הציונות הדתית לאחר בחירות 2013:
המתח הקיים בין 'משהו חדש מתחיל' ל'משהו ישן ממשיך'
אשר כהן
פרופ' אשר כהן הוא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן
הבחירות האחרונות לכנסת יצרו מציאות פוליטית חדשה, הטומנת בחובה פוטנציאל לשינויים במספר נקודות הנוגעות ליחסי הדת והמדינה. מערכת יחסים נוספת שעומדת על הפרק מתוך אותם שינויים אפשריים היא זאת שבין הדתיים-לאומיים לחרדים במדינת ישראל, אך גם בין הדתיים לאומיים לבין עצמם. המערכות נמצאות בתנועה, בין אם זו תהיה תנועה הרמונית או תנועה לעבר התנגשות – ההבטחה להתחדשות אשר נישאה על שלטי החוצות של מפלגת הבית היהודי תלויה באופן שבו הדברים יתפתחו. אשר כהן ממפה את מערכת הכוחות החדשה, וצופה לעבר העתיד
הקדמה
מכל זווית ראייה הבוחנת את הכנסת התשע-עשרה והממשלה שקמה בעקבותיה, אין ספק כי בכל הנוגע לציונות הדתית – משהו חדש התחיל. אולם, באותה המידה יש לזכור שמשהו ישן ממשיך, ודווקא הרכבה של הכנסת עשוי לבטא את הדבר הזה במלוא העצמה.
לראשונה זה שנים רבות, עולה מספרם של חברות וחברי-הכנסת בני הציונות הדתית, עשרים במספר, על מספרם של חברי-הכנסת החרדים: אחד-עשר ב'בית היהודי', שישה ב'ליכוד-ביתנו', שניים ב'יש עתיד' ואחד ב'תנועה'. זהו פוטנציאל ברור להתחלה של משהו חדש, אשר ניתן לתארו, באופן מכליל, כפוטנציאל לקידום ולביסוס הגישות הציוניות-הדתיות בסוגיות שונות בתחומי דת, חברה ומדינה. יתר על כן, השתייכותם של כלל הציונים הדתיים לקואליציה מחזקת ביתר שאת פוטנציאל זה. אלא, שתנאי מוקדם לכך הוא קיומן של גישות משותפות, דומות וקרובות, של כל אותם עשרים נציגים. בקשר לכך יש לזכור כי אותם נציגים משקפים את המשכו של הישן, אשר במרכזו מצוי הפיצול והפיזור המפלגתי, המשקף במידה רבה את הפיצול התרבותי-הדתי. פיצול תרבותי-דתי זה, כפי שיובהר להלן, קיים הן בין נציגי 'הבית היהודי' פנימה, הן בין אנשי הציונות הדתית במפלגות השונות.
את המגמות הפוטנציאליות המנוגדות הטמונות בכנסת החדשה ניתן למצוא בכמה מעגלים של יחסי-גומלין: בין ההנהגה הרבנית בציונות הדתית לבין נבחרי הציבור הציונים-הדתיים; בין הציבור הציוני-הדתי לנבחרי הציבור הציונים-הדתיים במפלגות השונות; בין נבחרי הציבור במפלגות השונות לבין עצמם; כמו כן, בהרכב החדשני הנמצא כעת בכנסת, חשוב לא פחות המעגל שבין נבחרי הציבור הציונים-הדתיים לבוחריהם שאינם דתיים.
מעמד הרבנים ומעורבותם הפוליטית מאז ועד היום
שאלת המעורבות של רבנים בסוגיות פוליטיות אינה חדשה, והיא מלווה את הציונות הדתית מראשיתה. כדאי להיזכר במפגש היסטורי מעניין שבו התעוררה שאלת יחסי-הגומלין בין הנהגה רבנית לנציגי ציבור פוליטיים.
לפני למעלה משישים שנים, בי"ז באב תש"י, כינס הרב הראשי לישראל, הרב הרצוג, את נציגי החזית הדתית בכנסת לישיבה דחופה ובהולה. באותו זמן עמד לעלות להצבעה בכנסת 'חוק שעות העבודה והמנוחה', ותביעת הנציגים הדתיים כי היתרים לעבודה בשבת יינתנו רק בהסכמת הרבנות הראשית נדחתה. החוק כלל פשרה אשר במסגרתה תוסמך ועדת שרים שבה שני שרים חילוניים ושר אחד דתי להעניק היתרים לעבודה בשבת.
