להציל את לימודי מדעי הרוח

 

האבחנה בין כמות לאיכות היא פעמים רבות מלאכותית. בעניינים אנושיים רבים, כמות המעשים היא שקובעת את המשמעות הערכית. כך בנוגע לדרכי חינוך, כך בנוגע לקביעת מזגו של אדם ואופיו וכך בנוגע לפעולות של חברה ומדינה. לדוגמא, אפשר בוודאי לקבוע שאיכותם האישית של לוחמים בצבא היא תנאי הכרחי להצלחתם, אולם יתרון מספרי דרמטי של מי שעומד מולם, עלול בהחלט לאזן ואף להכריע יתרון "איכותי", ולצערנו נוכחנו גם בכך. העובדות המצטברות ביחס למעמדם של מדעי הרו הן באוניברסיטאות, הן בבתי הספר התיכוניים והן בציבוריות הישראלית, מביאות לתחושת דאגה חמורה.

בנוהג של העולם אנו שומעים ידיעות מפוזרות וחלקיות על קיצוצים במשרות, בתקציבים, בשעות לימוד ובציפיות מהתלמידים. אולם הכמות המצרפית של כלל הידיעות מעוררות חרדה. עלינו לזכור ולהזכיר, שבמידה רבה מדעי הרוח היו הבסיס האקדמי להקמת האוניברסיטאות בארץ ותוכיח זאת מעל כולם הבוגרת והבכירה מכולן, היא האוניברסיטה העברית. שמות כמו מרטין בובר או גרשום שלום הובילו את המהלך העברי הגדול של לימוד מקורות הרוח והיהדות בארצנו ובמולדתנו. מובן שהעניין והצורך המתגברים בלימוד מדעי הטבע מובנים לכולנו. אבל כאן אנו שבים למבחן הכמותי המאיים לא פעם על שיקול דעתנו. זכורני, מתחום אחר לגמרי, לפני שנים הייתה נטייה מסוימת לזלזל בענף החקלאות בארץ ולהתפעל באופן בלעדי מתעשיית עתירת הידע המתפתחת.
אני זוכר אמירה מסוימת שנשמעה: מה אתם מתרגשים כל- כך מענף ההדרים בארץ כאשר היצוא של חברה פולנית לבדה מגיע למחצית מהיצוא של כל ענף ההדרים. חברה זאת (שכאן לא אזכיר את שמה) לא החזיקה לצערי מעמד ואילו ענף ההדרים המוכה והמצטמצם, ממשיך להיות חיוני לא רק כמקור למטבע זר, אלא גם כמקור עבודה לרבים ולביטוי מהמעלה הראשונה של אחיזתנו הלאומית בקרקע.
התפיסה של "או-או" אופיינית לנו לא פעם וסוכנת למדי. במדינה סבירה יש לדאוג גם לשגשוג החקלאות וגם לפיתוח התעשייה המקדמת. עובדה היא שכלכלות חשובות כמו של ארצות- הברית או צרפת ממשיכות לראות בחקלאות גורם חיוני גם בתקופה של מיזמים חדשניים בתחומים אחרים. החיים האנושיים נמצאים לא פעם במדרג אמצעי ולא בקצוות החדים. פעמים רבות המענה המטפורי הוא חמש, שש, או שבע ולא הכרעה של אפס מהדהד או עשר גדוש ומלא.
