ההסכם הקואליציוני שרק מחכה שירימו אותו

 

 

 

 

ההסכם הקואליציוני שרק מחכה שירימו אותו: כל מי שמעורב במו"מ הקואליציוני בין המפלגות השונות יודע שמה שעומד במרכז השיחות, לפחות כשמדובר על מהות ולא על תיקים, זה נושא השוויון בנטל, ונושאי דת ומדינה באופן כללי יותר. לפחות בשלב זה של המו"מ, הפערים בין המפלגות החרדיות ובין מפלגתו של יאיר לפיד נראים כבלתי ניתנים לגישור. לא רבים יודעים, אבל בדיוק בשביל זה הכינו בתנועת נאמני תורה ועבודה הסכם קואליציוני, שעוסק אך ורק בנושאי דת ומדינה, במטרה לגשר בין הניצים. מי שעמל על ההסכם, ועל הפתרונות היצירתיים שבו, הוא ד"ר הדר ליפשיץ, ראש תחום שירותי דת בתנועה ומרצה בחוג לפוליטיקה וממשל במכללה האקדמית אשקלון.

התחלת העבודה נעשתה כחודש וחצי לפני הבחירות. המגעים בנושא נערכו כמעט עם כל הגורמים במערכת הפוליטית – גורמים במפלגת העבודה, אנשים ממפלגתה של ציפי לבני, וגם חברי כנסת מיש עתיד. ומצד שני, גם פגישה עם יו"ר הבית יהודי, נפתלי בנט, עזרה לעצב את אותו מסמך. זמן קצר לאחר אותה פגישה, התבטא בנט לראשונה בנוגע לצורך לשנות את שירותי הדת. אחרי הבחירות אף הוסיף בנט כי הגיע הרגע לבחון מחדש את הסכם הסטטוס קוו בנושא. בנאמני תורה ועבודה מספרים כי הבית היהודי הכינה את שיעורי הבית היסודיים ביותר בתחום, עוד לפני הבחירות, והגיעה מוכנה למו"מ הקואליציוני.

 

נעבור למסמך עצמו. הרעיון היסודי שמבקש המסמך לקבוע הוא דמוקרטיזציה של יחסי דת ומדינה, ולמעשה לבוא במקומו של הסטטוס קוו המפורסם. "עד היום, יחסי דת ומדינה נעשו בצורה של טלאי על טלאי, והסטטוס קוו אמר שאסור לשנות כלום", מסביר ד"ר ליפשיץ. "אנחנו אומרים בואו נעשה מחיקה ובנייה מחדש. בכל הסכם קואליציוני, משנות השבעים, מתחייבים תמיד לשמור על הסטטוס קוו. גם ממשלת ברק, שאמרה בואו נטפל בנושא בחורי הישיבות, והקימה את ועדת טל, קבעה בהסכם הקואליציוני כי בכל שאר הנושאים ישמר הסטטוס קוו". למי שלא יודע, כבר בשנת 49 הוכנס הסטטוס קוו להסכם הקואליציוני. ראש הממשלה בן גוריון כלל בו ארבעה נושאים – כשרות, שבת, חינוך ונישואין וגירושין. אותו הסכם התבסס על מכתב שכתב בן גוריון בשנת 47, ובו נכתב כי מדובר בהמשך ההסכמים שנוצרו עוד בתקופת היישוב, אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת, ולמעשה עוד בימי הקונגרס הציוני הראשון (1897), שקבע כי הציונות הולכת ביחד עם הדת. "ההיגיון היה אז שיש תהום עצומה בין החרדים ובין אלו שהוגדרו בזמנו 'המשכילים', ואם נתחיל לדון בענייני דת ומדינה, התנועה הציונית תתפוצץ ולא תוכל לקום", מסביר ליפשיץ את הבסיס לאותן הסכמות. "ולכן אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את כל נושא הדת". ליפשיץ מציין כי הסטטוס קוו הוא דבר טוב לחברות משבריות, שיש בתוכן קרע ושסע עמוקים, כפי שהיו באותם ימים של תחילת היישוב. "אתה בעצם אומר בואו לא ניגע בנושא", הוא מוסיף. "לא נקבל החלטה. שזה בעצם מה שעושה הסטטוס קוו".

