בכיתה ח' גילה נדב שהוא נמשך לגברים. הוא סיפר על כך לאחד מרבותיו בישיבת ההסדר, וזה סירב ללחוץ את ידו בסוף הפגישה. לאחר תהליך מפותל ומיוסר, שכלל נישואין קצרים וגירושין כואבים, הוא שלם עם זהותו המינית ועם עולמו הדתי, וקורא לחברה הדתית לגלות רגישות גם כלפי אלה שחורגים מן הנורמה
מחיקת היסטוריה
אפתח ואומר: לא רציתי להיות רווק מזדקן בחברה הדתית. רציתי ואני עדיין רוצה להתחתן. זה לא שלא מגיעות הצעות; אך כולן לא מתאימות. רוב ההצעות מגיעות לאמא שלי, והיא זו שצריכה לדחות את המציעה על הסף. המציעה נעלבת, ושואלת מה לא טוב בהצעה. אמא שלי, בהתאם לאדם שאתו היא מדברת, תגיד: הוא לא יוצא עם בנות יותר, הוא יוצא עם בנים.
את המשיכה שלי לגברים גיליתי כבר בחטיבת הביניים. בסוף כיתה ז' כבר ידעתי לזהות אותה, בתחילת כיתה ח' כבר ידעתי לתת לה שם. רוב חבריי גם הכירו בנטייתם המינית בערך באותו גיל. רובנו החלטנו להתעלם מסימנים שכל הזמן קפצו ולא הרפו.
הסתרה הייתה שם המשחק באותה תקופה. דאגתי להסתיר מכולם את העובדה שאני הומו. למדתי לדבר על בנות כפי שחברים שלי דיברו עליהן. ממש התאמנתי לדעת מה זו אישה שמוגדרת מושכת.
אם הייתה לי איזו תנועת גוף נשית או דיבור שמוגדר נשי, למדתי להעלים אותם. אם הנושא היה עולה בדיבור, בעיתונות או בטלוויזיה, לא הבעתי עניין או השתתפות. כשנכנסתי לאתרים הקשורים להומוסקסואליות, עבדתי קשה כדי להסתיר את העקבות. אני זוכר שפעם אחת, אחרי שמחקתי את ההיסטוריה של האינטרנט, התקשרתי לספק האינטרנט ושאלתי: "אתמול נכנסתי לאתר כרטיסי ברכה, ומחקתי את ההיסטוריה. אני רוצה לשלוח כרטיס ברכה לסבתא שלי, תוכל לומר לי איזה אתר זה היה?" כשהנציג אמר שלא, הודיתי לו וניתקתי את השיחה.
פחדתי מאוד שמישהו ידע עלי. תמיד שומעים על סיפורים נוראיים על אנשים שיצאו מהארון בפני משפחתם והם הכו אותם, נידו אותם או זרקו אותם לרחוב. אלה סיפורים אמתיים. אנחנו חיים בפחד שזה מה שיקרה לנו.
בישיבה התיכונית, המסר שקיבלתי הוא שאני ושכמותי סוטים וחוטאים, שמכריזים על עצמם כהומואים רק כדי לספק את התאוות הגשמיות שלהם. הקללה הנפוצה ביותר הייתה "הומו", ולעתים היא הופנתה כלפיי. לפעמים פחדתי ללכת לישון בפנימייה, מחשש שאדבר מתוך שינה ואגיד את הדבר הלא נכון, וכך כולם ידעו עלי.
הסתרתי מפני שהסביבה שידרה לי שעדיף להיות חילוני מאשר להיות הומו, שעדיף לקבל סרטן מאשר להיות הומו, שעדיף למות מאשר להיות הומו. הפחד אוכל כל חלקה טובה בחיים שלך. היו תקופות שבהן הציונים שלי נפגעו; יחסיי עם ההורים שלי התדרדרו. גם היחסים שלי עם עצמי היו נוראיים. כל זה בגלל שהרגשתי שאין לי את מי לשתף, ואם אבחר לשתף מישהו, אותו אדם יחסום אותי מחייו, ואף גרוע מזה – יספר לכולם, ומי יודע מה עלול לקרות אז.
הומוסקסואלים הורסים את העולם
האדם הראשון שסיפרתי לו על הנטייה שלי היה ראש ישיבת ההסדר שלי. הבטן שלי התהפכה כשסיפרתי לו. לא קל לחשוף משהו שהסתרתי במשך חמש שנים. ראש הישיבה לא ידע על מה אני מדבר בכלל. באותה תקופה הנושא אכן לא היה בכותרות, ואנשי חינוך לא עסקו בשאלה כיצד לעזור לתלמיד או לתלמידה בעלי נטייה מגדרית או מינית שונה. הוא היה מאוד נחמד, אבל לא היה יכול לעזור לי. פניתי לרב אחר בישיבה, שנראה כאדם שמבין מאוד בחינוך. הוא סירב אפילו ללחוץ את ידי בסוף הפגישה. היה נשמע שהוא כואב את כאבי, אך לא מוכן לקחת חלק במסע הקשה.
