על חובת אכילת מצה כל שבעה והמסתעף ממנה. חול המועד פסח, תשפ"ד
מכיוון שעסקנו בענייני מצה בחג הפסח, וראינו פנים מחמירים ופנים מקילים, נעמוד בקצרה על עניין נוסף בסוגיה מורכבת זו. כבר מימי קדם נתקבל נוהג להקפיד על שמירת החיטה שממנה עושים את המצות משעת קצירתם, ובמהלך הדורות נתקבלה שיטה זו כ"נורמטיבית" (ראו מנהגי ישראל ח"ב, עמ' קמ"א-קמ"ב בפרוטרוט), ואף הגר"א "החמיר מאד בזה שלא לאכול רק מה שמשתמר משעת קצירה כל ימי הפסח" (חיי אדם, לר' אברהם דנציג, תלמידו המובהק של הגר"א, כלל קכ"ח סעיף ל'). אך לא יצאו תלמידיו בעקבותיו לעשות גם הם כדברו (א' וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים תש"ך, עמ' 172).
ואולם, מה שלא עשו תלמידיו של הגר"א, למרבה הפלא עשו דווקא אלה שהתנגדו לו בכל תוקף, הרי הם החסידים, כי הרי בפולין, אוקראינה וגליציה, וכן כל חסידי טשרנוביל, רוז'ין, לובלין וקוצק, רובם ככולם נזהרו להקפיד על כך במהלך כל ימי חג הפסח- וכדעתו של הגר"א! (ראו וורטהיים שם עמ' 171). נעיר גם שאף כך היה בארץ ישראל (מנהגי ישראל, לר"י גליס, ירושלים תשכ"ח, עמ' קכ"ח-קכ"ט, סי' פ"ד, על פי המחזיק ברכה לחיד"א, אורח חיים ת"ס ג'). ואף בלוב (קורות לוב ויהודיה, "הגיד מרדכי", מהדורת ה' גולדברג, ירושלים תשמ"ב, עמ' 184), וכו'.
ומעניין הדבר שהנה עוד מנהג מצאנו שבו החסידים הלכו בשיטתו של הגר"א. כי הנה ידוע שהיו חילוקי דעות כבר מימי הראשונים בעניין חובת אכילת מצה גם אחרי היום הראשון של פסח, והאם זו מצוה או אך ורק רשות. ראו בעל המאור סוף פסחים, אורחות חיים הלכות סוכה סי' ל"ב עמ' רמ"ט, אבן עזרא לשמות י"ב ט"ו, ושם כ"ג י', חזקוני ועוד, שסבורים שיש בכך משום מצווה. אך ראו בספרא אמור פרק י"א, ורמב"ם, הלכות חמץ ומצה ו' א': מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב י"ח), בכל מקום ובכל זמן… אבל בשאר ימי הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמישה עשר בלבד חובה… וגו'. (וראו בפסחים צ"א ע"ב.) וכך פסק בעל השולחן ערוך, אורח חיים קע"ה ז' להלכה: אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד, וגו'. (וראו בחוק יעקב שם סי' כ"ב ופרי חדש שם סי' ז'.)
אך הגר"א סבר שישנה מצוה לאכול מצה בכל ימי הפסח, כפי שמצאנו במעשה רב השלם, (מהדורת ר"מ זלושינסקי, ירושלים תשמ"ז, כ"ח-כ"ט) שכתב:… כל שבעה מצוה, ואינו קורא לו רשות אלא לגבי לילה ראשון שהוא חובה. ומצוה לגבי חובה קרי ליה. ואף על פי כן מצווה דאורייתא היא… והיה מתחבב מצות אכילת מצה כל שבעה… (וראו שו"ת משיב דבר לנצי"ב, ח"ב סי' ע"ז, שאולי יש לכך ראיה לשיטת הגר"א מפסחים מ' ע"א במעשה דמר בריה דרבינא, ואכמ"ל. וע"ע במה שכתב רמ"מ כשר, בדברי מנחם ח"ג, ירושלים תשמ"א, עמ' ק"א-קט"ו).
ואילו באשר לשאלת הברכה "על אכילת מצה" בשאר ימי הפסח, כתב הנציב (שו"ת ראשית דבר יורה דעה סי' ע"ז, ואף היפה ללב לר' רחמים יצחק פאלאג'י, חלק ב' איזמיר תרל"ו, ע' רע"ה) שאין היא ברכה לבטלה, אך בשו"ת המהרש"ם (חלק א' סי' ר"ב) וכן בחתם סופר יורה דעה סי' קצ"א, נאמר במפורש לא לברך, אף לשיטת הגר"א, וכפי שפסק המגן אברהם, סי' תרל"ט, ס"ק י"ז, באמרו: מה שאין מברכין על מצה כל ז', היינו משום שאין מצוה באכילתו… וכו'.
