על חובתם של חרדים להתגייס לצבא. פרשת מטות תשפ"ד

הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל י"ג י' כתב: כל שבט לוי מוזהרים שלא ינחלו בארץ כנען, וכן מוזהרים שלא ייטלו חלק בביזה בשעה שכובשים את הערים, שנאמר, "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל", (דברים י"ח א'), חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר, "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" (במדבר י"ח כ'), בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל חלק בארץ מעבירין אותה ממנו. (השווה רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ק"ע, וספרי לפרשת שופטים). ושם הלכה י"ב כתב: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג י'), לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל [אבל מספיקין מים ומזון לאחיהם ומתקנין את הדרכים (רמב"ם, פרק ז' הלכות מלכים הלכה ט')] … אלא הם חיל ה', שנאמר, "ברך ה' חילו" (דברים ל"ג י"א), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר, "אני חלקך ונחלתך" (במדבר י"ח כ').

ואף שנראה ממה שראינו לעיל שאינם יוצאים למלחמה כלל, אלא רק לספק מזון וכו', כתבו האחרונים שאף הם עורכים מלחמה שלא כשאר ישראל, שכל ישראל יוצאים למלחמת כיבוש ארץ ישראל, ואילו הלויים שאין להם חלק ונחלה בה אינם יוצאים, אבל למלחמה שיש להם חלק בה אף הלויים יוצאים; וכפי שמצאנו בספרי פרשת מטות (לבמדבר ל"א ד'), "לכל מטות ישראל תשלחו"- להביא את שבטו של לוי. (וראה בהגהות הגר"א שם.) וראה ברמב"ם שם הלכה י"א שיש ואף הכהנים והלויים משתתפים במלחמה וזוכים בביזה כמו כל ישראל.

הוי אומר שאף הלויים, שבדרך כלל פטורים היו מהשתתפות פעילה במלחמה, אף הם בשעת הצורך רשאים היו להצטרף לאחיהם הלוחמים, ועל אחת כמה וכמה אלה שאינם כהנים, אף שהם רואים את עצמם כבני תורה, לצורך הצלת נפשות במלחמת מצוה ודאי מותרים הם, ואף מחויבים הם, להצטרף למאמץ הלאומי. והרי כל מטרתו של לימוד תורה הוא להביא לידי מעשה, וכפי דאיתא בירושלמי ברכות א' ב': שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר ר' יוחנן: הלמד שלא לעשות- נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם, וגו'. ובימינו ומצבנו היום, "לעשות" משמעותו לעשות למען העם והארץ במלחמת המצוה כנגד אויבינו.

נספח

בימים אלה נזדמן לי שוב לעלעל בכתב העת  Conversations , בחוברת שיצאה לאור בשנת 2008-תשס"ח, שם מופיעה סדרת מאמרים של הוגי דעות ידועים ומכובדים הדנים במושגים של אורתודוקסיה ו"כלל ישראל". בקבוצת מאמרים שונים העוסקים בתחום זה מזוויות שונות, יוצאת מסקנה אחידה, דהיינו: שהגיע הזמן ליחידים יצירתיים בקהילה האורתודוקסית להשקיע את כוחותיהם במציאת דרך חדשה של זהות יהודית קולקטיבית, חסרת תחושת עליונות על ידי החלק האורתודוקסי, כי זו אשר יוצרת שנאה פנים יהודית (שם עמ' 16). ועוד נכתב שם כי יהודים נראים ונשפטים כיהודים, לא על ידי כיצד שומרים זה או זה, אלא על ידי נאמנות לעם ישראל ועתידו. בדרך זו ניתן לחלק האורתודוקסי לא להסכים לתאולוגיה של קבוצות לא-דתיות, ויחד עם זה לעבוד יחד איתן להבטיח עתיד חזק יותר לעם ישראל כולו (פרופ' אדם פרזיגר).

לא נאריך בציטוטים, אלא נעיר שדברים אלה נכתבו לפני כשש עשרה שנה, והמצב כעת דורש עיון מעמיק נוסף במושגים אלו, קיטוב פוליטי-ואידאולוגי-חברתי מחד, ודתי-חילוני מאידך, איחוד מופלא של לוחמים בעלי דעות שונות וסותרות, והתבדלות בסקטורים מסוימים של העם הבטוחים שלהם האמת היחידה הוא המצב כעת בימינו. ועל כן בקריאה לעם להתחבק יחד כעם אחד וכיחידה אחת, קריאה שנאמרה לפני שש עשרה שנה, תקפה פי כמה וכמה בימים קשים אלו.

ד. שפרבר