ובעיקר התפללתי. כמה שהתפללתי. דמעות נשפכו מעיניי כמים. ביקשתי מהקב"ה הדרכה: שישנה אותי, שירפא אותי, שיסביר לי, שיוביל אותי, שיהרוג אותי. בעצמי לא העזתי לפגוע. התפילות עזרו לי להרגיש שהקב"ה אתי, אך הן לא שינו אותי. לא נמשכתי לנשים. אנשים מסביבי שראו את התפילות שלי התרשמו מכמה שאני צדיק, אבל עמוק בפנים הרגשתי חוטא, סוטה ושקרן.
פניתי לארגון עצת נפש, שהיה אז הארגון היחיד שעסק בהומואים דתיים. בהתחלה לא יכולתי להתקשר – גיליתי שהאברך שאתו למדתי בישיבה התנדב בלילות בקו הפניות הטלפוניות של הארגון. חיכיתי ליום שבו הוא יהיה בבית עם אשתו, והתקשרתי לקו הפניות ממספר לא מזוהה ותחת שם בדוי.
עצת נפש הצמידו לי רב ללא כל הסמכה טיפולית. לא יכולתי לדבר אתו על הקשיים שלי, על הרצונות שלי, על כך שבערך פעם בשבוע, החברותא הבוגר שלי בישיבה מצא דרך לקשר את מה שלמדנו בגמרא לכך שהומוסקסואלים הורסים את העולם, ושצריך להגלות אותם מהארץ. יכולתי לדבר אתו אך ורק על העבר שלי, על היחסים שלי עם אבא שלי, או יותר מדויק: איך היחסים הגרועים שלי עם אבא שלי הפכו אותי ל"בעל נטיות הפוכות". הבעיה הייתה שהיחסים שלי עם אבי היו בסדר גמור; בעצם, הם היו בסדר גמור עד לטיפול הזה, שממנו יצאתי כשאני כועס על אבא שלי.
אותו 'מטפל', שהיה אמור 'לרפא' אותי ולמיטב ידיעתי עדיין מנסה לעשות זאת עם אחרים, צירף אותי לקבוצת תמיכה של הומוסקסואלים דתיים, דבר מבורך כשלעצמו. אך כבר בפגישה הראשונה גיליתי שכל המשתתפים האחרים הם בני 45 ומעלה, ואני בן 18. היה אתי שם עוד בחור אחד, מבוגר ממני בשנה, שאפילו אני הצלחתי להבין שהוא זקוק לטיפול תרופתי עבור דברים שלא קשורים למשיכה המינית שלו. בעצת נפש לא שמו לב לכך.
עזבתי את קבוצת התמיכה אחרי שלושה מפגשים, ואחר כך גם את הטיפול, מתוסכל.
בדיעבד, אני יודע שהיה זה מזל שהפסקתי ללכת לטיפול כזה בשלב כל כך מוקדם. חברים שלי שטופלו במסגרות האלה קיבלו הוראה להכאיב לעצמם בכל פעם שהם חושבים על גבר, לעקוב אחרי נשים ברחוב או לצלם אותן בלבוש לא צנוע על חוף הים. כמה מהם אפילו הופנו לשכב עם נשים תמורת כסף. במשך שנים הם המשיכו ללכת לטיפולים, מונעים מכך שאמרו להם שאם הם לא משתנים, זה בגלל שהם לא רוצים מספיק, לא מתאמצים מספיק, או שעוד לא פגשו את המטפל הנכון. הנה, אמר המטפל, אני פגשתי מאות שהצליחו להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא פגשנו את אותם מאות שהצליחו להשתנות. פגשנו רק את כל אלו שמרגישים אשמים ומתוסכלים. נכון, יש כאלו שהתחתנו עם נשים, אך זה לא אומר שהם נמשכים לנשים. אני רואה את חלקם באתרי ההיכרויות לגברים, מחפשים קשר מהצד או לפעמים רק מין מזדמן, לרוב בלי ידיעת נשותיהם. אחרים לא מחפשים משהו מהצד, אלא נושאים בשקט את סבלם, בלי שאף אחד ידע.
להתחתן כדי 'לצאת מזה'
גם אני חשבתי שהדרך הכי טובה 'לצאת מזה' תהיה להתחתן. ואכן, בגיל מבוגר פגשתי את מי שלימים הייתה אשתי. יצאנו במשך שישה חודשים, ואז התחלנו לחשוב על חתונה.
