הכל רוצים להזדקן, אך איש אינו רוצה להיות זקן. דא עקא, הזדקנות היא עדיין הדרך היחידה לאריכות ימים, אין עוד מלבדה. מי שאחראי על המצאת פטנט הזקנה הוא, לדברי חז"ל, לא אחר מאשר אברהם אבינו. אברהם היה הראשון עליו נאמר בתורה שהיה זקן, ולדעת חכמים התורה מציינת זאת משום שלפניו לא היה אדם שניכרו עליו אותות הזקנה. הזקנה לא קפצה על אברהם בתור עונש, והיא לא הופיעה בעל כורחו, אלא דווקא על-פי רצונו של אברהם.
על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" (כד, א) מספרים חכמים: "אברהם תבע זקנה. אמר לפניו: רבש"ע אדם ובניו נכנסין למקום אחד אין העולם יודעין למי לכבד, ומתוך שאתה מעטרו בזקנה ושיבה אדם יודע למי מכבד, א"ל הקב"ה: חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין בו זקנה וכיון שעמד אברהם אבינו נתן לו זקנה". (בבא מציעא פז, א, ילקוט שמעוני חיי שרה, קב).
הזקנה שרבים כיום היו מן הסתם מוכנים לוותר עליה, הגיעה אפוא לעולם, לדברי המדרש, בתור מילוי משאלת ליבו של אברהם. לדברי המדרש, אברהם ביקש את הזקנה כיוון שהפריע לו שהציבור מתייחס באותה צורה לאב ולבן, לצעיר ולזקן. מדוע עובדה זו הטרידה את אברהם, בעוד שאנשים אחרים בזמנו קיבלו זאת בשוויון נפש? נראה לי להסביר שהדבר נבע ממשעמות הזקנה. זקנה היא תוצר של תהליך ארוך ומתמשך של חיים שבהם אדם שחי חיים בעלי ערך עובר תהליכים פנימיים משמעותיים. שאר בני האדם בזמנו של אברהם לא עברו כל תהליך משמעותי בחייהם. עיסוקם, פעילויותיהם, אמונתם, מחשבותיהם, שיחם וסיגם לא התפתחו עם השנים. הרדידות וקלות הדעת של שנות הנעורים הלכו איתם לכל אורך חייהם, ולכן גם לא היתה חשיבות בעיניהם שיבחינו בין צעיר וזקן.
אברהם לעומת זאת הוא הדמות המובהקת ביותר של מי שעבר בחייו תהליך של השתנות והתקדמות. אברהם חווה התפתחויות מדהימות באישיותו, הוא עשה דרך ארוכה בעלת תחנות מגוונות ביותר במסעות חייו, החל מנקודת הפתיחה במשפחה אלילית בארם נהריים ועד שהגיע אל פסגת הדבקות בהר המוריה. משום כך הוא מעוניין שיראו בקמטי פניו ובשערות זקנו את אותות הימים. אברהם היה לא רק זקן, אלא "זקן בא בימים". הוא בא עם כל ימיו, לאחר שניצל את ימיו עד תום. כל יום שעבר בחייו היה משמעותי עבורו, ולא רק חזרה משעממת הממחזרת את קודמו. בילדותי קראתי בספרי מערבונים כיצד הגיבורים התגאו בשריטות ובצלקות שהעידו על הקרבות שניהלו. כך אברהם רוצה שיראו בפניו שהוא עבר כברת חיים טעונה וגדושה.
במקורותינו הזקנה והכינוי 'זקן' הם תמיד במשמעות חיובית הנותנת מקום להערכה. התואר "זקן" מציין מעמד מכובד, כגון הלל הזקן, ו"זקני העיר" הם הנכבדים שבעיר ושופטיה. המילה "זקן" היא לדברי חכמים נוטריקון של המילים: "זה קנה חכמה".
אולם חשוב להדגיש שכיבוד הזקנים, עליו מצווה התורה: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), איננו חל רק כשמדובר באנשים חשובים ונכבדים בעלי תארים חיוביים וקורות חיים מרשימים. בהלכה נאמר שחייבים לקום אף מפני "זקן אשמאי", כלומר: בור ועם הארץ, או אף חוטא (לפי פירוש רש"י) (קידושין לג, א). הגמרא מספרת על רבי יוחנן שקם בפני גויים זקנים, והסביר זאת בכך שהרבה הרפתקאות עברו עליהם, (שם, לג, א), ואם כן הם ראו לא מעט ניסים בחייהם (רש"י), ואף רכשו חכמת חיים בניסיונות החיים שעברו (חתם סופר). עוד קבעו חז"ל: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח, ב). מסכת החיים שעבר אדם הופכת אותו לעגלה טעונה, הוא נטען במצבור של מעשים, של ניסיונות, של חוויות חיים וחוכמת חיים שמחייבים הוקרה והערכה.
