ה"זולל וסבא" – במוסדות החינוך בציונות הדתית
ה"זוֹלֵל וְסֹבֵא" – במוסדות החינוך בציונות הדתית
פרשת " כי תצא"
בשבוע שעבר סיימנו את הקריאה בפרשת עגלה ערופה – פרשה שבאה להעביר לנו מסר של אחריות הקהילה ומנהיגיה לכל נפש אדם שנמצאת בשדה. פרשה שנותנת את הדגש על ערך "חיי אדם". לקורא את הפרשה הרי ברור שזקני העיר לא פגעו או הרגו ח"ו את החלל המוטל בשדה, אולם צריכים הם בכל זאת לעמוד לפני אותה גופה ולזעוק "ידינו לא שפכו את הדם"! בפרשת השבוע שלנו שוב נקראים אנו לזקני העיר. ההורים המסכנים והמיואשים מחינוך בנם פונים אליהם – מבקשים הם עזרה וסיוע. מתקשים הם בחינוך בנם. וזקני העיר? נראה שהם בוחרים ללכת אל הפיתרון הפשוט. האם אצלנו יש נער בקהילה שאינו שומע בקול הוריו ח"ו ואינו הולך בדרך הישר? הרי פיתרון הסקילה וביעור הרע מקרבנו הוא "הדרך הקלה". פרשה קשה זו מעלה לנו, ובמיוחד לפרשני המקרא, שאלות לא פשוטות כלל. חז"ל כבר העמידו את הפרשה ב"דרוש וקבל שכר" כיוון שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, מכאן שבפרשה זו עומדת לנו הזכות ע"י דרשה ולמידה על כל רזיה של תורה. אחת השאלות העולות בעיון בפרשה היא מדוע צריכים אנו את כל אנשי העיר במעמד הסקילה? האם לא די בבושה ובהשפלה של ההורים המיואשים שמרגישים תחושת כישלון צורב? מדוע משפחה זו צריכה לעלות לנס ולדגל "וכל ישראל ישמעו ויראו"? מה יהיה, לא עלינו, על השידוך של ביתם? הרי מה בסך הכל עשה בנם – עדיין לא בגיל מצוות – לא שמע לקול הוריו? שיחק כל היום במחשב/ שתה אלכוהול/ עישן סיגריה/ אכל ושתה יותר מידי?
התורה בוחרת בביטוי ייחודי בדרישתה "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ ָאֲבָנִים". התורה אינה אומרת "כל העדה", או כמו במקום אחר "וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ". התורה דורשת "כל אנשי עירו" כולם צריכים להיות במעמד. מעניינת מאוד הערתו של בעל התורה תמימה, וההשוואה שהוא בוחר לפסוק – תורה תמימה הערות דברים פרק כא הערה קנב) ויהי' שיעור הכתוב ורגמוהו כל אנשי עירו כמו ענין הכתוב בפ' וישלח בני יעקב באו על החללים אשר טמא את דינה אחותם, אעפ"י דרק שכם טימא, אך מאחר שהדבר נעשית לעיני בני העיר והם שתקו תלה הכתוב את הפעולה עצמה בהם וה"נ מכיון שהדבר נעשית במעמד כל אנשי העיר תולה הכתוב את הפעולה בהם: שואל בעל התורה תמימה מדוע הורגים בניו של יעקב את כל הזכרים בשכם – מה היה חטאם? ועונה כיוון ש "נעשית לעיני בני העיר והם שתקו". זאת אומרת לבני העיר יש אחריות על המעשים הבלתי מוסריים שמתרחשים בקרבם, בתוך המסגרת הקהילתית. ממשיך בעל התורה תמימה את ההשוואה ואומר גם כאן, בפרשיית בן סורר ומורה "כיון שהדבר נעשית במעמד כל אנשי העיר תולה הכתוב את הפעולה בהם"
ז"א שגם לאנשי העיר וגם לזקניה יש אחריות על התוצאה הקשה של בן סורר ומורה. הבעיה היא לא של ההורים בלבד, אלא גם של זקני העיר ואנשיה. ההורים אינם ניגשים לשופט, שישפוט את בנם על פשע או עבירה ניגשים הם לזקני העיר – לאנשי הרוח והחינוך, לרבנים שאמורים להוות את הסמל המוסרי והרוחני של עירם. חינוך ילדינו מתחיל בין כותלי הבית אך אינו נגמר שם, חינוכם של ילדינו תלוי בסביבה, ברחובה של עיר, בהתנהגות המוסרית והרוחנית של הקהילה. האחריות על בן סורר אינה נשארת רק אצל ההורים, אלא כמו עגלה ערופה מגיעה לפתחם של זקני העיר. מה שם (בעגלה ערופה) נאמר "זקני העיר" ונדרשים הזקנים לקחת אחריות על הנעשה בשטח הקרוב לעירם, כך כאן (בבן סורר מורה) נאמר "זקני העיר" ונדרשים הזקנים ואנשי עיר לזכור שחינוך הילדים של חבריהם השכנים וכל סביבתם נמצא גם הוא, מבחינה מסוימת, באחריותם.
עומדים אנו עדיין בתחילתה של שנת לימודים. כבכול שנת לימודים, רואים אנו הורים המתחננים בפני ראש ישיבה או אולפנה שיקבלם. רואים אנו את ההורים המבוישים בבתי הכנסת, שבנם לא התקבל למוסד נחשב. רואים אנו את מוסדות הסמל והדגל של זקני העיר והשבט שמחליטים שהם צריכים לחנך רק את הטובים, והילד/ה נחמד/ה, אך לא בבית ספרם. אין כאן המקום להאריך, אך נראה שמוסדות החינוך של הציונות הדתית שברו את האחריות הקהילתית. חברתנו יצרה מודל של חינוך ובתי ספר שבהם מי שב"תורני" הוא יותר טוב, ושכחה לא מעט פעמים את רוח התורה. יצרנו עמותות ובתי ספר פרטיים שהעיקרון המנחה אותם הוא שמי שיש לו כסף ומעמד יוכל ללמוד במוסד הנחשק. מוסדות שבמיונים על מיונים מעמידים ילדים וילדות שעדיין אינם בני ובנות מצווה במבחנים לא אנושיים ובמתח רב עד
לקבלת התשובה.
אינני יודע מה הפיתרון למצב הבעייתי שנוצר, איני יודע כמה ילדים וילדות מצאו את הברזלים בשכונה כמקום משכנם כיוון שאף מוסד לא הסכים לקבלם, או ש"העיף" אותם בצורה עקיפה. נכון שח"ו לא גזרו על ילדים אלו סקילה, אבל בחרנו לומר להם שאצלנו, במוסדות החינוך של ה"שמנה והסלתה" בציונות הדתית, הזדמנות שווה היא בגדר "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא".
בימים אלו של חשבון נפש צריכים אנו לשאול עד מתי?
צריכים אנו לעמוד מול זקני העיר – מחנכים, מנהלים, עסקני חינוך, ראשי ישיבות ואולפנות ולזעוק
כי יותר מידי נערים ונערות מסתובבים בשדה ומחפשים את עצמם בחלל
האם אנחנו יכולים באמת לומר "יָדֵינוּ לֹא …"?
שבת שלום צורי
