מדברים הרבה על הפרדת רשויות בהנהגה הפוליטית והציבורית שבמדינה המודרנית; שלוש רשויות שלטוניות, בעלות סמכות, המאזנות אחת את השנייה: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת. משום מה, אינני שומע כמעט שמדברים על הפרדת רשויות בתחום הרוח והיהדות.

אל ההבנה בצורך בהפרדת רשויות בתחום היהדות הגעתי לאחר היכרות רבת שנים עם העולם הרבני – החל מרבני הישיבות, עבור ברבני קהילות וערים, ועד רבנים הנושאים בתפקידים ציבוריים. ראיתי שבתוך המקצוע הנקרא "רבנות" יש למעשה דיסציפלינות שונות ומגוונות, שנדיר מאד למצוא רב שמתמחה בכולן.

דיסציפלינה ראשונה היא פסיקת הלכה. אני מאמין שתחום מומחיות זה הוא הראשון שעולה לנו לראש כאשר מדברים איתנו על רב. ואמנם, כדי לקבל היום סמיכה לרבנות במדינת ישראל צריך לעבור מבחנים המתמקדים אך ורק בידיעת ופסיקת ההלכה. ואולם, כל מי שלמד בישיבה יודע שלימוד הלכה הוא מקצוע אחד בלבד (בישיבות האשכנזיות אפילו שולי) מתוך מקצועות לימוד התורה. את מרבית שעותיו מוציא תלמיד ישיבה בלימוד גמרא בעיון, שאין לו כל קשר לפסיקת הלכה. יכול תלמיד לסיים שנים רבות בישיבה ולא לדעת הלכות פשוטות. גם ר"מים בישיבות, ואפילו ראשי ישיבות, אינם בהכרח יודעי ופוסקי הלכה.

דיסציפלינה שנייה היא השפיטה. קיים הבדל בין ידיעת ופסיקת הלכה לאדם הרגיל ובין עולם הדיינות. עובדה היא שיש כיום מסלולי סמיכה שונים להוראת הלכה (יורה יורה) ולדיינות (ידין ידין). השופט צריך כישורים שונים מאשר פוסק ההלכה. עליו להיות לא רק בקיא בהלכה אלא גם 'אישיות שופטת', הקשובה לבעלי הדין והיודעת לנהל דיון משפטי. עליו להיות בורר ולא רק לחדש הלכה. ואמנם, לא כל פוסק הלכה יכול בהכרח לשמש בדיינות.

דיסציפלינה שלישית היא 'שירותי הדת'. רבנים היום מספקים שירותים שונים לציבור הרחב. הם עורכים טקסי חתונה או לוויה, מוכרים חמץ ומשגיחים על הכשרות, נואמים בטקסים ציבוריים, ובבתי כנסת שונים גם מתפקדים כחזנים וכקוראים בתורה. כאן הכישורים הנדרשים מן הרב הם גם מקצועיים, גם רטוריים וגם חברתיים. אלו כישורים שלרוב לא ניתן ללמוד בבית המדרש אלא תלויים באופי ובכישרון טבעי. עובדה היא שהיום ישנם מסלולים שונים להכשרת רבנים אשר משכללים יכולות אלו בקרב הרבנים. ואמנם, יכולים דיינים ופוסקי הלכה מומחים חסרי כריזמה ויכולת רטורית, והנעדרים כישורים חברתיים. זהו דבר שתלוי באופי ובסגנון.

דיסציפלינה רביעית היא מחשבת וחזון היהדות. תחום זה שונה ממקצועות ההלכה ועיקרו הוא הבנה מעמיקה של הרעיונות הגלומים ביהדות, הכרה של התרבות העכשווית והיכולת לנסח חזון רלוונטי ליהדות זמננו. רבנים שכאלה יהיו לרוב בעלי פרופיל ציבורי רחב, כאשר הכישרון המרכזי שלו הם יזדקקו הוא הרטוריקה. הם יישאו נאומים ודרשות ויידעו "לעבור מסך".

מעבר לדיסציפלינות אלה יש כמובן את הר"מים – הרבנים המחנכים, אשר מלמדים תורה את הילדים ואת הנוער ובקיאים בדרכי הוראת ולימוד היהדות.

כפי שאמרנו, הדיסציפלינות השונות הללו דורשות כישורים שונים ולעתים ידע שונה לחלוטין. נדיר מאד למצוא רבנים שיפגינו מומחיות בכולן. כאלה הם יחידים בדור, אם בכלל. הרוב המוחלט מתמחה לכל היותר בשתי דיסציפלינות מתוך הארבע.

הבעיה היא שהיום מערבבים בין כל התחומים הללו, וכשאנשים פוגשים רבנים הם מצפים למצוא בהם את כל התחומים הללו יחד. אבל זה לא קורה. ישנם רבנים שמומחים בהלכה ובפסיקתה, אבל לא תמצאו אצלם כל העמקה (או הבנה) במחשבת היהדות וברוחה, ולהפך; יהיו כאלה המומחים במחשבת היהדות ויידעו לתת לה חזון אך לא יכירו את עולם ההלכה. יהיו רבנים בעלי ידע רב בשני התחומים הללו, אבל הם לא יידעו לעמוד ולדבר בפני קהל וייעדרו כישורים חברתיים. ולהפך; יכולים להיות רבנים מאד חברותיים ונחמדים, שעושים קירוב, אבל הם יהיו בורים במקורות היהדות.

מסיבה זו, כך אני מאמין, צריך להתחיל לדבר על הפרדת רשויות בעולם הרבנות. זו אינה המצאה שלי וגם לא של מונסטקייה. לדעתי זה כבר נכתב בפירוש בתורה. על כך נרחיב ברשימה הבאה.

 

המאמר הזה התפרסם ב https://shabaton1.co.il/