עם זאת העובדה שמכבדים את המבוגרים על שום עברם אינה אומרת שההווה אינו בעל ערך בפני עצמו. מאברהם אבינו ניתן ללמוד שגם תקופת הזקנה יכולה להיות משמעותית בחייו של אדם, ואף היא יכולה להיות תקופה של התקדמות. אברהם התחיל את מסע האמונה שלו, שהיה הפרק המשמעותי בחייו, בגיל זקנה. בעת שקיבל את הצו: "לך לך" אל ארץ כנען היה אברהם בן שבעים וחמש. בעת הולדת ישמעאל הוא היה בן 86, וכאשר נולד יצחק היה בן מאה שנה. בהמשך התורה מתוודעים אנו לדמויות נוספות שהתקופה המשעמותית בחייהם היתה בגיל זקנה, ובראשן משה ואהרון. משה היה בן 80 ואהרן בן 83 שנה בעומדם לפני פרעה לראשונה, בעת שהחלו להנהיג את עם ישראל.
כאשר מזדמן לי להתארח בקהילה בה כולם צעירים, אני מרגיש שמשהו חסר במקום, כביכול האוויר יותר דליל, ההוויה נראית לי חלקית ולא מליאה. זוהי ברכה אמיתית כאשר הקהילה מורכבת מחברה רב-דורית שבה בני גילאים שונים, ממש כמו שבמשפחה המצב הטוב והמבורך הוא שיש בני גילאים ודורות שונים. המשפחה מושלמת כאשר יש בה סבים, הורים, בנים ונכדים, וכמוה אף הקהילה.
הימצאות מבוגרים וותיקים בקהילה מעניקה לצעירים יותר הזדמנות ללמוד מהם, ללמוד את עברם וללמוד כיצד צריכים לבוא בימים. במסכת אבות (פרק ד משנה כ) לימדונו חכמים: "הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו והלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן". על כך כבר נאמר בספר איוב (יב, יב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
בספר קבלי קדום, ספר הקנה, מציין שבכיבוד זקנים יש גם משום מתן כבוד לשכינה והשפעה חיובית של מיתוק הדינים. מסופר שם שאליהו הנביא אמר לרבי קנה בן אבן גדור: "בני, שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון… שליבון השיער הוא דוגמא עליונה… וכאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה – למעלה נעשה פועל של ביטול הגזרות". עוד אמר לו: "רבי, דע לך כי אותיות תקו"ם (בפסוק: "מפני שיבה תקום והדרת") הם מילת מתו"ק, בזמן שתקום ותהדר – ישובו הכוחות למעלה למתוק, ואם לאו – ישיב המתוק למר".
בזמננו תוחלת החיים מתארכת, אך תקופת החיים לא תמיד מתברכת. זכות גדולה היא לדורנו שיש בקרבו זקנים וזקנות בחוצות. תופעה זו שנראית לרובנו כה טבעית, היתה בגדר חלום בלתי מושג עבור רבים מהמבוגרים החיים ביננו. רבים מהם אבדו את הוריהם, לא היו להם סבים וסבתות, והם לא זכו לראות הורים בהזדקנותם. הזכות הזו יוצרת גם אתגר גדול עבור דור הביניים והדור הצעיר.
כאשר הורים מגיעים כיום לשיבה טובה, או סובלים ממוגבלות פיזית כתוצאה מבריאות לקויה, נעזרים לעיתים בעובדים סיעודיים. הללו עושים עבודה גדולה וחשובה, ועלינו להחזיק להם טובה על כך. אולם אסור לנו לשכוח שמצוות הדאגה להורים ולהורי הורים, מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. לפעמים נדמה שבימינו, ההורים מעבירים את משימת החינוך למורים, והבנים מעבירים את מצוות הטיפול בהורים לעובדים זרים. לא ייעשה כן במקומנו. כלל גדול הורונו חכמים: "מצווה בו יותר מבשלוחו". אסור לוותר על החובה שהיא גם זכות לדאוג לדור המבוגר. תפקידו של כל דור הוא לקיים את המצווה "תקום והדרת", להפוך למתוק את המר, ולהעניק למבוגר את מלוא ההדר.