והנה בשדי חמד, לר' חיים חזקיהו מדיני, חלק ח', עמ' 466 ואילך. (מערכת חמץ ומצה- אסיפת דינים) כתב שהחזקוני: כתב מפורש דאינו מברך על אכילת מצה [כל שבעה], והראשונים, הרז"ה בסוף פסחים והרשב"א בתשובה וכמה מרבני האחרונים עמדו לבאר מפני מה אין מברכין על המצה כל שבעה. עיין למרן חיד"א בספר ברכי יוסף סי' עת"ה אות ו' ובמחזיק ברכה וחק יעקב ושלחן גבוה ס"ק כ"ח. ובשו"ת בנין ציון החדשות [לר"י עטלינגר] סי' מ"ו. שמעת מינה דנקטי בפשיטות דאין לברך על אכילת מצה בשאר לילות ולא בימים כלל וגו'. וממשיך הוא וכותב (שם): וכל זה היה פשוט מאד בעיניי ולא הייתי צריך לכתבו כלל לולא שנודע לי שבעיר הזאת הרבה בעלי בתים וקצת מבינים יש מהם שהיו נוהגים לברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח בימים ובלילות, כל זמן שעושים סעודה מברכים "המוציא", ועל אכילת מצה כדרך שמברכים בשני הלילות [הראשונים בחו"ל] ויש מהם שהיו מברכים רק בשני הלילות ושני ימים ראשונים. ועמדתי מרעיד לקול השמועה וחקרתי בדבר והנה אמת. והודעתי להם (בהכרזה בכל בתי כנסיות) שלא יברכו ברכות לבטלה, כי מנהג זה, לפי דעתי, אין לו מקום ומנהג בטעות הוא. ואף שראיתי להרב יפה ללב בח"ב, שמדבריו יש לעשות סימוכים למנהגים הנ"ל, נראה לי הבל דאין לסמוך על זה כמה שאבאר בס"ד… וכו'. (וע"ע בעיטור עשבד נ"ד.) והנה בעל שדי חמד (1904-1832) היה רבה של קהילת קרסוב-בזר שבחצי האי קרים כשלושים ושלוש שנה, וכידוע היו באזור הזה הרבה קהילות קראיות ודעתם של כמה מחכמי הקראים שאכילת מצה חובה היא בכל שבעת ימי החג ואם כן בוודאי ברכו כל פעם. ראו לדוגמה בספר אדרת אליהו, לר' אליהו בשייצי, קושטא תרצ"ה [1530]. חג המצות פרק ז' ובמהדורת ישראל תשכ"ו, עמ' 135, ורמז לזה רמ"מ כשר, בדברי מנחם ח"ג, עמ' קי"ד ואף הערה 3. ואולי השפיע מנהגם אף על אחדות מן הקהילות היהודיות באזור. אך בשו"ת המהרש"ם (שם) מתגלה לנו שאף בקרב יהדות אשכנז היו כאלה שנהגו כך, ומבאר הוא מי הם אלו המברכים: אודות שנהגו איזו כת חסידים על פי הנהגת אחד המכונה בשם "צדיק" לברך בכל ימי הפסח "על אכילת מצה"… אין לברך עליה. ולכן אותם חסידים ורבם אין רוח חכמים נוחה מהם, כי נוסף על איסור ברכה לבטלה, יש איסור "הפסק" בין ברכת "המוציא" לאכילה, והרי הם אוכלים בלא ברכה, ויש לבטל מנהגם… וכו'. הרי שהיו חסידים שתפסו את מנהגו של הגאון, ועל כן ראו חובה לברך "על אכילת מצה" כל שבעה.
והנה ידוע שלא היה לחסידות מעולם ספר חוקים ותורה שבכתב, "וכל דיניה ומנהגיה נפוצו בקהל רק מפה לאוזן כתורת חיים, תורה שבעל פה" (וורטהיים שם עמ' 200). "ודי היה להם ברמיזה לנהוג ולעשות ככל מעשה הצדיק ומנהגיו" (שם עמ' 172). ובכך הייתה כוחה של החסידות יפה בהרבה מכוחה של הרבנות, והיא אשר גרמה להתפשטותה של אותה שיטת "מהדרין", שהייתה אף שיטתו של ר' אליהו מווילנא, ונהרא נהרא ופשטיה (חולין נ"ז ע"א). וכך נתערבבו ונתבלבלו שיטותיהם של החסידים והמתנגדים, וגם אנו נקווה שנתברך בקירוב לבבות וטשטוש מחיצות, בקרוב בימינו, אמכי"ר
ד. שפרבר