 

הטענה היסודית של נאמני תורה ועבודה, ואולי גם של רבים בציבור הדתי-לאומי, היא שאין היום שסע בין חילונים ובית הדת, שמצריך את המשך הסטטוס קוו. "בעבר, החילוניות היתה מאוד מיליטנטית, מהסוג שאמר שאין שום עניין בדת ששייכת לעולם העתיק", מדגיש ליפשיץ. "סוג של מורשת אנטי דתית. ולכן הדתיים אמרו בואו נשמור על מה שאפשר, והרוב החילוני אמר בואו ניתן לכם לשמור על שלכם". כדי להדגים את השוני בין מהות הרוב החילוני של אז לזה של היום, ניתן להביא את בן גוריון, שרגליו דרכו רק פעם אחת בלבד בבית כנסת. בביתו הפרטי לא נשמרה כשרות, לא הותקנה מזוזה, והוא עצמו התחתן בנישואין אזרחיים. וכך נוצר מצב של חילוניות גמורה, מצד אחד, ומצד שני הסכמה לשמור על פרהסיה דתית. "במצב הזה, הסטטוס קוו מונע קרע חברתי", מבהיר ליפשיץ. "וזה היה נכון בזמנו. אבל היום זה לא המצב. אין מפלגות שהן חילוניות לחלוטין. לראש הממשלה נתניהו יש בת דתייה, ומשפחתו של אשתו היא דתייה. אשתו של ליברמן דתייה, ויש לו במפלגה חברי כנסת דתיים. לבני מגיעה לכותל עם כיסוי ראש. במפלגה של לפיד יש שני רבנים. אפילו זהבה גלאון אמרה בכנסת שאצלה בבית כשר בפסח. במצב כזה אין יותר הצדקה לסטטוס קוו". אבל השינוי המשמעותי שחל היום, מבחינתו של ליפשיץ, לא עוסק רק בהרכבים של המפלגות, אלא גם מדבר על מהות החילוניות העכשווית. "ההסכמה שהיתה בעבר לעריכת טקסים דתיים נעשתה כעשיית טובה", הוא מסביר. "אבל היום לא מוכנים לזה, מכיוון שהיום כבר אומרים שהמסורת היא גם שלנו ולא רק של הדתיים. זה כבר לא משהו שאבד עליו הכלח, או עשיית טובה, אלא זה שייך גם לנו, ולכן לא נסכים לעשות את זה כמו שאתם רוצים".

 

למעשה, הפחד שהיה קיים בעבר, מצד הציבור הדתי, שרוצים לעקור פה כל זכר של הדת, כבר מזמן איננו. אפילו להיפך. אנשים מבקשים את הקירבה למסורת, רק לא בצורה שמוכתבת מלמעלה. "הפוליטיזציה של זה משבשת דיון ענייני וכל אפשרות לשינוי", מציין ליפשיץ. "ברגע שמערבבים את נושא תפקידי השרים ביחד עם נושא הישיבות והרבנים, כחלק מהמו"מ הקואליציוני, זה משבש ראייה נקייה בעיסוק בנושאי דת ומדינה". הדרך שמציעים בתנועת נאמני תורה ועבודה היא פשוט באמצעות הוצאת הכוח מהמוסדות השלטוניים, ולהעבירו אל החברה האזרחית. להעניק את הכוח לעם. וכך, כאמור, קובע המסמך החדש את ביטולו של הסטטוס קוו. ואלו הם עקרונות הבסיס של טיוטת ההסכם הקואליציוני המוצע: זכות הווטו של כל גורם חרדי על שינויים בנושאי דת ומדינה בישראל – תיפסק; הפקדת נושא הישיבות, תקצובן וגיוס תלמידיהן בידי גוף א-פוליטי (המקביל למועצה להשכלה גבוהה); יצירת מסלולי הידברות לשינויים בהסדרי השבת במדינת ישראל; תוקם ועדה משותפת אשר תעצב מחדש את מכלול הסדרי הנישואין במדינת ישראל; שילוב מוגבר של נשים במוסדות הממונים על בתי הדין הרבניים; שילוב נשים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים; בחירת רבנים בידי הקהילות ולא בידי הממסד.