מובן שהנושא מורכב ובין השאר נובע מאפשרויות הפרנסה המוגבלות ממדעי הרוח. אולם במידה רבה, שינוי במעלת מדעים אלה ממילא יאפשר לרבים יותר להתפרנס מהשכלתם. הנה, שיטת הקולג' בארצות הברית מחייבת סטודנטים הנוטים למדעים מדויקים ללמוד, לפחות בשלוש שנים הראשונות, מקצועות כהיסטוריה ופילוסופיה. ממילא, מורים רבים יותר יכולים להתפרנס מהוראה במקצועות אלה.גם בארצנו אין מנוס מתוספת של לפחות שנה אחת לימודים כלליים מחייבים. אי אפשר יותר לומר שרופא, מהנדס או עו"ד מסוגלים להעמיק ולהצטיין במלאכתם בלא שידעו פרקים מספקים במורשת עמם ובהשכלה כללית. בעלי מקצועות אלה מחויבים לפעול מתוך שיח ושיג נמשכים עם ציבור רחב והידע הכללי במדעי הרוח חיוני לכך. כמו- כן האופן שבו הם ייפרשו ויממשו את מלאכתם צפוי להיות שונה לגמרי כאשר בתודעתם תהא מנה מינימאלית של הכרת המקורות העבריים ותפסיה תרבותית והיסטורית.
עלינו להיות ערניים להיבט נוסף.
הפרהסיה הישראלית נאבקת היום על דמותה התרבותית. תכניות טלוויזיה רבות אינן רק בגדר של רמה נמוכה, אלא מסכנות את עומק המחשבה. קשה להאמין שהצטברות של שעות צפייה רבות בענייני הבל אינה משפיע על שיחתנו הפנימית בתודעתנו ובמוחנו. לא רק השפעה מצטמצמת, אלא גם המחשבה עצמה בסכנה. סטודנטים רבים מתקשים לבטא את עצמם באופן מקיף ומעמיק וחלקם נרתעים מעבודה משמעותית בכתב. מובן שהומור, הרפיה קומית ואפילו "שטותניקיות" יש בהם גם צורך וגם חן. השאלה היא, כאמור, שאלת הכמות והמעמד. אם המבנה השטותי הופך למרכזי וכבר אינו רק בגדר בידור חשוב ומוצלח, הרי השיח הפרטי והציבורי מושפעים באופן גורף. המדע המדויק במיטבו אינו טוען לערכיות אלא ל"עשיית סדר" בפרטי הגוף והטבע, לחתירה לחשיפת המורכבות והחוקיות שבבריאה ולפיתוח טכנולוגיות למען בריאות האדם ורווחתו. יתרה מכך: המדענים הבולטים שואפים בדרך כלל גם להשכלה רוחנית רחבה, כל אחד על- פי טעמו, כחלק מתפיסת עולם כוללת. המדע המודרני, הפילוסופיה, האמונה והמוסר, מוצאים היום אחד בשני שותפים מרתקים לשיח חשוב. שיח זה יכול להתקיים רק תוך שמירת מעמדם וחיזוקם של מדעי הרוח. אישיותו של האדם היא פלא בריאתי וסילוק הצד הרוחני מתוך האישיות מסוכנת ומעוותת. כמובן, שכדי להגביר מחדש את לימודי מדעי הרוח, יש לשאוף למורים מחויבים ומעולים ולחדשנות בשיטות הלימוד. עם זאת, הידע ההכרחי רב ואין לבטל את הצורך בלימוד "פשוט" וישיר של מקורותינו העבריים ושל מחשבה וספרות מהעולם הכללי.
חלק מהתמודדות עם הנאמר כאן יכולה להיות על- ידי שיתוף נרחב הרבה יותר של מרצים מתאימים מהאוניברסיטה בהוראה של יום בשבוע בבתי הספר התיכוניים. מהלך שכזה יעורר ויעודד אץ המורים הקיימים ואף יתרום עד מאד למלומדי האוניברסיטה, אשר לעתים כבר עלולים לשמם את עצמם. אני זוכר את הסיפורים המרתקים על פרופ' ליבוביץ המנוח המלמד ביולוגיה בבית- הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. נתאר לעצמנו את חוויותיו שלו שם וכמובן את ההתרגשות והעניין של תלמידיו. מה טוב היה אילו יכולנו למסד ולהרחיב מהלך שכזה, בעיקר בתחום מדעי הרוח.

 

לכתבה המקורית במגזין "פסיפס"