית שהביאה היהדות לעולם, ובוחר באסטרטגיה נגטיבית: אם לא אוכל לעמוד בראש הפירמידה העולמית בשל סגולותיי, לפחות אדאג שגם האחרים לא יוכלו לעשות זאת!
האמת היא שגם ההסבר הזה, למרות אופיו החובק כל, גם הוא סוג של הסבר רציונלי. וכך מתברר שלמרות המחשבות המחודשות, אני עדיין דבק ברצון, ובצורך הנפשי, בניתוח רציונלי של המציאות היהודית. אבל זרעי הספק כבר נזרעו. ובכל מקרה, כבר לא אוכל להתייחס בביטול גם להסברים הדטרמיניסטיים.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן, ועיתונאי ב'מקור ראשון'