הרב הרצוג פתח את דבריו בביקורת כלפי הפשרה המסתמנת, אשר לה הסכימו בלית-בררה חלק מנבחרי הציונות הדתית בכנסת: "עניין זה, שהינו הוראה בהלכה, אינו מסור לבעלי-בתים אלא לרגילים בהוראה. אי-אפשר למסור את השבת בידי מחללי שבת".
במסמכים ארכיוניים אין תווים ולא ניתן לשמוע דרכם את מנגינת הדברים. אולם, דומה שניתן להרגיש את הציניות בתשובתו של משה שפירא, מנהיגה הפוליטי הבולט של הציונות הדתית באותה תקופה: "לי יש הרושם כאילו אנו הרוב בכנסת". כך, במשפט ממצה אחד, הבהיר שפירא לרבנים ולכל מתנגדי הפשרה את עובדת קיומה של המציאות. המציאות, למי ששכח, היא אותה תופעה מרגיזה ומעצבנת הנמצאת שם, מחוץ לכותלי בית-המדרש ומחוץ לתחומי החברה הדתית על קהילותיה. המציאות, כידוע, מציבה מגבלות מסוגים שונים בפני הגשמתם של החזון והאידאל. אילוצים פוליטיים של יחסי הכוחות הקיימים בין מפלגות הם רק דוגמה אחת למגבלות אלו.
חבר-הכנסת זרח ורהפטיג הבהיר בצורה מעניינת את גבולות ההתערבות הרבנית: "אני אינני חושב שעניין זה הוא עניין של 'דעת תורה'. זהו יותר עניין פוליטי". הכיצד ייתכן שהיתרים בשבת אינם עניין של 'דעת תורה' – והרי מדובר בסוגיה הלכתית מובהקת לכאורה? אלא, שלדעת ורהפטיג, השאלה אינה מה מותר ומה אסור בשבת – זוהי אכן שאלה לבעלי הוראה, אבל על התשובה לשאלה זו הייתה הסכמה בין הרבנים לנציגים הדתיים. השאלה האמתית היא מה ניתן להשיג ומה לא בנסיבות ובתנאים הפוליטיים המוגדרים. ובשאלה זו, יש לזכור ולהדגיש, הפוליטיקאים ונבחרי הציבור מבינים לא פחות מהרבנים וכנראה אף יותר מהם.
אותה שאלה התעוררה מיד לאחר הבחירות האחרונות. מתחילת המגעים הקואליציוניים, הסתמנה שותפות שהלכה והתחזקה בין מפלגת ה'בית היהודי' לבין מפלגת 'יש עתיד' בסוגיה המכונה 'השוויון בנטל'. על רקע זה, כשבועיים לאחר הבחירות, התקיים כינוס רבנים ציוני-דתי אשר העלה במלוא החריפות את השאלה הישנה בדבר מעמד הרבנים ומידת המעורבות הראויה שלהם במפלגה. יש להעיר, כי בהשוואה לשאלת השבת, הקשורה באופן מובהק לסוגיות הלכתיות של איסור והיתר, שאלת השוויון בנטל היא פוליטית הרבה יותר. בראיון לרדיו 'גלי ישראל', אמר הרב צפניה דרורי על אנשי 'הבית היהודי' כי: "הם [הנהגת המפלגה] יודעים יפה מאוד שאנחנו [הרבנים] חייבים לתת להם את הגיבוי, ובלי הגיבוי לא תהיה פוליטיקה. לכן הם יהיו מוכרחים לשמוע. בשום אופן אי-אפשר שמישהו מהם יעשה הסכמים". בהמשך דבריו, הוסיף הרב דרורי הערכה פוליטית שהיא ספק אזהרה-ספק איום כלפי נפתלי בנט: "אם בנושאים האלה הוא יחליט לבד, שלא בשיקול דעת תורני, זה יהיה סוף דרכו הפוליטית".
