הכי טוב: יוסק'ה אחיטוב – האיש שאהב בני אדם

 

 

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4251841,00.html 

 

הציונות הדתית נפרדה מהאיש שהיה לה הוגה דעות, מצפון ומחנך. פרופ' דוד הרטמן מספר על יוסק'ה אחיטוב שלא חשש להיאבק בהקצנה הדתית, ולאהוב כל אדם. "האשימו אותו שהוא מסנגר על חפפנות דתית, אבל מבקריו לא הגיעו לקרסוליו"

06.07.12

הוא לא היה רב, ולא פרופסור שישב במגדל השן, אבל , שהשבוע צוין יום ה-30 לפטירתו – נחשב לאחד מאנשי הרוח והוגי הדעות המרכזיים של מרכז יעקב הרצוג, ושימש כעמית מחקר במכון שלום הרטמן.

בתוך קהל המלווים הגדול של אחיטוב היה גם הרב פרופ' דוד הרטמן, מייסד מכון הרטמן בירושלים, שלמרות מצבו הבריאותי, הגיע לחלוק כבוד אחרון. "ביני לבין יוסק'ה שרר יחס עמוק ואהבה גדולה", פרופ' הרטמן מעיד. "הוא היה אדם שהשפיע עלי ונתן לי דוגמה אישית מהי ציונות דתית בזמננו".

את פגישתם הראשונה פרופ' הרטמן איננו זוכר, שהרי יוסק'ה אחיטוב היה, לדבריו, "אדם למעלה מן הזמן. כשהוא שמע שעליתי נוצר בינינו קשר באופן מיידי. נהגתי להתארח אצלו בשבתות בקיבוץ, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. יוסק'ה השפיע עלי עמוקות. הקשר שלי עם עם-ישראל וארץ-ישראל התחיל דרכו. אני עורג להיות בנוכחותו, אני עורג לדבר איתו".

אבל כשעלית, כבר היית רב חשוב מאוד במונטריאול, מתלמידיו המובהקים והבכירים של הרב סולבייצ'יק, וכיהנת כפרופ' ללימודי יהדות באוניברסיטת מקגייל. ואתה אומר לי שהקשר שלך עם עם ישראל וארץ ישראל התחיל דרך יוסק'ה?

"כן, זה בדיוק מה שאני אומר. וכל האחרים נשאו דרשות וכתבו מאמרים על תקומת ישראל. אצל יוסק'ה זו הייתה מציאות. הם כתבו מאמרים על היחסים בין דתיים לחילוניים, על עלייה ובניית העם והארץ, אבל הוא היה הדבר האמיתי.

"אמור מעט ועשה הרבה" לא היה רק פתגם, זה היה יוסק'ה. הוא היה התגשמות של עשייה. אתה מכיר את הסיפור במסכת תענית שאבא אומנא, מקיז הדם, זכה להתגלות מישיבה של מעלה כל יום, ולעומת זאת אביי זכה רק אחת לשבוע ורבא רק אחת לשנה. למה? מפני שהקדושה של אדם שהיה מעורב עם הבריות, וכיבד את גופם ורוחם יכולה לעלות פי כמה על קדושתם של תלמידי חכמים ואפילו ראשי ישיבות. אני ראיתי את זה מול עיניי. אני ראיתי את יוסק'ה".

גם אני חוויתי את זה כשהגעתי ללמוד אצלו בישיבת עין צורים. ובכל זאת, הרי גם הוא היה בעיקר איש של מילים.

"גם מילים עשויות להיות עשייה. גם הדברים שכתב היו עשייה של ממש. פיו ולבו היו שווים. הוא לא היה איש של פרוגרמות גדולות או חזונות עצומים. הוא היה מחנך שחתר להגשים את הציונות בכל עצמותיו. אישיותו הייתה נופה של ארץ ישראל היפה".

על היהירות האדוקה והצניעות המעושה

פרופ' הרטמן זוכר לאחיטוב את קליטתו בארץ. דווקא מי שהגיע עם יוקרה, שם ומעמד – חש כאן בתחילה כנטע זר. "בלי יוסק'ה לא הייתי מסתדר בארץ", הוא מודה. "יוסק'ה יצר עבורי את הקשר האמיתי עם עם ישראל וארץ ישראל. דווקא בארץ ישראל, שאמורה להיות ביתי, הרגשתי 'כי גר הייתי בארץ נוכרייה'. לא יכולתי למצוא את מקומי, את ביתי. הישראלים היו זרים לי. הוא היה יהודי וישראלי בכל רמ"ח אבריו, ו'הווי מקבל כל האדם בסבר פנים יפות' היה אצלו מצב קיומי, לא דרשה.