 

למעשה, סעיף המפתח בהסכם המוצע הוא ביטול זכות הווטו החרדית בנושאי דת ומדינה. מה שאומר שהחלטות בתחום יתקבלו בהתייעצות מול כל הגורמים, ללא זכות וטו של אף מפלגה. המסמך מציע להקים את ועדת השבעה, שתורכב מנציגי שבע המפלגות הגדולות ביותר בכנסת. בכנסת הנוכחית מדובר בליכוד-ביתנו, יש עתיד, העבודה, הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה התנועה/מרצ – שלוש מפלגות מגוש המרכז-שמאל, שלוש מפלגות דתיות-חרדיות, והליכוד-ביתנו בסוג של עמדת הכרעה (בהנחה שבהרבה מקרים התוצאה תהיה שלוש מול שלוש). חברות בוועדה כמובן אינה תלויה יותר בשאלת החברות בקואליציה או באופוזיציה. כולן יקחו בה חלק. למפלגת השלטון יש אמנם עמדה מכריעה (לפחות בכנסת הנוכחית), אך היא תצטרך מטבע הדברים גם להתחשב במפלגות האחרות. מה שאין, זה את זכות הווטו למפלגות האחרות. הידברות בין כולן, כן. זכות וטו, לא – זה העיקרון המרכזי.

 

נושא הישיבות – הבעירה הגדולה ביותר בענייני דת מדינה נגרמה כתוצאה מהכנסת נושא הישיבות החרדיות לתוך הסחר-מכר הפוליטי. ההצעה מבקשת להקים את המועצה להפצת תורה, שתהיה מקבילה למועצה להשכלה גבוהה. הסמכויות מבחינה תקציבית ינתנו לה, והיא תחלק את התקציבים לכל סוגי הישיבות (חרדיות, הסדר, גבוהות), בתי המדרש החילונים והדתיים, וכן למכינות הקדם צבאיות. במועצה יהיו חברים רבנים, שיבחרו על ידי גופים ממלכתיים, ואנשי ציבור, שיבחרו על ידי רבנים (15 חברים סך הכל). לדברי ליפשיץ, הדבר מבטיח שלא יהיו בה גורמים אנטי דתיים, שרוצים לפגוע בישיבות, ומצד שני גם האינטרס של טובת הכלל יעמוד לנגד עיניה. לדוגמה, הרב הראשי יבחר שר לשעבר ממשרדי האוצר, החינוך והמשפטים, או מנכ"ל לשעבר מאחד מאותם משרדים (לצורך חברות במועצה). הסיבה לכך היא הראייה הכללית, ולא הסקטוריאלית, שיש לאותם אנשים שכיהנו בתפקיד. העובדה שאותם אנשי מקצוע יבחרו על ידי הרב הראשי תבטיח כי הם יהיו אמונים על נושא חשיבות התורה, ומצד שני ידאגו במקביל לאינטרס הציבורי הכללי. דוגמאות נוספות לצורת מינוי חברי המועצה: דיין לשעבר בבתי הדין שיבחר על ידי נשיא בית המשפט העליון; שופט לשעבר שיבחר על ידי הרב הראשי. וכך הלאה. הדבר צפוי ליצור גוף מאוזן ומתון, שאינו תלוי בכנסת (הפוליטית), כפי שהמצב היום, אלא באנשי הרשות המבצעת. במקום שהנושא יהיה תלוי בבחירות הפוליטיות, שמשתנות כל פעם, יווצר גוף שיפעל לטווח הארוך, שלא יהיה תלוי בשליטה הפוליטית של אותו רגע. לא מדובר בגוף שאמור להמליץ המלצות, כמו כל ועדה אחרת, אלא בגוף שהוא בעל הסמכויות בעצמו. אנשי תורה ועבודה מאמינים כי זו הדרך היחידה להגיע להסכמה בין המפלגות החרדיות, מצד אחד, ובין מפלגתו של יאיר לפיד, מהצד השני.