מאחורי הדברים עמד החשש כי 'הבית היהודי' תרחיק-לכת בתמיכתה בהסדרת סוגיית השוויון בנטל באופן שיפגע בעולם התורה, כפי שתופשים אותו חלק מרבני הציונות הדתית. ייאמר מיד שאין בכוונת הדברים לטעון כי דבריו של הרב דרורי משקפים את עמדת כל הרבנים או אף את זו של רובם. רבנים אחרים, דוגמת הרב דרוקמן, התבטאו באופן המבהיר כי הם סומכים על נציגי 'הבית היהודי'. עם זאת, אין ספק שדבריו החריפים של הרב דרורי משקפים גישה מסוימת, לא בהכרח חריגה או זניחה, בין הרבנים. עולה מכאן שקיים מתח מתמיד בין שני דפוסי יחסים בין מנהיגות דתית למנהיגות פוליטית: הדפוס המתון של ההתייעצות, המותיר חופש ומרחב פעולה ניכר למנהיגות הפוליטית, לעומת דפוס ההנחיה המחייבת, המשתקף במושג 'דעת תורה'.
לאחר תקופת זמן מסוימת, זכו מנהלי המשא-ומתן ונפתלי בנט למכתב תמיכה מפתיע למדי, אשר היה חתום, בין היתר, על-ידי הרב דב ליאור: "בעקבות העדכונים שקיבלנו מכם ועל אף כל ההיסטריה התקשורתית, אנו מחזקים את ידיכם בדרך אשר אתם הולכים למען שמירת עולם התורה וההתיישבות בארץ-ישראל, בשיתוף הפעולה עם יאיר לפיד ומפלגת יש עתיד." במובנים מסוימים ניתן לראות במכתב זה חידוש מרענן וחשוב, במיוחד כיוון ששיתוף-הפעולה עם יאיר לפיד זכה, ועדיין זוכה, לביקורת קבועה במחנה הדתי-הלאומי, ובמיוחד בקרב חלק מהחוגים החרדיים-הלאומיים. עם זאת, עצם הצורך במכתב תמיכה כזה מן הרבנים מעיד על מעמדם בכל הנוגע לצורך בקבלת לגיטימציה דתית למהלכים פוליטיים, לכל הפחות בקרב חלק מנציגי 'הבית היהודי'.
בכנסת הנוכחית, עתידה שאלה זו להוות אתגר תמידי לכל המעגלים שהוצגו לעיל. מעמדם ומצבם של הנציגים הציונים-הדתיים במפלגות השונות אינם דומים זה לזה. נבחרי הציבור במפלגות 'יש עתיד', 'התנועה' ו'הליכוד' משוחררים במידה רבה מאותם לחצים להנהגת דפוסי 'דעת תורה' ומעורבות פוליטית של רבנים, המשתקפים בדבריו של הרב דרורי. לעומתם, נבחרי 'הבית היהודי' משקפים מגוון של עמדות ואף מתח פנימי בין הגישות המנוגדות בסוגיה.
לא מן הנמנע כי סוגיית מעורבותם הפוליטית של רבנים תהפוך לעימות מודע ומכוון בין הנציגים במפלגות האחרות לבין 'הבית היהודי', וזאת מתוך מטרה לחדד את ההבדלים בסוגיה ולהבליט את המתחים בתוך 'הבית היהודי'. יש לומר כי עמדה נחרצת נגד מעורבות רבנית תיפול על אוזניהם הקשובות של רבים מבוחרי 'הבית היהודי', שכן קיים מתח גם בתוך ציבור הבוחרים המגוון מאוד של 'הבית היהודי', הכולל בתוכו בוחרים רבים שאינם דתיים, דתיים מודרניים וחרדים – או תורניים – לאומיים. ניתן לתאר זאת כך: בוחרים רבים שתמכו במפלגה על רקע ההבטחה ש"משהו חדש מתחיל" – עלולים להתחרט ולא להישאר נאמנים לה אם יתברר להם שמשהו ישן ממשיך. מכיוון שמשהו חדש מאוד התחיל בפנייה לציבור שאינו דתי ובהבטחה לבית פתוח, הרי שמעורבות-יתר של רבנים פירושה הבלטת הישן הממשיך.