לא רציתי להתחתן מתוך שקר. היה ברור לי שהיא צריכה לדעת על המצב שלי לפני האירוסין. ובאותו ערב, כשישבנו במסעדה שמאז אני לא מסוגל להיכנס אליה, סיפרתי לה שאני נמשך לגברים. לפני שסיפרתי לה, ביקשתי ממנה להבטיח שלא תספר לאף אחד את מה שאני עומד לספר לה. הסברתי לה את המצב, ואמרתי לה שבסופו של דבר, זו החלטה שלה אם להתחתן אתי. היא ביקשה לדבר על זה עם אמא שלה, ואני סירבתי. לא רציתי שמישהו מהמעגל הקרוב ידע עליי.
היא ביקשה לדבר עם רבנית שהיא גם יועצת, ולזה הסכמתי. ישבנו בביתה המרשים של הרבנית, המדיף ריח ושמחה של משפחתיות, ושוחחנו אתה. היא נתנה לנו את ברכתה, והסבירה שכל עוד אנחנו מבינים שאהבה היא נתינה אחד לשני, הכול יהיה בסדר.
אחרי ארבעה חודשים התגרשנו. לא הסתדרנו ביחד כזוג נשוי, וגם לא בתחום המיני. היא אישה מדהימה, ובהדרכת הכלות לימדו אותה לא ללחוץ ולתת את הזמן לגבר. והיא אכן ניסתה, אבל היא הייתה צריכה ממני משהו שלא יכולתי לתת לה.
כשהתחתנתי, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. על זה חונכתי, אל זה לימדו אותי לשאוף. כששוחחתי עם הפסיכולוג אחרי הגירושין, הבנתי שלושה דברים: שחשבתי שכשאתחתן, המשיכה המינית לגברים תיעלם; שגם אם היא לא תיעלם, אני עדיין אוכל לתפקד; שגם אם לא אצליח לתפקד מבחינה מינית, נוכל לחיות יחד חיים מאושרים. לא היינו נשואים מספיק זמן כדי לבדוק את שלוש התיאוריות הללו. כשהבנתי שאנחנו לא מסתדרים ביחד, הבנתי שעדיף שנתגרש כמה שיותר מהר, כדי שאשתי תוכל להתקדם בחיים. לי יש בעיה, כך חשבתי, אבל אני רוצה שלפחות היא תסתדר.
יש בציבור הדתי אנשים שמעודדים הומוסקסואלים להתחתן עם אישה הטרוסקסואלית או לסבית. חלקם חושבים בנאיביות, כמו שאני חשבתי, שהחתונה תרפא את הנטייה. זה לא עובד ככה. יש עדיין נפגעים רבים, וישנם אפילו רבנים שמייעצים לא לספר לצד השני לפני החתונה. חוץ מהרשעות שבדבר, הנישואים הם מקח טעות. הציעו לי להתחתן עם אישה לסבית ואמרו לי שבנישואים כאלה ניתן לשכב עם גברים, וכיוון שזה בהסכמת שני הצדדים, הדבר לא נחשב בגידה. סירבתי. שאלתי את עצמי: מה מטרת הנישואים? לשקר? ולמי?
ציצית בחוץ במועדון הגייז
תחילת תהליך היציאה שלי מהארון הייתה בעל כורחי. משפחתה של גרושתי החליטה להתנקם בי ולהוציא אותי בכוח מהארון. הם הפיצו בקרב חבריי ומשפחתי את היותי הומוסקסואל. הם פנו למקומות העבודה שלי ותבעו את פיטוריי, פנו למקומות עבודה שהתעניינתי בהם ויעצו לא להעסיק אותי. אשר יגורתי בא לי. הייתי צריך לבוא להוריי ולספר להם, וכל זאת כדי להקדים את שיחת הטלפון שאכן הגיעה, בתוספת דרישת תשלום.
כאשר סיפרתי להם סוף סוף ואני בן עשרים ושמונה, הוריי חיבקו אותי. הם עזרו לי לעבור את התקופה הקשה. התברכתי בהורים מדהימים, שהחליטו ללכת לקבוצת תמיכה להורים, 'תהל"ה'. הם למדו על הנושא ולמדו להכיר את הבן שלהם, ששנים על גבי שנים הסתתר מהם.
דבר אחד היה חסר. הייתי בן עשרים ושמונה, ועדיין לא הכרתי את העולם ההומוסקסואלי. ההתנסות הראשונה שלי הייתה נשיקה עם גבר שפגשתי במועדון של הומואים בניו-יורק. אחרי הנשיקה, הבנתי שאני באמת מחפש זוגיות עם גבר. באותה תקופה רבנים כבר התחילו לדבר על הנושא, כל אחד בדרכו. חלקם תמכו בזוגיות כזו, שהרי כתוב ש"לא טוב היות האדם לבדו", וחלקם נהגו בעצימת עין מודעת. אחרים דיברו על ניסיון להימנע כמה שיותר מאיסורים, ואחרים העדיפו לא להזכיר את זה.