"קליטת עלייה היא בעיקר מילים, אבל היא עשייה. כשהיית בד' אמותיו ידעת שיש לך חבר, ידעת שיש יהודי בעולם שאוהב את עם ישראל, שמאמין בתחייה יהודית לדתיים ולחילוניים, לגברים ולנשים. הוא קירב אותי ויצר בשבילי סביבה רוחנית שבה מצאתי את ביתי ומקומי. נשמתו היתה פתוחה אלי".

אחיטוב ראה עצמו דווקא כתלמיד שלך. אני זוכר שכבר כשלמדתי אצלו בישיבה, הוא השווה את תלמידי הרב סולובייצ'יק לעלייתו של הלל הזקן ארצה. גם כשהייתה ביקורת כלפיך, הוא ראה בך את אחד המורים הגדולים של משנת תורה ועבודה לדור הזה. הוא ראה בכנס לביא אירוע מכונן, שבעקבותיו תורת ארץ ישראל זכתה לזריקת מרץ חדשה.

"ואני ראיתי את עצמי כתלמיד שלו. היינו תלמידים אחד של השני. למדנו את תורת ארץ ישראל אחד מן השני. לא זו בלבד, אני למדתי ממנו מהי כנות. מהו איש אמת – איש מלא אהבה ומלא קירבה. בניגוד לכל מי שהכרתי לפני כן, יוסק'ה היה אדם לא שיפוטי בעליל. הוא קיבל וקירב כל אדם כפי שהוא. גם כאשר הסתייג מחלק מהדברים שאמרתי – הוא היה חבר בלב ובנפש. הוא היה פתוח לחלוטין לרעיונות חדשים מתוך גישה ביקורתית, ולא חשש מרעיונות חדשים ונועזים.

"הוא היה אנטי-תיזה לשחץ. אתה יודע שהוא כתב נגד הוצאת ציציות 'משום יהירות'? יש כאלה שהאשימו אותו בזה שהוא מלמד סנגוריה על הקיבוצים הדתיים, על חפפנות דתית. אבל מבקריו לא הגיעו לקרסוליו. בעיניו היהירות האדוקה והצניעות המעושה של החרד"לים, היו ביטוי לסילוף עמוק של המורשת היהודית".

איש של סתירות

אחיטוב נודע במאבקו הפומבי, הבלתי מתפשר, במגמות ההקצנה הדתית בתוככי הציונות הדתית. הוא כתב נגד ההתחרד"לות בחריפות חסרת פשרות. "זה בהחלט עלה בקנה אחד עם אישיותו", מחדד פרופ' הרטמן. "הוא היה איש של 'ייתמו חטאים' ולא של 'ייתמו חוטאים'. חכמים אומרים: 'אל תדון כל אדם עד שתגיע למקומו'. יוסק'ה הגיע למקומו של כל אדם שפגש, ועדיין לא שפט אותו. כאשר ניהל ויכוח, זה היה עם עמדות ולא עם בני אדם.

"הוא האמין שבסופו של דבר, כל אדם רוצה להיות מוסרי. קח למשל את חליפת המכתבים בינו לבין

ובכל זאת, הוא נשאר אופטימי עד אחרון ימיו.

"נכון, בכל זאת, אנשים כמו יוסק'ה נותנים תקווה ל'ציונות דתית אחרת', כמו שהוא כתב. הוא היה הוגה דעות ומחנך

מיוחד במינו. הוא יכול היה לחיות עם סתירות פנימיות וסתירות ביחס לבני-אדם. הוא אהב בני אדם, אהב להקשיב להם. גם כאשר התנגד מוסרית ואינטלקטואלית, הוא הפנים את הפנים השונות של התורה.

"אחיטוב היה הוגה שירד לעומק של הרב-גוניות. הוא ידע שארץ ישראל נבנית על ידי בונים שונים, על ידי כיוונים וזרמים שונים. לכן הוא אהב את הרב קוק. בניגוד לאחרים, הוא ראה ברב קוק פלורליסט אמיתי. הוא היה התגלמותה של האפשרות ליצור משהו חדש וטהור ואמיתי. ידעת שאם אתה בדל"ת אמותיו, אתה יכול להאמין שזה יתגשם".

הרב פרופ' דוד הרטמן, נשיא אמירטוס, מייסד מכון הרטמן

ד"ר שרגא בר און, לשעבר יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה", עמית מחקר במכון הרטמן