היחסים המורכבים עם המחנה החרדי בראי סוגיית השוויון בנטל
כרקע לדיון, יש להבהיר כי רבני הציונות הדתית לא שבעו נחת אף-פעם מההתייחסות המזלזלת של המחנה החרדי כלפיהם. כך, לדוגמה, הרב דרוקמן ורבנים אחרים הוזכרו רק בשמם ללא הקדמת תארם כרבנים, על רקע המאבקים בתחום הגיור. בקרב החרדים ודובריהם ידוע משחק-המילים 'ד"ל' או 'ד"לים' ככינוי לדתיים-הלאומיים. במערכת הבחירות עצמה התבטא הרב עובדיה יוסף באופן בוטה כאשר תיאר את 'הבית היהודי' כבית של גויים. עם כל זאת, בעקבות פגישות ושיחות יזומות של רבנים חרדים עם רבנים ציונים-דתיים, התקיים אותו כינוס רבנים שבעקבותיו הושמעו האזהרות כלפי ה'בית היהודי'.
אפשר כמובן לטעון כי עמדתם של רבני הציונות הדתית בסוגיית השוויון בנטל היא עניינית, ואינה קשורה כלל לסוגיית היחסים בינם לבין ההנהגה הרבנית החרדית. אולם, אי-אפשר להתעלם מאפשרות נוספת, אשר גם אם קשה להוכיח אותה, יסכימו רבים על קיומה. אמנם רבנים ציונים-דתיים לא יודו בכך, אך נראה כי חלק מהם חשים רגשות-נחיתות, ברמה זו או אחרת, אל מול הרבנים החרדים.
סוגיית השוויון בנטל – אשר במרכזה עומדת שאלת הגיוס לצה"ל – מהווה אב-טיפוס לחולשת הדעת הציונית-הדתית במובנים רבים. מהו פירושה של אותה התארגנות של רבנים ציונים-דתיים להגנה על עולם התורה החרדי? והרי, כידוע, פיתחה הציונות הדתית מגוון רחב של מסלולים, אשר המכנה המשותף שלהם הוא שילוב השירות הצבאי ולימוד התורה. בהגנה הכמעט-אוטומטית על עולם התורה החרדי יש משום הודאה בכך שמסלולי השילוב הללו קיימים רק בדיעבד, בלית-ברירה. ניתן היה לראות זאת גם כהבעת עמדה פלורליסטית מצד רבני הציונות הדתית, עמדה שיש בה הכלה של הדפוסים החרדיים, בבחינת "שבעים פנים לתורה". גישה זו הייתה מובנת היטב לו היו גם מסלולי ההסדר השונים נתפשים ומתוארים על-ידי החרדים כחלק מ"שבעים פנים לתורה". אלא שמסלולים אלה זוכים מהחרדים לבוז מוחלט.
מדוע, לדוגמה, לא יצא כינוס של רבנים ציונים-דתיים בקריאה לחרדים לפתוח ישיבות-הסדר משלהם? הרי אם מדובר במסלול ראוי וחיובי מלכתחילה, האם לא ראוי להציגו כפתרון ראוי, ערכי והולם גם לאוכלוסיות אחרות דוגמת החרדים? אין זה משנה מה הסיכוי שקריאה כזאת תיענה בחיוב: עמדה ערכית ומבוססת, הנתפשת כראויה-מלכתחילה – ראוי לה שתושמע על-ידי המחזיקים בה ללא קשר למידת הסיכוי להגשמתה. להשמעתה יש ערך חינוכי בעבור צעיריה של הציונות הדתית. אולם, מה אמורים להבין כעת הצעירים הציונים-הדתיים המתלבטים בנוגע לדרכם בסוף לימודיהם התיכוניים? הרי מהתבוננות ומשמיעת דבריהם של חלק מרבניהם הם עשויים להבין כי מסלולי הבחירה העומדים בפניהם סובלים ממעמד של בדיעבד. שכן, אם לא כך הם פני הדברים, מדוע לא נשמעה בכנס רבנים ציונים-דתיים, שעניינו בהגנה על עולם התורה החרדי, קריאה ברורה וצלולה לחרדים לאמץ את מסלולי השילוב הנראים להם?