כשיצאתי עם נשים, הכול היה ברור: למי השדכן מתקשר קודם, איך נראה דייט ראשון, כיצד מתקדמים ומתי פוגשים את ההורים. בעולם שבו אני חי עכשיו, דברים הרבה פחות ברורים. כיצד ואם בכלל שומרים נגיעה, האם יושבים אחד ליד השני בבית הכנסת, כיצד מחלקים את התפקידים בבית, איך ממסדים את הקשר ומה עם ילדים. אחת הבעיות שלנו היא שאין לנו הרבה מודלים שאפשר להסתכל עליהם ולהחליט מה מתאים ומה לא. בעיה נוספת היא חוסר קבלה של החברה הכללית, של החברה הדתית ושל החברה הלהט"בית הדתית, שגם היא לוקה באוטוהומופוביה – שנאה עצמית, ופחד מההגדרה כהומוסקסואל.
לא פעם שואלים אותי למה אני לא עוזב את החברה הדתית שהפנתה לי עורף. יש לי שתי תשובות. הראשונה: אני לא שופט את הדת לפי ההתנהגות של הדתיים. השנייה: אם אעזוב את החברה הדתית, לבחור והבחורה הצעירים יותר יהיה קשה, וגם הם יעזבו את העולם שכל כך חשוב להם, ובעצם הם מאמינים בו, בערכיו ובהלכותיו. התחלתי להתנדב בארגונים שונים. אני מעביר שיחות להורים, מורים ורבנים, כדי שיבינו. אני פעיל בקבוצות להט"ביות שונות. מבחינתי, כשאני הולך למועדון של גייז עם ציצית בחוץ, ומצד שני כשאני הולך ברחוב ומחזיק יד לבן-זוגי, אני ממלא את אותה שליחות.
חיים בהכחשה
לא ביקשתי להיות הומו. אני מאמין שהקב"ה ברא אותי כהומוסקסואל, ואני מאמין שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה. ולכן, אני מאמין שהקב"ה חושב שהדבר הטוב ביותר בשבילי הוא להיות הומו, וכך אביא את העולם לנקודה טובה יותר. מבחינה הלכתית, כל אחד צריך לעשות את השיקולים שלו. אני שלם עם ההחלטות ההלכתיות שלי, שהן בתוך מסגרת ההלכה.
אבל לא זו השאלה. השאלה היא לא אילו מצוות שומר ההומוסקסואל ואילו לא. לא העניין ההלכתי הוא שמפריע לציבור. הרי אם גבר ואשה לא דתיים מחזיקים ידיים ברחוב, בהנחה שהאישה לא שומרת נידה, הם עוברים לפחות על איסור אחד, ואילו שני גברים שמחזיקים ידיים ברחוב לא עוברים אפילו על איסור תורה אחד, ועדיין, שני הגברים שמחזיקים ידיים ברחוב מפריעים יותר. הסיבה שהומוסקסואליות מפריעה לאנשים קשורה אך ורק לדעות קדומות, מכוסות בעלה תאנה של שמירת ההלכה.
קשה לי עם הקהילה הדתית, שחיה בהכחשה. לא מזמן שוחח אתי תלמיד ישיבה תיכונית ממרכז הארץ וביקש שאפגש עם ראש הישיבה שלו, כיוון שקשה לו בישיבה. בשיחת הטלפון ראש הישיבה צעק עליי, ואמר שאצלו אין הומואים. לאחר שנרגע והסכים לאפשרות הזו, הוא סירב להיפגש. הוא אפילו סירב לציין בישיבת המורים שיש תלמיד שמתקשה בנושא, ושכדאי לגלות כלפיו רגישות. בסופו של דבר, על הציבור הדתי לגלות רגישות לכל אלה ששונים מהנורמה – להט"בים, וכל אחד אחר.
לפעמים אני מסתכל בקנאה על חבריי שהתחתנו וכבר יש להם כמה וכמה ילדים. אני לא כועס עליהם; זו לא אשמתם. גם אני עדיין רוצה להתחתן, אך הפעם עם אהוב לבי, גבר. זה לא פשוט. אני עדיין לומד את העולם, אני עדיין לומד את מקומי. ואני מקווה שכשם שאני הצלחתי להוריד את המסכה מעל פניי ולהיות יותר אמתי עם עצמי, משפחתי, קהילתי ואלוהיי, עוד רבים וטובים ימצאו את דרכם הטובה, האמתית והמאושרת.