בהתחשב במחויבות למעגל הבוחרים, הרי שאתגר השוויון בנטל מורכב עוד יותר: אין הרבה סוגיות שהן כה בולטות בשיח הציבורי של השנים האחרונות. מדובר באחד ממוקדי המתח הקשים ביותר בין המחנה החרדי ובין כל שאר חלקי החברה הישראלית. קשה לדמיין כי "משהו חדש מתחיל" מבלי ש'הבית היהודי' תציע פתרון כלשהו לסוגיה; עוד יותר קשה לדמיין "משהו ישן שממשיך" יותר מאשר היציאה להגנת המתכונת הקיימת של עולם התורה החרדי, שהיא למעשה הגנה על וריאציה כזו או אחרת של המשך המצב הקיים, בתוספת כמה תיקונים קוסמטיים.
עם הקמת הממשלה, התברר היחס של רוב החרדים לציונות הדתית, גישתה והשקפותיה, מעל לכל ספק. הפגישות היזומות הקצרות הפכו באחת למערכת בוטה וגסה של גידופים, האשמות ואיומים. למרות כל זאת, בחלק מן האגף החרדי-הלאומי, ניתן למצוא גם כיום את הביקורת על תרומת 'הבית היהודי' להרחקת החרדים מהקואליציה במסגרת הברית הפוליטית עם 'יש עתיד'.
לקראת הבחירות לרבנות הראשית
במובנים רבים, המהלכים לקראת בחירות הרב הראשי האשכנזי, האמורות להיערך בחודשים הקרובים, משקפים היטב את המורכבות הרבה אשר הציונות הדתית בכללותה, ו'הבית היהודי' במיוחד, ניצבים בפניה. דומה כי אין צורך לערוך סקר כלשהו כדי להבין כי בקרב בוחרי 'הבית היהודי' לגווניהם יימצא רוב מכריע התומך במועמדותו של הרב דוד סתיו. בוחרים מסורתיים וחילוניים רבים, לצד רובם הגדול של הציונים-הדתיים, יעדיפו את הרב סתיו, וזאת על רקע היותו מזוהה עם 'ארגון רבני צהר' ועל רקע גישתו המקרבת והמעורבת עם כלל החברה הישראלית. במובנים רבים, הרב סתיו מתאים עד מאוד להבטחת 'הבית היהודי' כי: "משהו חדש מתחיל".
אולם, המציאות שנוצרה לאחר להקמת הממשלה מרתקת: שלוש מפלגות הקואליציה – 'ישראל ביתנו', 'התנועה' ו'יש עתיד' – כבר הביעו תמיכה פומבית במועמדותו של הרב סתיו. ומי עדיין מתלבטת ולמעשה קרועה בנושא זה בגלל הרכבה הפנימי? מפלגת 'הבית היהודי'.
בעוד שמן המשפט "משהו חדש מתחיל" נגזרת באופן טבעי וברור למדי התמיכה ברב סתיו, הרי שאותו משהו ישן שממשיך מפריע לכך. ואותו משהו ישן כולל את עצם התופעה שבה עולה מועמדות של שלושה רבנים ואת העובדה שכל אחד מהם מזוהה עם חלקים אחרים בציונות הדתית. בתוך כך, התעורר גם הוויכוח הפנימי בנוגע להרכבו ולאופיו הרצוי של הגוף הבוחר, מקומן של הנשים בתוכו וכיוצא באלה. כל אלה מהווים וימשיכו להוות מוקדי ויכוח פנימיים בתוך הציונות הדתית. חלקם, בדומה למה שקורה היום, עלולים להביא לשיתוק פוליטי ולהיעדר עמדה ברורה, הנובעים מהרכבה הפנימי של 'הבית היהודי'.
לסיכום הדברים נציין, כי הכנסת והממשלה הנוכחיות אכן טומנות בחובן פוטנציאל רב להגשמה מעשית של ההבטחה: "משהו חדש מתחיל". אולם, באותה המידה, עלול פוטנציאל זה להתמסמס ולהתברר כסיסמה שאינה בת-מימוש בגלל משהו ישן שממשיך. למתח הנמצא בין שתי הגישות ולתוצאותיו עלולות להיות השלכות פוליטיות ואלקטורליות בעתיד, דוגמת היעדר היכולת לשחזר את ההישג שהושג בבחירות האחרונות. אולם, השלכות אלו הן משניות ושוליות בהשוואה לאפשרות שמתח זה עלול להביא להחמצת ההזדמנות הנדירה אשר נוצרה מכוח הרכבן החדש של הכנסת והממשלה – הרכב היכול בהחלט לממש את ההבטחה: "משהו חדש מתחיל".
